טוביה געש
שבעה שבועות תספור לך
כפר גלעדי
"שבעה שבועות תספור לך, מהחל חרמש הקמה תחל לספור שבעה שבועות, ועשית חג שבועות" (דברים טז', ט-י)
נראה כי חגי ישראל, שלוש רגלים, לא מדפי התנ"ך באו, אלא מתוך אדמתנו צמחו, בשדותינו גדלו, ונאספו לתוך לחמנו. הטבע מלא אותם תוכן. חגים אלה לא רק אוירת שדותינו הם נושמים, אלא פירות אדמותינו מפארים אותם. הטבע והחג חד הם, בהם שורר מיזוג נפלא של שמחת יצירה והתחדשות – אלוהים, האנוש והטבע מתגלים בכל הדרם, מיזוג שהטבע מגיש לנו, שלימות יצירה אלוהית שוררת בה.
אביבי חודש ניסן, עת חוגגים חג האביב. השחרית בתכלת ודממה תקדם פניך, בשדות תפילת צמיחה לכל זלזל וצמח טבולים בשדות בירק, בשדות בר פורחים עוד פרחים בשלהבת על רקע ירוק. הגנים פריחה ולבלוב, מגני הדרך ריח הפריחה מבשם, זו פריחת הדר – ניחוח אביב – "הניצנים נראו בארץ".
שיבולים ירקרקים רוטטים ברוח בין ערביים עת ידי הקוצר נוגעות בפאת השדה – "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירתה והבאתם את עומר ראשית קצירכם". עומר, עומר, עומר תבואה חדשה.
נראה עתה, עת התקדש החג שהאביב בעיצומו. לא כן בארצנו, חג האביב סיומו. כי האביב בארצנו מצוי בחורף, בין גשם לגשם מופיעה השמש מטוהרת, מרוחצת, קרני פז מחממות ומלטפות את השדות הירוקים. בתוך החורף שרוי האביב.
ממחרת החל ספירת העומר רוח פנים יקבל פניך, מבשר השרב כי הקיץ בא. ספורים עתה הימים, שדות בר מוכים שדפון. כמילה וצהוב מתפשט במרחב. שדות קמה מזהיבים, עמוסי שיבולים כופפים ראשיהם כלתפילה – מצפים לידי הקוצר.
ימי הקציר שמגל, חרמש אלומות נראים עתה כבימים קדומים, אז נמשך הקציר שבועות. חג האביב בחג הביכורים נגע, בנשימה עצורה היו הימים ליוגב, עד שאסף פרי עמלו הגורנה נכנס חג הביכורים. נראה אז כאילו דפי מגילת רות פרושים על שדות הקוצרים.
נתגלתה רות בשדות בית לחם, חן תנ"כי מוליך את הנערה המואביה אחרי הקוצרים, הולכת ולוקטת ומשננת לעצמה – "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". שדותינו – שדותיה שמילאו מאווי נפשה, בגורן מצאה גאולתה... משען וחיק לאהבתה...
עתה כאז מתבשלת הקמה, שיבולים מלאים כופפים ראשיהם מצפים לידי הקוצר שיבוא... בדהרה עולה הקומביין, שדות חיטה בולע, מוצא את הגרעינים ופולט את הקש. אחריו בא המכבש שהופך את הקש לחבילות הנאספות במהירות. שדות השלף המעטים בגליל (רוב השטחים בגנים הם גני פרי ושלחין) מיותמים, לידי החורש מצפים.
כי הרועה ועדרו אינם עוד, בימים עברו הוליך הרועה עדרו בשדות השלף, שבע הצאן מהלקט, שכחה ופאה... דמדומי ערב, אור וצל משחקים מחבואים בהרים, החליל מנעים נגינה ענוגה מלווה יום גווע בסומק השקיעה, עת עתה לשוב לדיר, חליבה ומנוחת ליל לצאן ולרועה. עתה נעלמה תמונה פסטורלית זו מנוף הגליל.
אבל חג הביכורים לשנות קדומים ידמה. החודש סיון, הקיץ בעיצומו. אנשי השדה מביאים ביכורי אדמתם. פרי עמלנו מפאר את במת הביכורים, שבעת המינים ועוד מיני פרי. עטור החג, פרי אדמתנו.
אבותינו ראו בחג זה המשובח שבחגים. לא רק מפני שהוא חג מתן תורה, אלא הקלות שבו. כי בחג זה אוכלים מה שרוצים, לא כן בפסח, רק מצות. אוכלים איפה שרוצים, לא כן בסוכות, ובעיקר, אוכלים כל מה שרוצים, חלבי וגם בשרי בקלות, לא ממתינים שש שעות בין אכילת בשר וחלב...
ניצוץ מזה גם בנו נשאר, חלבי מפאר שולחננו בחג זה.
עבר חג הביכורים, ימים ארוכים באים, ימים עמוסי עמל, יגעים לאיש השדה. העצים עמוסי פרי. לאים הימים בין חג הביכורים וחג האסיף. נראים הגנים לאים, ענפי העצים כפופים מעומס הפרי, הגפנים מבשילים פריים, מצפים לידי הבוצר.
מצפה איש השדה לחג האסיף בו ישחרר את שדותיו מאותו עומס ברכה הנותן פריו – "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, באוספך מגורנך ומיקבך..."
כה חוזרת עטרת ישראל ליושנה, חגי ישראל על אדמתנו.
עוד לחג >
