תוצאות חיפוש

יום הרצל "נמשיך בפיתוח הנסיונות החדשים ונשתמש בהם; וכשם שאנו עושים ביום-העבודה של שבע שעות ניסיון לטובת כל האנושות, כך נימנה עם הראשונים בכל המועיל לבני האדם, וארצנו החדשה תהיה גם ארץ הניסיונות, ארץ לדוגמה ולמופת." (הרצל, 1895) למערכי שיעור לתיכון ל"ג בעומר אוסף קטעים, עתיקים ומודרניים, מאוצרות הארכיון, להעשרת החג. לדף ל"ג בעומר שבועות מערכי שיעור בנושא ביכורים, תוצרת הארץ, מגילת רות ועשרת הדברות, המתאימים גם לתיקון ליל שבועות ולפעילויות יצירה. השיעורים מעמיקים ביחס לזר, מעמד האישה, ערבות הדדית ואחריות חברתית. למערכי שיעור 9/5/24 - 6/6/24 אייר החודש הנוכחי הוא To play, press and hold the enter key. To stop, release the enter key. צה"ל בתי מדרש בתי ספר תכניות חינוכיות "תפקידנו החינוכי הוא לעשות את הארץ הזאת ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו" (ברל כצנלסון) ​ אנו פועלים מתוך אמונה והבנה שחידוש התרבות יכול להיעשות רק דרך שיח חינוכי-ערכי הקושר מורשת ומסורות לשאלות החברתיות של ימינו. ​ לקראת כל פעילות חינוכית מתקיימת שיחת התאמה בין התוכן לבין צרכיו ודגשיו של הגוף המזמין. ​ בעזרת חומרים מקוריים שליקטנו מתוך ארכיון החגים הקיבוצי ומאוספים נוספים אנו מובילים סדנאות, הרצאות, סיורים ובתי מדרש. מטרת פעילותנו היא השיח היהודי-ציוני השואב משורשים עמוקים וחותר לחברת מופת. לפרטים נוספים מערכי שיעור "מספרים ביציאת מצרים" מה נשתנה ומה נשנה? מסע החירות בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו לעשות סדר בליל הסדר ארבעה מי יודע/ת? היכרות משחקית עם חג הפסח העבודה החקלאית כערך וכחוויה מכוננת בין גבורת המכבים לגבורת הלוחמים והלוחמות בימינו גבורת העורף הישראלי בימי מלחמה גבורת המכבים האור המיוחד שבי ערכים חברתיים בחג הסוכות "מספרים ביציאת מצרים" מה נשתנה ומה נשנה? מסע החירות בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו לעשות סדר בליל הסדר ארבעה מי יודע/ת? היכרות משחקית עם חג הפסח העבודה החקלאית כערך וכחוויה מכוננת בין גבורת המכבים לגבורת הלוחמים והלוחמות בימינו גבורת העורף הישראלי בימי מלחמה גבורת המכבים האור המיוחד שבי ערכים חברתיים בחג הסוכות "מספרים ביציאת מצרים" מה נשתנה ומה נשנה? מסע החירות בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו לעשות סדר בליל הסדר ארבעה מי יודע/ת? היכרות משחקית עם חג הפסח העבודה החקלאית כערך וכחוויה מכוננת בין גבורת המכבים לגבורת הלוחמים והלוחמות בימינו גבורת העורף הישראלי בימי מלחמה גבורת המכבים האור המיוחד שבי ערכים חברתיים בחג הסוכות לכל המערכים מאמרים והרהורים ביום הרצל ראוי להיזכר שלמרות הקשיים העצומים איתם התמודדו הן החזון והן החוזה, הכרחי לדרוש מעצמנו גם את ברית הייעוד וגם את ברית הגורל. "מאיפה יש לו כח להיות חוזה?" | מרים הולצמן יום הרצל עצמאות אינה בדידות, וחיים עצמאיים ללא קשרים וללא תחושת שייכות הם חסרי משמעות. זה נכון בעצמאות של היחיד, ונכון גם ביחס לעצמאותה של מדינה. על הושטת יד ועצמאות - יום העצמאות תשפ"ד | יעל גרוס רוזן יום העצמאות בימים בהם יצר נקמת הדם מרים את ראשו, בהם האנטישמיות מאיימת על קהילות בעולם, נבקש לחזור ולהתחייב לאמונה ולתקווה, לתיקון וליצירה. לפנינו רק שביל אחד לחיים - הנקמה הבונה | יובל שפירא יום הזיכרון לשואה ולגבורה חג הפועלים נחגג בין חג החירות לחג העבודה. מיקומו בלוח השנה מזכיר שכל חברה ראויה שניצור בארץ תלויה בשוויון ערך בני האדם ועבודה מתוך חירות. חג הפועלים הבינלאומי בלוח השנה העברי | מרים הולצמן אחד במאי לכל המאמרים

לכל המקורות חנוכה מקורות והגות/ יוסף אחאי חנוכה אורה עלון נצר סרני, תשמ"ח הפועל ח-נ-ך קשור במקרא בדרך כלל לקביעת מבנה למלא תפקידו: ​ א. בית מגורים : אשר בנה בית חדש ולא חנכו. (דברים, כ', ה') ב. בית מקדש : ויחנכו את בית יי. (מלכים א', ח', ס"ג) ויחנכו את בית האלוהים. (דברי הימים ב', ז', ה') ג. חנוכת המזבח. (במדבר, ז', פסוקים: י', יא', פ"ד, פ"ח) ד. חנוכת המזבח במקדש שלמה - אין בספר מלכים א' אך בספר דברי הימים ב', ז', ט' נאמר: חנוכת המזבח עשו שבעת ימים. ה. מזמור שיר חנוכת הבית בתהילים ל"א תמוה. אין בפרק עצמו כל זכר לא לחנוכה ולא לבית. ו. חנוכת חומת ירושלים (נחמיה, י"ב, כ"ז) - בכתוב זה נמצא שם בנפרד לחנוכה: לעשות חנוכה ושמחה. הפועל ח-נ-ך במובן המקובל היום : הדרכת בנים ותלמידים, שמימי התלמוד אנו משתמשים בו בבנין פעל חנֵך, מחנך וכו' - יש במקרא בצירוף אות היחס למ"ד. חֲנֹך לנער (לא את הנער) (משלי, כ"ב, ו'). חניך במובן תלמיד יש במקרא פעם אחת: "וירק (אברם) את חניכיו" (בראשית, י"ד, י"ד) למלחמה. כלומר : צעירים מלומדי מלחמה. אישים במקרא בשם חנוך הם ארבעה, וכולם אישים קדמונים מספר בראשית: א. חנוך בן קין - "ויהי (קין) בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך." (בראשית, ד', י"ז). מאחר שאין אני יודע עיר במזרח הקדום בשם "חנוך", הריני משער שהכוונה לאור (כשדים). ב. חנוך בן ירד, אבי מתושלח, שהתהלך "את האלוהים ואיננו כי לקח איתו אלוהים". והוא בן 365 שנה. המספר הזה הוא מספר ימות החמה (האור) של השנה. יש גם חנוך בן ראובן וחנוך בן מדין. הצד השווה שבחניכת מבנה והחניכה הניתנת לבנים היא, כנראה, הבאת אור, תאורה, אילומינציה. הבית מתחיל למלא את תפקידו, משיש בו אור או תנור המספקים ליושביו אור וחום, ואשר סביבו מתרכזת המשפחה. האור שהלך והתמעט עד שהגיע ליום השפל ב 21 בדצמבר הולך וגובר ומביא שמחה לעולם. "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול... הרבית הגוי לא/לו (גורסים : הגילה) הגדלת השמחה." מכאן ניתן להסיק, כי כה' בכסלו הוא לא רק חג הניצחון על החשמונאים אלא גם ניצחון האור על החושך כדברי חגי הנביא בעשרים וארבעה לתשיעי (כסלו) - מן היום הזה אברך. ויפה הבין יוסף בן מתתיהו, כי עיקרו של חג החנוכה הוא באור ההולך וגדל מיום ליום ומשום כך השכיל לקרוא לימים אלה "פוּטַי", כלומר אורים, חג האורים, על יסוד הכתוב - לעושה אורים גדולים לבדו. עוד לחג >

לכל היצירות יום הזכרון ספרות ושירה / בארי חזק רבונו של עולם לחן: ברי סחרוף ואורן לוטנברג, שדמות, במה לתנועה הקיבוצית, גליון נ"ג, חורף תשל"ד, עמ' 127 אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ כָּאן אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ, לֹא יוֹדֵעַ, הַאִם שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ הָאַנְטֶנָּה. אַתָּה עָדִין כָּל כָּךְ לָמָּה אַתָּה כֹּה רַכְרוּכִי, לָמָּה אַתָּה תָּמִיד אֶזְרָחִי. הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב, עֲבֹר, עֲבֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמַע קָטוּעַ, אַתָּה נִשְׁמַע פָּצוּעַ, אַתָּה בָּעֵמֶק מְאֻרְגָּן הֶקֵּפִית. הָרִים וְכִנֶּרֶת אַחֶרֶת. אָנָּא הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ, בַּמַּכַּ"ם לֹא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ, מַדּוּעַ אֵינְךָ מְזֻחְלָם, מַדּוּעַ אֵינְךָ נִלְחַם, הַאִם לִשְׁלֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע, אֲנִי מָלֵא אֱמוּנָה שֶׁלֹּא יַגִיעַ וְלֹא יַחֲזֹר. פֶּצַע שָׁחֹר. אָנָא הַחֲלֵשׁ עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ. אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב לַשָּׁוְא לַוֹאֲטִים שְׁמֵךָ, וְכוֹכַב הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד, אָנָה יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת אָנָא, עֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ, עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹמֵעַ. רוּת. אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית לָמוּת. אָב שַׁכּוּל, אֲנִי כְּבָר לֹא מַרְגִישׁ דִמְעוֹת הַחֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּישׁ. עוד לחג >

ברצף ימי הלאום, יום הרצל, שחל ב-י' באייר, מהווה הזדמנות טובה להיזכר בדברי חוזה המדינה, בספרו "מדינת היהודים", ולקבל תשובה חלקית לשאלה "מאיפה הוא לוקח כח". "אדמה את התנועה האנטישמית עם כל פרטיה שחברו יחדיו. הנני מביא אל התנועה הזאת בתור יהודי, אבל לבי לא ידע לא שנאה ולא פחד [...] שאלת היהודים איננה, לפי דעתי, לא שאלה חברתית ולא שאלה דתית, אף כי הסכינה להתלבש באחת מהצורות האלה. שאלה לאומית היא, אשר תיפטר רק אם נעשה אותה לאחת מן השאלות המדיניות שבעולם אשר ימתיקו עליה סוד במושב הלאומים והעמים המנומסים יחד. [...] בתום לבבנו נסינו להתערב בגויים שכנינו בכל מקומות מושבותינו ולהיות כמוהם לבלי השאר בידינו מכל אשר לנו רק אמונת אבותינו בלבד; אך דחו אותנו בשתי ידיים. לשווא נעמול תמיד להיות אזרחים נאמנים, ולפעמים גם יתר על המידה; לשווא נקריב חלבנו ודמנו ככל יתר עם הארץ, לשווא נתאמץ להרים קרן ארצות מושבותינו בחכמות ובמדעים ולהרבות כבוד עושרן במסחר וקנין. בארצות מולדתנו, שבהן אנו יושבים זה מאות בשנים, נחשבנו לזרים." בפשטות, הרצל ניתח את המציאות בתקופתו, והגיע למסקנה שאין חלופה ברת-קיימא אחרת לקיום העם היהודי. ברית גורל, אם תרצו. אך לא בכך מסתיימת גדולתו. בספרו הוא מציב גם ברית ייעוד. הוא פורש חזון למדינה מתוקנת, סובלנית למיעוטיה, בעלת חוקים סוציאליים, הדואגת לחינוך כל ילדיה ומאפשרת לכל אחד ואחת למצוא דרכו בתוכה. כפי שכתב הרצל ביומנו, "אנו בעצמנו נמשיך בפיתוח הנסיונות החדשים ונשתמש בהם; וכשם שאנו עושים ביום-העבודה של שבע שעות ניסיון לטובת כל האנושות, כך נימנה עם הראשונים בכל המועיל לבני האדם, וארצנו החדשה תהיה גם ארץ הניסיונות, ארץ לדוגמה ולמופת". ביום הרצל תשפ"ד ראוי להיזכר שלמרות הקשיים העצומים איתם התמודדו הן החזון והן החוזה, אפשר והכרחי לדרוש מעצמנו גם את ברית הייעוד וגם את ברית הגורל.

על-פי המילון עצמאות היא בראש ובראשונה אי-תלות, היכולת להתקיים באופן ריבוני. במגילת העצמאות נקשרת העצמאות לריבונות : "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". ישנה סכנה שתפיסת עצמאות כזו תצטמצם ותדרדר לבידול, לבידוד ולאטימות. עצמאות המבוססת כולה על ניתוק מאחרים והישענות על כוח כבסיס לקיום היא דלה ומוחלשת. תחילתה בהבדלות כלפי חוץ, וסופה בניכור וחרשות גם כלפי קולות שעולים מבפנים. בראיה פסיכולוגית וחינוכית אנחנו יודעים שמימוש חיים עצמאיים תלוי במודעות למגבלות, בהכרה באתגרים ובהבנה שחיים עצמאיים דורשים גם הכרה, תמיכה ושיתוף פעולה של הסביבה. עצמאות אינה בדידות, וחיים עצמאיים ללא קשרים וללא תחושת שייכות הם חסרי משמעות. זה נכון בעצמאות של היחיד, ונכון גם ביחס לעצמאותה של מדינה. מגילת העצמאות משרטטת חזון עצמאות שיש בו חוסן פנימי וגם התבוננות וקשר עם הסביבה הקרובה והרחוקה. מיד אחרי ההצהרה על זכותה של מדינת ישראל לעצמאות וריבונות במגילת העצמאות, מופיעות (פסקה אחר פסקה) ההזדמנויות להושטת יד, להכרה באחר ולמחויבות לפעולה משותפת: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה;... אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים... אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה... אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו." כבר מהרגע הראשון עצמאות ישראל היתה עצמאות שיש בה הכרה במגבלות, ותמיד תמיד פתח להושטת יד לאחרים, קריאה לתיקון והקשבה. הלוואי שביום העצמאות תשפ"ד ישובו החטופים/ות כולם ותיסלל דרך לעקורים/ות לשוב הביתה. מי ייתן ונבנה מחדש בית עצמאי וריבוני במדינת ישראל ברוח מגילת העצמאות. שנבחר לקרוא ולשמוע את הקולות שעולים מעומק הכאב, להושיט יד ולהתלכד כדי לקיים בישראל חיי קוממיות ראויים.

1942, 'הפתרון הסופי', מבצע חיסולה של יהדות אירופה, פועל בכל כוחו. אושוויץ, בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה. הידיעות על ההשמדה השיטתית נאספות בתקשורת העולמית ומגיעות גם ליישוב היהודי בישראל המנדטורית. הידיעות מולידות בציבור העברי סערת נפש אישית וקולקטיבית, ומייצרות תחושות חדשות, סותרות, מבולבלות: אימה גדולה, חרדה לגורל המשפחות והעם שבאירופה, חוסר אונים ואשמה, פעמים יצר נקמה, פעמים הדחקה והכחשה. בצד אלו, כוחות החיים והשגרה פועלים את פעולתם, והחיים בארץ נמשכים, על פי רוב, כסדרם, במקביל ובמנותק מהמציאות האיומה באירופה. מנגד, חברי וחברות השכבה הבוגרת בתנועות הנוער 'המחנות העולים' ו'הנוער העובד', מחליטים שאסור להם להמשיך בשגרת החיים, והם מוציאים קריאה לכלל תלמידי ותלמידות שכבת י"ב להתגייס לפלמ"ח, להצטרף לכוחות המגן. בחנוכה יוצאים מאות חניכי וחניכות 'המחנות העולים' למצדה, סמל הגבורה והעמידה היהודית, ועל פסגתה עורכים טקס זיכרון. יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל אֶת אַלְפֵי רִבְבוֹת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַטְּבוּחִים. עֲיָרוֹת-גֵּטָאוֹת יִשְׂרָאֵל טוֹבְעוֹת, צוֹלְלוֹת וְשׁוֹקְעוֹת בְּדָמָן הַנִּגָּר. הֲיֵשׁ עוֹד שָׂרִיד? הַאֲזִינוּ לְקוֹל הַדָּם הַקּוֹלֵחַ, הַקְשִׁיבוּ אֶל דּוֹפֵק לִבְּכֶם, כִּי אֶחָד הוּא הַדָּם הַשָּׁפוּךְ וְהַדָּם הַנּוֹזֵל בְּעוֹרְקֵינוּ. הַאֲזִינוּ לַדָּם – הוּא חַי, הוּא רוֹתֵחַ, עוֹד לֵב יִשְׂרָאֵל מְפַרְפֵּר בְּכוֹחוֹת אַחֲרוֹנִים. וְלֹא יִרְגַּע וְלֹא יִשְׁקֹט הַדָּם הָרוֹתֵחַ. מִתַּמְצִית הַדָּם הָאַחֲרוֹנָה יִמְזֹג יִשְׂרָאֵל אֶת נִקְמַת גְּאֻלָּתוֹ. כָּל טִפָּה שֶׁשָּׂרְדָה – קֹדֶשׁ לֶהָרִים וְלָעֲמָקִים הָאֵלֶּה, עַד יִנָּטַע מֵחָדָשׁ אִילָן יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ. נִזְכֹּר וְנִזְכֹּר כִּי תְּהוֹמוֹת הַמָּוֶת פְּעוּרוֹת לְכָל יִשְׂרָאֵל, כִּי לְפָנֵינוּ רַק שְׁבִיל אֶחָד לַחַיִּים – הַנְּקָמָה הַבּוֹנָה. אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, גּוֹלָה, תִּשְׁכַּח יְמִינִי. (מצדה, חנוכה, תש"ג) הם אינם מבקשים נקמת דם. הם מבקשים נקמה בונה, נקמת גאולה. החיים, הבניין, היצירה, ההגשמה – נטיעת 'אִילָן יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ' – זוהי נקמתם. בסיום הטקס הם עורמים גלעד אבנים, ובראשו קובעים לוח זיכרון, לוח שיש שנשאו אל פסגת המצדה, ובו חקוקות המילים: 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, גּוֹלָה, תִּשְׁכַּח יְמִינִי'. --- בימים הקשים האלו, ימי מלחמה וטראומה לאומית, בהם כוחות ההדחקה והשגרה מושכים מכאן, בהם יצר נקמת הדם מרים את ראשו משם, בהם האנטישמיות האפלה מתעוררת ומאיימת על קהילות ישראל בעולם, אנו מבקשים לשאוב כוח מהציווי ההוא ממצדה, זה המחייב אותנו לאמונה ותקווה, לפעולת תיקון ויצירה: 'לְפָנֵינוּ רַק שְׁבִיל אֶחָד לַחַיִּים – הַנְּקָמָה הַבּוֹנָה'.