תוצאות חיפוש

לכל היצירות שבת ספרות ושירה / דותן ברום הדלקת נרות קבוצות הבחירה יָמִים רַבִּים הָיִנוּ מְהַלְּכִים בַּחֹשֶך בִּצְעַדִים לֵאִים, בְּלִי רֶגֶש וּבְלִי קוֹל. רְעֵבִים בְּלִי דַּעַת, מְבַקְּשִים לַחוּש אֶת זִכְרוֹן הַיּוֹם שֶהִתְפּוֹרֵר כַּחוֹל. מְחוֹגֵי שָעוֹן שְבוּרִים הִטְעוּ לָנוּ הַדֶּרֶך בִּמְסָּע יוֹמְיוֹם עִקֵּש, לֹא אֶרֶץ לוֹ וָסוֹף: בֻּבּוֹת וּמַסֵּכוֹת בְּשַיָּרָה שְקוּעָה עַד בֶּרֶךְ בְּשִגְרָת לֶילוֹת הוֹלֶמֶת, כְּמַכָּה עַל תֹּף. לֹא יָדַעְנוּ חֵטְא. לֹא יָדַעְנוּ פַּחַד. לֹא יָדַעְנוּ עֹז, אֱמֶת אוֹ אַהֲבָה. אַךְ בְּעֵת הִבַּטְנוּ מַעְלָה אֶל לְבָנָה זוֹרַחַת יָדַעְנוּ שֶאֶפְשָר שֶיֵש לַכּוֹכָבִים תְּשוּבָה. הֵם מְאִירִים קְלוּשִים מְאוֹד בְּתוֹך הָאֹפֶל - נִזְכֹּר לְקֹדֶש! - כָּךְ אוֹתָה גַּחֶלֶת הַמְּבַעֶרֶת בְּקִרְבֶּנוּ וּכְמֵהָה בְּלי סוֹף אֶל אֵם, אָחוֹת וּבַת, אֶל אוֹר וּתְכֵלֶת. הִנֵּה, הָאוֹר גָּנוּז בַּלֵּבָב פְּנִימָה! עוֹד אֶפְשָר לִבְרֹא שַבָּת וַחֲלוֹמוֹת! רַק לַשֵאת עֶינַיִם וּלְהַבִּיט קָדִימָה - לִפְגֹּש מַבָּט, לִמְשוֹת רֵעוּת מִתְּהוֹמוֹת. נוֹשִיט עוֹד אֶת יָדֶינוּ - נֹאחַז בְּיָד אָחוֹת בְּמָחוֹל, בְּטֶקֶס, בִּסְעָרָת זֵעָה וָדָם. בְּהַבִּיטֶנוּ בַּעֶינַיִם, בְּלִי אֹמֶר וּבְרָכוֹת נַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת. נֵרוֹת נִשְמָת אָדָם. נַדְלִיק אֶת נִשְמוֹתֶינוּ - פְּתִילֵי אָדָם וָאֵש. תִּוָּלֵד תֵּבֵל לָאוֹר בַּעֲשוֹתֵנוּ כֵּן. אֱמֶת אַחַת פְּשוּטָה אֶפְשָר עוֹד לְבַקֵּש - כֹּל עוֹד הַנֵּר בּוֹעֵר אֶפְשָר עוֹד לְתַקֵּן. עוד לחג >

לכל המקורות ט"ו באב מקורות והגות/ משה מבטח שהירח והשמש נפגשים בט"ו באב קיבוץ כינרת 1992 מקורו כנראה, בחג קדום מאד והתאריך איננו מקרי. על פי לוח הירח, תאריך ט"ו בחודש אב הוא התאריך של ירח מלא, שעוד מימי קדם היה לו קשר עם מחזור הפריון הנשי, שחפף, פחות או יותר, את חודש הירח ומכאן השם העברי לחודש - ירח. התאמת לוח הירח ללוח השמש מצביעה על כך שהתאריך ט"ו באב, כאשר הוא חופף לתאריך של אמצע אוגוסט. בשנים מעוברות נוצר שילוב מעניין בין זמן שקיעת השמש + זמן זריחת הירח + כמות האור בדמדומים עקב התקצרות היום - 52 יום לאחר "היום הארוך ביותר". השילוב הנ"ל יוצר תופעה מרשימה ביותר של : הזריחה היפה ביותר של הירח בשנה ! כל מי שלא שם לב לכך עד היום, מוזמן לצפות בירח המלא שמקבל גווני זהוב אדום מרשימים וניגודי אור הדמדומים יוצרים השראה לכל חובבי האהבה --- רומנטיקה בלע"ז. במיוחד רצוי לצפות מחוף ים הכינרת, כאשר האור משתקף גם במי האגם, אבל אפשר גם מבריכת שחיה. הנושא עדיין מצפה ליזם כלשהו, שיפעיל בכינרת "חג אהבה" כפי שהיה במקורות, ולא דיסקוטק!!! כאשר בנות ישראל הרווקות יצאו לחולל בכרמים ונתנו הזדמנות לנסיכי החלומות להגיע אליהן. כדאי גם להזכיר שלבושן של המחוללות היה על פי אופנת "העליה השניה", כלומר: כולן לבשו לבן, על מנת שלא יהיה הבדל בין עשירה לענייה. וכבר אמרו חז"ל: ש"לא היו ימים טובים לישראל, כמו ט"ו באב ויום הכיפורים". עוד לחג >

לכל היצירות ט"ו באב ספרות ושירה / פרץ-דרור בנאי כי אהבה היא צורך ​ כִּי אַהֲבָה הִיא צֹרֶךְ וצֹרֶךְ הוּא כְּאֵב רַבּוֹת הֵן הַפְּעָמִים שֶׁכָּאַבְנוּ וְרַבּוֹת הֵן עוֹד יוֹתֵר הַפְּעָמִים שֶׁנּוֹתַרְנוּ חֲצוּיִים מִשּׁוּם שֶׁ - בְּמִרְכֶּבֶת הָאַהֲבָה הַשְּׁנַיִם הֵם אֶחַד אֶחָד לְבַדּוֹ הוּא רַק חֵצִי כְּכָל שֶׁרוּחֵךְ הִשְׁלִים אֶת רוּחִי לְמַשַּׁק מַחֲצִיתוֹ הִשְׁתּוֹקֵק עֲפָרִי כָּךְ שֶׁעַל כָּל לַיְלָה שֶׁבֵּינֵינוּ עָבַר שַׁחַר שָׁב וְהִפְצִיעַ וְלֵב אֲשֶׁר בַּיֹּפִי עוֹד נִפְקַח אֵינֶנּוּ שְׁרִיר בִּלְבַד מַצָּעוֹ כְּתַכְלִית עוֹלָם יִרְחַב עוד לחג >

1942, 'הפתרון הסופי', מבצע חיסולה של יהדות אירופה, פועל בכל כוחו. אושוויץ, בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה. הידיעות על ההשמדה השיטתית נאספות בתקשורת העולמית ומגיעות גם ליישוב היהודי בישראל המנדטורית. הידיעות מולידות בציבור העברי סערת נפש אישית וקולקטיבית, ומייצרות תחושות חדשות, סותרות, מבולבלות: אימה גדולה, חרדה לגורל המשפחות והעם שבאירופה, חוסר אונים ואשמה, פעמים יצר נקמה, פעמים הדחקה והכחשה. בצד אלו, כוחות החיים והשגרה פועלים את פעולתם, והחיים בארץ נמשכים, על פי רוב, כסדרם, במקביל ובמנותק מהמציאות האיומה באירופה. מנגד, חברי וחברות השכבה הבוגרת בתנועות הנוער 'המחנות העולים' ו'הנוער העובד', מחליטים שאסור להם להמשיך בשגרת החיים, והם מוציאים קריאה לכלל תלמידי ותלמידות שכבת י"ב להתגייס לפלמ"ח, להצטרף לכוחות המגן. בחנוכה יוצאים מאות חניכי וחניכות 'המחנות העולים' למצדה, סמל הגבורה והעמידה היהודית, ועל פסגתה עורכים טקס זיכרון. יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל אֶת אַלְפֵי רִבְבוֹת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַטְּבוּחִים. עֲיָרוֹת-גֵּטָאוֹת יִשְׂרָאֵל טוֹבְעוֹת, צוֹלְלוֹת וְשׁוֹקְעוֹת בְּדָמָן הַנִּגָּר. הֲיֵשׁ עוֹד שָׂרִיד? הַאֲזִינוּ לְקוֹל הַדָּם הַקּוֹלֵחַ, הַקְשִׁיבוּ אֶל דּוֹפֵק לִבְּכֶם, כִּי אֶחָד הוּא הַדָּם הַשָּׁפוּךְ וְהַדָּם הַנּוֹזֵל בְּעוֹרְקֵינוּ. הַאֲזִינוּ לַדָּם – הוּא חַי, הוּא רוֹתֵחַ, עוֹד לֵב יִשְׂרָאֵל מְפַרְפֵּר בְּכוֹחוֹת אַחֲרוֹנִים. וְלֹא יִרְגַּע וְלֹא יִשְׁקֹט הַדָּם הָרוֹתֵחַ. מִתַּמְצִית הַדָּם הָאַחֲרוֹנָה יִמְזֹג יִשְׂרָאֵל אֶת נִקְמַת גְּאֻלָּתוֹ. כָּל טִפָּה שֶׁשָּׂרְדָה – קֹדֶשׁ לֶהָרִים וְלָעֲמָקִים הָאֵלֶּה, עַד יִנָּטַע מֵחָדָשׁ אִילָן יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ. נִזְכֹּר וְנִזְכֹּר כִּי תְּהוֹמוֹת הַמָּוֶת פְּעוּרוֹת לְכָל יִשְׂרָאֵל, כִּי לְפָנֵינוּ רַק שְׁבִיל אֶחָד לַחַיִּים – הַנְּקָמָה הַבּוֹנָה. אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, גּוֹלָה, תִּשְׁכַּח יְמִינִי. (מצדה, חנוכה, תש"ג) הם אינם מבקשים נקמת דם. הם מבקשים נקמה בונה, נקמת גאולה. החיים, הבניין, היצירה, ההגשמה – נטיעת 'אִילָן יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ' – זוהי נקמתם. בסיום הטקס הם עורמים גלעד אבנים, ובראשו קובעים לוח זיכרון, לוח שיש שנשאו אל פסגת המצדה, ובו חקוקות המילים: 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, גּוֹלָה, תִּשְׁכַּח יְמִינִי'. --- בימים הקשים האלו, ימי מלחמה וטראומה לאומית, בהם כוחות ההדחקה והשגרה מושכים מכאן, בהם יצר נקמת הדם מרים את ראשו משם, בהם האנטישמיות האפלה מתעוררת ומאיימת על קהילות ישראל בעולם, אנו מבקשים לשאוב כוח מהציווי ההוא ממצדה, זה המחייב אותנו לאמונה ותקווה, לפעולת תיקון ויצירה: 'לְפָנֵינוּ רַק שְׁבִיל אֶחָד לַחַיִּים – הַנְּקָמָה הַבּוֹנָה'.

האחד במאי, יום הפועלים הבינלאומי, ממוקם בלוח השנה העברי בין פסח לשבועות. מיקום החג מקרי למדי, אך ניתן למצוא בו משמעות רבה. בחג הפסח אנו עוסקים בחובתנו כעם לזכור את יציאתנו מבית עבדים. בדומה לטראומות לאומיות אחרות, עולה שאלת הטעם - מדוע עלינו לזכור שאנחנו בניהם ובנותיהם של שפחות ועבדים? אפשר לשאת את הזיכרון כדי לחייב את עצמנו לא להיות שוב עבדים לעולם – לעשות את כל שנדרש כדי שאף יהודי לא ינוצל, ישועבד, יכלא. מטרה זו ראויה כשלעצמה, ובמיוחד בשנה קשה זו, אך המסורת שלנו מחייבת אותנו לרף גבוה יותר. בספר דברים מתוארת שמירת השבת, מהיוזמות הסוציאליות שלנו: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". והנימוק? - "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ [...] וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". כלומר, עלינו לזכור שגם אנחנו היינו עבדים, ובני עבדים נדרשים לשמור על הזכויות הסוציאליות של עבדיהם שלהם. אגב, אותו נימוק עומד מאחורי מגוון חוקים שמטרתם לדאוג למוחלשים בחברה, יהודים ושאינם יהודים. חג השבועות, שחל שבעה שבועות אחרי חג הפסח, מוזכר בספר שמות: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה". בגלגולו הציוני, בחג השבועות חגגו את פרי העמל של החלוצים והחלוצות. טקסי הבאת הביכורים הפכו לתצוגת יכולות ומסוגלות של עם שעובד את אדמתו ומפיק ממנה יבולים. בחג השבועות העלו על נס את היכולות האנושיות להוציא לחם מן הארץ. בקצרה, חג שבועות חגג את העבודה. האחד במאי נחגג בין חגיגת החירות והמאבק בעבדות לבין חגיגת העבודה ותוצריה. מיקומו מאפשר לו להיות לא רק מועד בו אנו מתחייבים למאבק בניצול על כל צורותיו. הוא מזכיר לנו שכל חברה ראויה שניצור בארץ תלויה בהכרה בשוויון ערכם של כל אדם ואישה ושל כל עבודה הנעשית מתוך חירות אנושית.

'מה נשתנה?' היא שאלה המאפיינת תרבות החותרת לשינוי מתמיד, לשיפור ולהערכה עצמית המביטה פנימה ומחפשת מה נשתנה. הראשונים שהכניסו את השאלה 'מה נשתנה' אל ארון הספרים היהודי היו חכמי המשנה, שניחנו בכישרון פדגוגי פורץ דרך. כך מוצגת תורת החינוך של חכמי המשנה על רגל אחת: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? ... (משנה פסחים ו') קריאה מדוקדקת במקור הארצישראלי העתיק מגלה את החידוש. רגע לפני ה'מגיד', שהוא לב התוכן הרעיוני והערכי שהאב מוסר לבנו בפסח, ניתנת הנחיה לעצור ולתת לבן (ולבת) להעלות שאלה. לפתוח עיניים ולגלות סקרנות. לתת מקום לעולם של הילד/ה. ורק אם הבן (והבת) לא מצליח לשאול, המשנה מציעה סיוע לאב הנבוך, ארבע קושיות שיעזרו לפתוח את מפגש המסירה המקודש. ניתן להעריך שרוב ילדי/ות התקופה הפליגו בסקרנותם וכלל לא היה צורך להיעזר בארבעת הקושיות המשמימות. בשנות הגולה הארוכות נשכח הרעיון ואבד הניצוץ החינוכי. דורות של ילדים/ות דקלמו בעל פה את הקושיות ללא סקרנות וללא שאיפה לגילוי. ההגדה ירדה מגדולתה והפכה מטקס חתרני לשינוי למפעל של שימור. עד שקמו ראשוני החלוצים/ות, ולקחו על עצמם גם את משימת התחייה התרבותית. החל בראשית שנות ה-20 החלו הקיבוצים להחזיר עטרה ליושנה, לחדש את רוחה של ההגדה. להשיבה אל הארץ בה נוצרה לראשונה, מתוך מחויבות למורשת הדורות ולאתגרי ההווה והעתיד. לאחר הטבח בקיבוץ בארי, חשוב לחזור אל נוסח ההגדה שיצרו לעצמם חברי וחברות הקיבוץ לכבוד הפסח הראשון בנקודת הקבע אליה עלו ב-1951. הם הסירו את אבק הדורות מה'מה נשתנה' והפכו אותו מדקלום חולמני לטקסט החולם את השינוי שבחרו להקדיש לו את חייהם. כחלוצים/ות, מתיישבים/ות בגבולה של המדינה. הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים, שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה וזרוע נטויה." הבנת התפקיד ההתיישבותי ברורה וחדה, להשאיר את האויב מעבר לשער. קיבוץ כגבול חי המאפשר את עצמאות ישראל. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד ישא חרב, וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל, טרם נשלמה?" חברי וחברות בארי שמחו במה שהשיגו, אך לא ישקטו עד שיהיו לחלוצי העם כולו. מורי דרך. זה השינוי שחל בהם, וזה מה ששאפו שישתנה בעקבותיהם. העוז לחלום על שינוי, על צדק ועל שוויון הוא חלק מחגיגת החירות של בארי. תיקון ההגדה הוא סמל לתיקון שלם של עם ששקע בגלות. זוהי פסגה של יצירת תרבות יהודית חילונית, החיונית למפעל הציוני. לאחר טבח השבת השחורה הצורך בבנייה מחדש מורגש. בידינו המשאבים החומריים והרוחניים. הנדע שוב לשנות את המציאות?