זוכרת אני את עצמי ואת שרה אחותי יושבות על משענת הכורסה משני צדדיו של אבא ומאזינות לסיפור המשפחתי שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על השואה. אני חושבת שהייתי אז בת שש. מאז ועד למשפט אייכמן נתפסה אצלי השואה כאירוע פרטי של המשפחה, אירוע קשה לעוד יהודים.

במשפט אייכמן נשארתי כמו כולם צמודה לרדיו והאזנתי לעדויות השונות. באחד השידורים מצאתי את עצמי ממררת בבכי. כשניסיתי בגיל מאוחר יותר להסביר לעצמי את הרגשנות שאחזה בי הגעתי למסקנה שמרגע זה השתרשה בי הזהות הלאומית, הזהות היהודית.