תוצאות חיפוש

ל"ג בעומר טקסים וקבלות חג Heading 6 אין בינתיים פריטים בדף הזה, מוזמנים לחזור לדף החג ​ אין בינתיים פריטים בדף הזה, מוזמנים לחזור לדף החג עוד לחג >

לכל המקורות יום כיפור מקורות והגות/ מתניה ידיד ספר יונה - תשובה, ויום הכיפורים ​ לא לחינם נקרא ספר יונה ביום הכיפורים. הדרך בה עובר יונה חשבון נפש צריכה להיות גם הדרך שלנו. לא כל יום מזדמן לנו להיות קרובים לעצמנו, כל כך קרובים לעצמינו. לעמוד יום אחד ולהגיד לעצמנו, בפה מלא - מה עשינו ומה לא עשינו. על מה חשבנו ועל מה לא חשבנו. איך התנהגנו ועל מה דילגנו - חשבון נפש כל כך אישי, כל כך נוקב בלי פשרות בלי שום מחיצות- כך פשוט להגיד את הכל בצורה המפורשת ביותר: "על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים" - כן, גם בבדיחות על המורה ועל המחנך גם על זה אנו מתוודים "על חטא שחטאנו לפניך בהירהור הלב"- הדברים הכי פנימיים, הרהורי הלב שלנו, גם על זה ניתן לעצמנו דין וחשבון, וכך מתוך התפילה מתוך הדפיקות על הלב עוד פעם ועוד פעם - נקבל על עצמנו שוב החלטות טובות ואמיתיות ששמץ של שקר אין בהם שכולם אמת שאנו מרגישים שצריך לשנות ולהשתנות. כל אדם באשר הוא, מחוייב לחשבון הנפש הזה - אין אדם שפטור. אין אדם שביום הדין נפטר מהשאלה "מדוע עשית כך?" כמו לאחר 120, כך גם ביום הזה כולם כולם עוברים לפניו כבני מרון ועונים לשאלות האלה. האם באמת אנו מרגישים יום דין? האם באמת אנו מרגישים שאנו נשאלים את השאלות האלה? האם אנו מרגישים שמולנו יושב שופט ושיש קטגור ושיש סניגור ושאנו הולכים כעת או לחיים או למוות? האם זאת התחושה שיש לנו ביום הזה?! אינני חולק על ההרגשה שיש אוירה מיוחדת מאוד ביום הזה- שכולם מרגישים שאין זה יום רגיל, אבל יום דין? משפט? חבל תליה? חיים ומוות? נדמה לי שלרובנו אין הרגשה כזאת. מדוע? מדוע אין אנו חיים בתחושה כזאת ביום הזה! לעניות דעתי, התשובה היא פשוטה. אי אפשר לבוא ביום אחד ולשנות הכל, להפוך את כל ההרגשות שלנו ברגע אחד. העבודה של יום כיפור לא מתחילה בשעה 17:20 בערבו של יום ראשון. היא מתחילה הרבה לפני כן ולא רק בזמן אלא גם ברצון של האדם. ואולי בעיקר ברצון של האדם. יום הכיפורים מכפר על העבירות מנקה את האדם מעונש ונותן כפרה! אך האם האדם משתנה? האם האדם שעבר את יום הכיפורים נהיה באמת אדם אחר? לא ולא ! את העונש הוא לא יקבל אך אל החטא הוא עלול לחזור מהר מאוד. הוא לא התנתק מהעולם הקודם שלו והוא לא עשה עבודה אמיתית כדי להשתנות. כך מחלק הרב סולובציק בספרו "על התשובה" בין כפרה לטהרה, בין יום הכיפורים המכפר בכל מקרה, לבין הטהרה שאותה צריך האדם לעשות בעצמו. לא לחינם נקרא ספר יונה ביום הכיפורים. תהליך הבריחה, התפילה והתשובה שמתאר לנו הספר מבהיר לנו את המעברים שעוברים אף גדולי ישראל ונביאיו. המאבקים הפנימיים הקשיים, המתחים והיכולת לשוב הוא מה שמלמדים אותנו חז"ל בעיצומו של יום בקביעתם שדוקא ספר זה יקרא ביום זה. מיהו יונה? מהיכן הוא בא? וכיצד יתכן שאדם שהגיע למדרגה כה גבוהה של נבואה "עין לא ראתה אלוקים זולתך" יברח מפני הקב"ה? כך מתאר לנו המדרש בתהילים על דמותו של יונה בן אמיתי: "בן צרפת האלמנה הוא יונה בן אמיתי": היה צדיק גמור, נצרף בבליעת דגים ומצולות ימים ולא מת ונכנס בחייו בכבודו לגן עדן". אותו הסיפור המופלא על אליהו הנביא שהחייה את בן האלמנה - אותו הבן הוא יונה בן אמיתי, יונה נולד מהכח של תחיית המתים מאותו המעמד שלעתיד לבוא שאליו אנו מתפללים ולו אנו מחכים - מהכח הזה יונה חי את חייו ואולי זה מסביר איך הוא ירד למצולות הים והמשיך לחיות - וממילא המוות לא שולט בו "ונכנס בחייו בכבודו לגן עדן" איזה חיים מופלאים - אלה חיים של חיי עולם הבא. כל זה רק מחזק את השאלה של פשר הבריחה! ושל הרצון למות בסיפור של הקיקיון. מה גרם לו למעשים אלה? מה גרם לו לכבוש את נבואתו ולנסות להעלם כביכול מהקב"ה? עיון באישיות יונה בן אמיתי ובספר יונה יענו לנו על שאלות אלה ועל הקשר שבין תשובה, יום כיפור וספר יונה. ספר יונה מחולק ל-4 פרקים: הפרק הראשון עוסק בציוויו של ה' את יונה ובריחתו של יונה. הפרק השני - תפילת יונה. הפרק השלישי עוסק בציוויו של ה' את יונה בפעם השניה והפעם קיום של יונה את דבר ה'. הפרק הרביעי עוסק בדברי יונה אל ה' וסיפור הקיקיון. מה נשתנה בין הפרק הראשון לפרק השלישי? מדוע יונה מחליט לקיים את ציווי ה' בפרק השלישי האם זהו רק הפחד מהמוות? מהשהייה במעי הדג? או שמא הוא עובר תהליך מסויים בשהייתו בים, לימוד מיוחד כאשר הוא נמצא במעי הדגה. ישנה מחלוקת מדרשים לגבי השהייה של יונה במעי הדג האם היא היתה סבל או שמא מחזה גדול והתעלות וכך מתאר ה"פרקי דרבי אלעזר" את שהותו שם: "נכנס בפיו כאדם שנכנס בבית הכנסת הגדולה, ועמד והיו שתי עיניו כחלונות שקופות מאירות ליונה, ומראה לו כל מה שבים ובתהומות" והראהו הר גדול של מימי אוקינוס.. והראהו ים סוף שעברו בתוכו ישראל… והראהו משברי ים וגלים יוצאים ממנו... והראהו עמודי ארץ ומבוניה והראהו שיבנם... והראהו שאול תחתיות והראהו היכל ה' והראהו אבן השתיה..." מדרש זה מתאר את יונה במעי הדג כתהליך של התבוננות, של הצצה אל עולמות אחרים שמעל פני האדמה אי אפשר לחזות בהם יונה יורד אל מצולות הים להתבונן בבריאה לגלות דברים חדשים. לעניות דעתי יש כאן הקבלה בולטת מאוד לתשובתו של ה' אל איוב. כאשר ה' עונה את תשובתו לאיוב אין הוא עונה לו ישירות על שאלותיו. אין הוא מתיחס לשאלת היסורים הקשים של איוב על אף יראתו הגדולה אל ה' אלא הקב"ה מבקש מאיוב להתבונן על הבריאה שאותה הוא ברא ולענות על שאלות פשוטות ביותר: איפה היית ביסדי ארץ? הגד אם ידעת בינה? מי שם ממדיה כי תדע? או מי נטה עליה קו? המימך ציות בקר? ידעת השחר מקומו? הידעת עת לדת יעלי סלע? חולל אילות תשמר?" אין כאן תשובה לאיוב אלא יש כאן גדלות, להראות את הפורפורציות בין אדם ואלוקים מול מי אנחנו עומדים יונה יורד למצולות הים וכמו איוב הוא מתבקש לענות על השאלה הפשוטה: "מי אתה ומי הוא אלוקים"? ​ האם הזוית ראיה שלך היא הכל האם היא המרכז? או שמא יש הפרש בינך לבין אלוקים האם אתה האדם עם כל מאוייך תאוותיך רצונותיך מוכן לבטל את עצמך ואת מחשבותיך מול הנשגב והגדול ממך. גם איוב וגם יונה עוברים את התהליך החינוכי בו ריבונו של עולם מראה להם כי "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי" - לנסות על ידי הבריאה על ידי גדולתה על ידי הפלא הגדול שלה. יונה במעי הדגה במצולות הים מגלה כי אותו הכח שברא את העולם מחשב הכל, כל פרט ופרט מדוייק ואם הוא מצווה ללכת לניונה ולהוכיחם - זה המעשה שצריך לעשות יונה שהיה נביא ידע את כל זה הוא היה מחובר לה' בקשר של נבואה אך בכל זאת הוא החליט לברוח ושם מראה לו ה' את הבריאה כמו שהוא לא ראה אף פעם - ורק אז הוא מוכן ללכת גודל הבריאה והודה לא מותיר לו גם ספק כי בורא הכל הוא המחליט, מי ולאן ילכו. יונה לא חשב שהנבואה לא תתקיים אלא הוא רצה שלא הוא יעשה את זה הוא רצה לברוח הוא לא רצה להיות הנביא שמחזיר את הגויים בתשובה כאשר ישראל לא חוזרים בתשובה כפי שמסבירים הרבה פרשנים את בריחת יונה אבל במעי הדגה הוא מבין שגם זה לא ניתן אלא דוקא הוא צריך ללכת ולא אף אחד אחר. כי רק אם תדע מתי עת לדת יעלי סלע? ואם תצוה בוקר מימך רק אז תבין גם את כל החשבונות האחרים מדוע אתה ולמה נינווה וכו'. כאן עומדת במלא הודה הגדלות האלוקית, העוצמה הבלתי ניתנת לתפיסה בדברים הפשוטים הטבעיים בעולם הזה ובדברים הכי גבוהים הכל מחושב ומדוייק. ההבדל בין פרק ראשון שבו יונה מסרב ללכת לנינווה ובין הפרק השלישי שבו הוא מסכים ללכת, מתבטא כאן בלשון הצויי של ה' אל יונה. בפרק הראשון לשון הציויי היא כך: "ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתה לפני" - כאן יש נימוק מאת הבורא מדוע הוא הולך להפוך את נינוה "כי עלתה רעתה לפני" בפרק השלישי מופיע הצווי השני כך: "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר קום לך אל נינווה העיר הגדולה וקרא אליה את הקריאה אשר אנוכי דבר אליך" - כאן אין נימוק יש כאן ציווי בלבד- לך אל נינוה ותאמר את מה שאני רוצה שתאמר. בפרק הראשון יש כביכול שיתוף של האדם במעשה אלוקים יש בקשה והתיעצות. בפרק השלישי יש ציווי בלבד. זה הלימוד שאותו עובר יונה. הכניעה המוחלטת לרצונו של ה' היא הלימוד בדרכי נועם שאותו עובר יונה. המהפך שאותו עובר יונה בין הפרק הראשון לפרק השלישי מתבטא בתפילתו שבפרק השני שבו הוא מתאר את המעבר בין הבריחה לשיבה. שם מתואר בפרוטרוט הסיור שהוא עושה במעמקי הים: "ותשלכני מצולה בלבב ימים… תהום יסובבני… לקצבי הרים ירדתי… הארץ בריחיה". התפילה מתחילה בהודאה וממשיכה בפירוש התפילה והמצולות ונגמרת בהבטחה של יונה לקיים את דבר ה': "ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה' ". וכמו המדרש ב"פרקי דרבי אליעזר": "... התפלל ולא נענה עד שיצא מפיו דבר זה: 'אשר נדרתי אשלמה' ". התפילה והמוכנות לקבל את ציווי ה' הראתה כי השתנה משהו, כי יונה כבר מוכן ללכת אל נינוה בתור יונה נביא ה' יהיה מה שיהיה. אך לכאורה המצב שוב מתהפך נינוה חוזרת בתשובה. נבואתו הצליחה ונינוה נהפכה לטובה אך יונה איננו מרוצה הוא מבקש למות ולא פעם אחת אלא פעמיים פעם אחת לאחר חזרת נינוה בתשובה ופעם שניה לאחר ייבוש הקיקיון מהו הניסיון של הקיקיון ? מהו הלימוד אותו מבקש ה' ללמד את יונה? לאחר עיון במעשה הקקיון מתברר כי זהו הלימוד המרכזי ה"קש האחרון" - שאותו רוצה הקב"ה ללמד את יונה. כאשר מגיע הקיקיון אל יונה "וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה" זו שמחה של אדם עייף ויגע שרוצה לנוח שרוצה לשכב מתחת הקיקיון בצל, ולישון. אם היינו מדמיינים לעצמנו נביא לא כך הינו מתארים אותו. יש כאן איזה שהוא רמז לעולם הפוך ההפך מ"אדם לעמל יולד" ואז נלקח מיונה הקקיון והוא מבקש למות במילים אחרות הוא מוכן לחיות רק עם הקיקיון אין לו חיים בלי הקקיון. כשהוא היה במעי הדגה הוא לא בקש למות, אבל עכשיו בלי קקיון הוא מבקש למות. מדוע? הגר"א בפירושו ליונה מסביר זאת היטב: הקיקיון הוא משל לעולם הזה לעושר לתאוות להנאות מאוד נעים מתחת לקיקיון והוא מאוד מפתה לפעמים גם נראה שכל העולם כולו, כל החיים, לא נבראו אלא לזה "אכול ושתה כי מחר נמות" יש טעם בחיים רק אם אוכלים ושותים. הדבר העיקרי מבחינתנו בעולם- הקב"ה התורה והמצוות אינם נראים בעולם - העולם מסתיר אותם. עולם מלשון העלם. הוא מסתיר את האמת - רק אדם שיתבונן כמו שצריך ויחקור וישאל הוא יגיע לאמת. אבל אדם שיחיה את חייו " כסוס שוטף" - כפי שמתאר זאת "המסילת ישרים" - לא יבחין באמת אלא יעבור לידה ויתרכז בדברים אחרים- יונה מנסה לכבוש את נבואתו לברוח להסתיר את דבר ה'. הוא השתמש בתרגילי העולם הזה והחזירו לו בתרגילי העולם הזה נתנו לו בסוף את מבוקשו קיקיון עץ גדול רחב ידיים שכל "בריחי מערבא" - חולי ארץ ישראל יושבים תחתיו כפי שמובא בגמרא בשבת (כ"א עמוד א') שם יושבים החולים ואלו שחייהם אינם חיים ואז יונה שמח על זה שמחה גדולה! אולי יתנו לו לברוח. והוא ישן שם בלילה כמו בירכתי הספינה בים בשעת הסערה אבל כאן הקדוש ברוך הוא דואג להתעוררות שלו. הוא מייבש את הקיקיון ומראה לו שהדברים שהעולם הזה מראה כל כך יפה הם "בין לילה היה ובין לילה אבד" זאת הצורה של דברים שקורים בעולם, הדבר היחיד הנצחי הוא דבר ה' והוא יתקיים תמיד ואם אתה הנביא צריך ללכת לנינוה ולהחזירם בתשובה שום בריחה לא תעזור לך אפילו לא נסיון למות בטביעה בים. כל אדם באשר הוא יש לו שליחות. כל אדם הוא שליח… שליח לתפקיד מסויים שרק הוא יכול לבצע אותו. לשליחות הזאת יש לו את כל הכוחות לבצע. ניתנו לו כל האמצעים כדי לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. וברגע שמסתיימת שליחותו הרי הוא מסיים כאן את חייו. המדרש מספר על בועז שבאותו הלילה שבא על רות כדי שיוולד לבסוף דוד באותו הלילה הוא מת. זאת היתה שליחותו ומכיון שהוא ביצע אותה אז נסתיים תפקידו בעולם. בכל יום כיפור אנו צריכים לשאול את עצמינו האם אנו מבצעים את השליחות האם יש לנו סיבה להמשיך ולהתקיים כדי למלאת את תפקידנו בכל האמצעים שניתנו לנו. יום כיפור הוא זמן של חשבון נפש אמיתי שבו האדם מתייצב מול מעשיו הטובים והרעים ונותן בעיקר לעצמו "דו"ח מצב" ומנסה לשפר את עצמו לקראת השנה החדשה. התהליך הזה כפי שאמרנו אינו מתחיל ביום כיפור הוא מתחיל הרבה לפני וביתר שאת מחודש אלול ואילך כך תהיה התחושה ביום כיפור כיום דין. כיום של בדיקה אמיתית איפה אני עומד ומה אני עושה, יום של התחלה חדשה טובה יותר לכולנו. עוד לחג >

לכל המקורות סוכות מקורות והגות/ דבורה בערב סוכות בית השיטה, 1984 בערב סוכות חיפשתי אחר הסוכה השכונתית שלנו, אשר הוצבה ב"שכונת התמרים" אליה צורפנו. כשהגעתי לסוכה מצאתי שם מעטים אשר ישבו, והתפזרו אחר "תכנית" קצרה. חיפשתי את הביטוי לחג, את השמחה ולא מצאתי. אני חושבת שיש להפסיק עם המנהג של בניית סוכות שכונתיות, ולחזור לחג משותף וחם בחדר-האוכל. עוד לחג >

'מה נשתנה?' היא שאלה המאפיינת תרבות החותרת לשינוי מתמיד, לשיפור ולהערכה עצמית המביטה פנימה ומחפשת מה נשתנה. הראשונים שהכניסו את השאלה 'מה נשתנה' אל ארון הספרים היהודי היו חכמי המשנה, שניחנו בכישרון פדגוגי פורץ דרך. כך מוצגת תורת החינוך של חכמי המשנה על רגל אחת: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? ... (משנה פסחים ו') קריאה מדוקדקת במקור הארצישראלי העתיק מגלה את החידוש. רגע לפני ה'מגיד', שהוא לב התוכן הרעיוני והערכי שהאב מוסר לבנו בפסח, ניתנת הנחיה לעצור ולתת לבן (ולבת) להעלות שאלה. לפתוח עיניים ולגלות סקרנות. לתת מקום לעולם של הילד/ה. ורק אם הבן (והבת) לא מצליח לשאול, המשנה מציעה סיוע לאב הנבוך, ארבע קושיות שיעזרו לפתוח את מפגש המסירה המקודש. ניתן להעריך שרוב ילדי/ות התקופה הפליגו בסקרנותם וכלל לא היה צורך להיעזר בארבעת הקושיות המשמימות. בשנות הגולה הארוכות נשכח הרעיון ואבד הניצוץ החינוכי. דורות של ילדים/ות דקלמו בעל פה את הקושיות ללא סקרנות וללא שאיפה לגילוי. ההגדה ירדה מגדולתה והפכה מטקס חתרני לשינוי למפעל של שימור. עד שקמו ראשוני החלוצים/ות, ולקחו על עצמם גם את משימת התחייה התרבותית. החל בראשית שנות ה-20 החלו הקיבוצים להחזיר עטרה ליושנה, לחדש את רוחה של ההגדה. להשיבה אל הארץ בה נוצרה לראשונה, מתוך מחויבות למורשת הדורות ולאתגרי ההווה והעתיד. לאחר הטבח בקיבוץ בארי, חשוב לחזור אל נוסח ההגדה שיצרו לעצמם חברי וחברות הקיבוץ לכבוד הפסח הראשון בנקודת הקבע אליה עלו ב-1951. הם הסירו את אבק הדורות מה'מה נשתנה' והפכו אותו מדקלום חולמני לטקסט החולם את השינוי שבחרו להקדיש לו את חייהם. כחלוצים/ות, מתיישבים/ות בגבולה של המדינה. הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים, שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה וזרוע נטויה." הבנת התפקיד ההתיישבותי ברורה וחדה, להשאיר את האויב מעבר לשער. קיבוץ כגבול חי המאפשר את עצמאות ישראל. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד ישא חרב, וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל, טרם נשלמה?" חברי וחברות בארי שמחו במה שהשיגו, אך לא ישקטו עד שיהיו לחלוצי העם כולו. מורי דרך. זה השינוי שחל בהם, וזה מה ששאפו שישתנה בעקבותיהם. העוז לחלום על שינוי, על צדק ועל שוויון הוא חלק מחגיגת החירות של בארי. תיקון ההגדה הוא סמל לתיקון שלם של עם ששקע בגלות. זוהי פסגה של יצירת תרבות יהודית חילונית, החיונית למפעל הציוני. לאחר טבח השבת השחורה הצורך בבנייה מחדש מורגש. בידינו המשאבים החומריים והרוחניים. הנדע שוב לשנות את המציאות?

אחד המרכיבים הרעיוניים של חג פורים, גם בסיפור וגם במנהגי הקרנבל, הוא "ונהפוך הוא". הסדר החברתי מתערער: חזקים הופכים לחלשים, חלשים הופכים לחזקים, אנשים משנים מעמד וזהויות, המציאות מתגלה שונה מכפי שחשבנו שהיא. אירועי שמחת תורה עשו לנו מין "ונהפוך הוא". אלפי מחבלי ארגון החמאס, שרבים המעיטו בכוחו ובכוונותיו, פרצו לישראל במטרה להשמיד, להרוג ולאבד. מכשול הגבול וכוחות צה"ל, שבטחנו בכוחם להגן על אזרחי המדינה, נחשפו באותו הבוקר בחולשתם. אותם ימים עוררו את השאלות: האם אנחנו חזקים כמו שרצינו להאמין, והאם אויבינו חלשים כמו שרצינו להאמין? לאורך הדורות, קהילות יהודיות בגולה חגגו חגי פורים מקומיים לזכר מקרי הצלה מפני ניסיונות פגיעה בהן. והנה, בניגוד לכל מה שהתרגלנו לחשוב, בשמחת תורה יישובים יהודים הותקפו ולא היה להם נס פורים. בחודשים שעברו מאז, עם ישראל התגייס לעשות "ונהפוך הוא" מחדש, למצוא את הכוחות שלנו ולהשיב את הביטחון לאזרחים: גם את הביטחון מפני אויבינו וגם את הביטחון העצמי בכוחנו וביכולותנו. אפשר להציע עוד שתי תובנות ברוח סיפור פורים: האחת היא שעלילת המגילה מתמקדת בשתי יממות דרמטיות, אבל בין ביטול החלטת המן לבין המלחמה בה ניצחו היהודים את אויביהם, חלפה כמעט שנה. אנחנו רגילים לפתרונות דרמטיים ומהירים, אבל לא תמיד הדבר אפשרי. כולנו מקווים שנצליח להשלים בהקדם האפשרי את המשימה להשיב את החטופים למשפחותיהם ואת הביטחון לאזרחי ישראל. השניה היא שמגילת אסתר מספרת לנו שכאשר הצליחו היהודים לעשות את המהפך ונלחמו במי שביקשו להשמידם, הם עדיין הקפידו על לחימה מוסרית "ובביזה לא שלחו את ידם". המלחמה היא אתגר מוסרי, והניצחון של היהודים על המבקשים להשמידם לא היה רק בהריגתם, אלא בהצלחה לשמור גם על דמותנו המוסרית ולא לעשות "ונהפוך הוא" ו"להתחפש" לאויבינו.

ט"ו בשבט נבנה בציונות כחג הקשר עם הארץ. השנה האחרונה, ובמיוחד החודשים האחרונים, מזכירים לנו שהקשר אינו פשוט, והארץ אינה פשוטה. בשנת 1894 כתב הד"ר הלל יפה במכתב: "היש בלבך לבוא גם אתה בזמן מן הזמנים אל הארץ הזאת - ארץ סתומות וסתירות, רגשות מתנגחים, שאתה מפקפק בין הערצה אליה ובין בוז מעורב בשנאה, בין תקוות נעלות ובין ייאוש, בין רצון להנתק ממנה ובין כוח מסתורי הקושר את ליבך אליה. ארץ מדכאה ומשפילה. ארץ הממלאת את ליבך גאון והעושה אותך לבן-חורין. יש שאתה חושב כי אין אתה יכול לחיות בה. ויש שאתה רואה כי אין אתה יכול לחיות במקום אחר, מחוץ לארץ העלובה הזאת. מגוחך הדבר, אבל כך היא האמת." ארץ ישראל, עד כה, אינה ארץ של מנוחה ונחלה, אלא של התמודדות. היא לא נותנת שלווה וביטחון, אלא את החירות לפעול ולעשות. האתגר ליצור, לבנות ולטעת אל מול ועל אף האיומים מלווה את הציונות לאורך דרכה. בשנות השלושים כתב המשורר דוד שמעוני את השיר "מילא": מֵילָא! אִם מִפְגָּע הָיִינוּ לְכָל אַבְנֵי קֶלַע אִם חֶשְׁכַת כָּל שְׁאוֹל עַלֵינוּ הִתְגּוֹלֵלָה מֵילָא! הֵן לֹא עוֹלָמִים נֵבְךְּ וְנִתְאַבֵּלָה. מֵילָא! אֵי פָּטִישׁ, אֵי בַּרְזֶל לֹא הִכָּה עַל הַסֶּלַע? יְפוֹצֵץ הַבַּרְזֶל, אַךְ יְחִי צוּר הַפֶּלֶא מֵילָא! כֹּחֵנוּ - צִדְקֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. מֵילָא וְאִם כָּל הָעוֹלָם פָּנָיו הַלַּיְלָה [!] אֲנַחְנוּ לַבֹּקֶר... מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! יוֹם יוֹם אִם יָדַעְנוּ עֲבֹד לֹא חֲדֵלָה. נִשְׂמַח בְּחַגֵּנוּ, נָשִׁיר וּנְחוֹלֵלָה מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! כֹּחֵנוּ - בִּטְחוֹנֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. נטיעת העץ, שגידולו ממושך, מבטאת אמונה בעתיד. גם השנה נמשיך לטעת. צילום: אבשלום