גדלתי בווארשה ברחוב מונרובסקה-מילא. אבא היה "מזרחי", אח אחד רוויזיוניסט, אחד
כלל-ציוני ועוד.

​

אמא היתה מקפידה יותר מאבא בענייני כשרות. לא פעם היתה הולכת לרב לשאול אך אבא היה
"!מקדימה ואומר: "למה לך? תזרקי את העוף. ממילא לא תקבלי את פסק דינו של הרב.

​

לאבא היתה ספריה גדולה – קיר שלם. ואמנם איש עובד היה, אך בגמר העבודה, בימי שבת
וחג, היה ישוב על ספריו. והנה עם התקרב הפסח היה עובר על כל ספר, דף דף, ומנקה, מסיר
את האבק ושמא נדבק איזה לכלוך או חמץ.

​

הסדר עצמו היה מפואר. זוכרת אני שזה היה מסתיים בשתיים בלילה. היה טקס עצום!
אבא "מלך" – ואמא "מלכה". אבא היה מלובש בקיטל לבן כמו בשאר החגים הקדושים. אבא היה הקורא וכיוון שרק האחים שלי הבינו עברית, היה אבא מפסיק מזמן לזמן ומספר איזה סיפור
ומפרש – ביידיש, כמובן – ומוסיף כל מיני אגדות.

​

בבוקר למחרת הסדר אכלנו מציות ו"בובעלע" – זו היתה ביציה תפוחה מאד, כנראה
מחלב, והרבה צהוב! וכמובן, אכלנו המון מצה עם שומן אווזים. לזה ציפינו! ועוד אני
נזכרת ב"כרעמזעלאך", אלה תפוחי אדמה מבושלים ומרוסקים עם ביצים, מעין קציצות, ואלה
ליוו את מאכלי הבשר.

​

חג הפסח היה גם א ב י ב בפולין. לא רק שספגנו את החג בחיצוניותו – הוא נמצא גם
בתוכנו. היה טעם בחיים למרות שזה שכפרנו בעיקר. החג השאיר רושם חזק מאד. איני
רואה במסורת חזרה משעממת. כדי שתהיה מסורת אצלנו – יש לחזור על העיקר.

​

כשהייתי כבר בהכשרה – שנתיים ישבנו בכפר וכמעט שלא חזרנו הביתה אפילו
לביקור... – בבוא ימי חג היו תוקפים אותי זכרונות עזים - - כל כך עזים שהייתי
נאלצת להתרחק מהחברה שמא אפרוץ בבכי לעיני כולם.