האחד במאי, יום הפועלים הבינלאומי, ממוקם בלוח השנה העברי בין פסח לשבועות. מיקום החג מקרי למדי, אך ניתן למצוא בו משמעות רבה.
בחג הפסח אנו עוסקים בחובתנו כעם לזכור את יציאתנו מבית עבדים. בדומה לטראומות לאומיות אחרות, עולה שאלת הטעם - מדוע עלינו לזכור שאנחנו בניהם ובנותיהם של שפחות ועבדים? אפשר לשאת את הזיכרון כדי לחייב את עצמנו לא להיות שוב עבדים לעולם – לעשות את כל שנדרש כדי שאף יהודי לא ינוצל, ישועבד, יכלא. מטרה זו ראויה כשלעצמה, ובמיוחד בשנה קשה זו, אך המסורת שלנו מחייבת אותנו לרף גבוה יותר.
בספר דברים מתוארת שמירת השבת, מהיוזמות הסוציאליות שלנו: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". והנימוק? - "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ [...] וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". כלומר, עלינו לזכור שגם אנחנו היינו עבדים, ובני עבדים נדרשים לשמור על הזכויות הסוציאליות של עבדיהם שלהם. אגב, אותו נימוק עומד מאחורי מגוון חוקים שמטרתם לדאוג למוחלשים בחברה, יהודים ושאינם יהודים.
חג השבועות, שחל שבעה שבועות אחרי חג הפסח, מוזכר בספר שמות: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה". בגלגולו הציוני, בחג השבועות חגגו את פרי העמל של החלוצים והחלוצות. טקסי הבאת הביכורים הפכו לתצוגת יכולות ומסוגלות של עם שעובד את אדמתו ומפיק ממנה יבולים. בחג השבועות העלו על נס את היכולות האנושיות להוציא לחם מן הארץ. בקצרה, חג שבועות חגג את העבודה.
האחד במאי נחגג בין חגיגת החירות והמאבק בעבדות לבין חגיגת העבודה ותוצריה. מיקומו מאפשר לו להיות לא רק מועד בו אנו מתחייבים למאבק בניצול על כל צורותיו. הוא מזכיר לנו שכל חברה ראויה שניצור בארץ תלויה בהכרה בשוויון ערכם של כל אדם ואישה ושל כל עבודה הנעשית מתוך חירות אנושית.
