ב 8 באפריל 1946 קיבלתי מברק מאיטליה ובו היה כתוב:

​

"אנו אלף ומאה פליטים יהודים.

​

עלינו בנמל של לה-ספציה על האוניה "דב הוז" כדי להגיע לארץ ישראל שהיא התקווה האחרונה שלנו. המשטרה עצרה אותנו על האוניה. אנו מכריזים: לא נעזוב את האוניה. אנחנו דורשים להרשות לנו להמשיך בדרך לארץ ישראל. אנחנו מזהירים: אנחנו נטבע עם האוניה בים אם לא נוכל להמשיך בדרך שלנו לארץ, מפני שכבר הגענו אל השלב האחרון של היאוש."

​

למחרת פתחו הפליטים בשביתת רעב. הועד הלאומי בארץ דרש מהם להפסיק לצום בגלל התנאים הקשים שהיו על האוניה, אבל החלטנו שאנחנו, נציגי הועד הלאומי נצום בשבילם, ונפתח בשביתת רעב בארץ עד שהאוניה תקבל רשות להפליג לארץ. ביום השני של שביתת הרעב התקיים צום כללי של כל היהודים בארץ מגיל שלוש-עשרה ומעלה. הרגשנו פתאום שאנחנו עם מלוכד.

​

ביום השלישי לצום חל ערב פסח, ואלפים מכל רחבי הארץ עלו לירושלים להביע הזדהות כשהם נושאים פרחים. הרבנים הראשיים, שצמו יחד איתנו וניהלו את הסדר המיוחד, החליטו של אחד יאכל חתיכת מצה, קטנה כזית. על השולחן שמנו כוסות תה במקום כוסות יין בשביל האנשים הצמים. קראנו מתוך ההגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם." כל שנהף בליל הסדר אנו אומרים את המילים האלה אבל בפעם הזאת הבנו אותן בדרך חדשה.