מגילת אסתר -

בימי נערותי ידעתי – כך למדו אותי – שעמנו, תולעת יעקב, נותן גוו למכים, טלו למשל, את מגילת אסתר – מסביר המורה - איזה אבדן עצות: בכי, צום, ומספד; איזו שפלות: נס מפוקפק מתארע הודות לאשה מפוקפקת... וכיוצא בהם דברים, שהדליקו במיעוטנו אש קנאוֹת וברובנו – אש טמיעוֹת.

מאז שנאתי את המגילה, שנאתי את המגילה ו... שנאתי את עצמי.

לימים, משעמדתי על דעתי ויצאתי מרשות מלמדי, להשכיל, ראיתי שהם היו, במחילה מכבודם, תוכיים החוזרים על הדברים ששונאי ישראל מ"חכמי אשכנז" שמו בפיהם.

אני ראיתי איפה השפלות ואיפה התפלות.

אז ראיתי את מרדכי, זה היהודי "השפל" והנה הוא היחידי ש"לא יכרע ולא ישתחוה". ואת המן, ראש השרים ומטה לב המלך לרצונו ראיתי לעומתו – והנה המן "נופל על המטה" ומבקש על נפשו.
והרי כל זה כתוב במפורש ואיך, איך טחו עיני מראות! את אסתר ראיתי, העדינה, הצנועה בין רעותיה המפורכסות והמפרכסות למצוא חן, היחידה ש"לא בקשה דבר" והשומרת מצות דודה גם בחצר המלוכה. גם זה נעלם ממני – במצוות מוריי, ובעיקר, בעיקר ראיתי "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות" האימפריה הפרסית, כשהוא שומר על צביונו הלאומי ואת "דתי המלך אינם עושים".

ראיתי שנאה גזעית, עמלקית, וטפשותו של מלך הפכפך – ובתנאים כאלה ובמצב כזה לך אחוז בחרב והתגונן!

ולא יהיה בזה משום איבוד עצמי לדעת? ברבות הימים מצאתי נוסחה מצויינת למצב זה: "מי זה יעיז להחליט כי להתקיים בתוך תנאים נוראים כאלה כל-כך הרבה דורות היה דרוש פחות כוח מאשר לשוב לתחייה שלמה ולהיגאל בזמן הזה?" (א"ד גורדון)

[1966 , מובא ב-"עמודים"]