ט"ו בשבט נבנה בציונות כחג הקשר עם הארץ. השנה האחרונה, ובמיוחד החודשים האחרונים, מזכירים לנו שהקשר אינו פשוט, והארץ אינה פשוטה. בשנת 1894 כתב הד"ר הלל יפה במכתב:
"היש בלבך לבוא גם אתה בזמן מן הזמנים אל הארץ הזאת - ארץ סתומות וסתירות, רגשות מתנגחים, שאתה מפקפק בין הערצה אליה ובין בוז מעורב בשנאה, בין תקוות נעלות ובין ייאוש, בין רצון להנתק ממנה ובין כוח מסתורי הקושר את ליבך אליה. ארץ מדכאה ומשפילה. ארץ הממלאת את ליבך גאון והעושה אותך לבן-חורין. יש שאתה חושב כי אין אתה יכול לחיות בה. ויש שאתה רואה כי אין אתה יכול לחיות במקום אחר, מחוץ לארץ העלובה הזאת. מגוחך הדבר, אבל כך היא האמת."
ארץ ישראל, עד כה, אינה ארץ של מנוחה ונחלה, אלא של התמודדות. היא לא נותנת שלווה וביטחון, אלא את החירות לפעול ולעשות. האתגר ליצור, לבנות ולטעת אל מול ועל אף האיומים מלווה את הציונות לאורך דרכה. בשנות השלושים כתב המשורר דוד שמעוני את השיר "מילא":
מֵילָא!
אִם מִפְגָּע הָיִינוּ לְכָל אַבְנֵי קֶלַע
אִם חֶשְׁכַת כָּל שְׁאוֹל עַלֵינוּ הִתְגּוֹלֵלָה
מֵילָא!
הֵן לֹא עוֹלָמִים נֵבְךְּ וְנִתְאַבֵּלָה.
מֵילָא!
אֵי פָּטִישׁ, אֵי בַּרְזֶל לֹא הִכָּה עַל הַסֶּלַע?
יְפוֹצֵץ הַבַּרְזֶל, אַךְ יְחִי צוּר הַפֶּלֶא
מֵילָא!
כֹּחֵנוּ - צִדְקֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה.
מֵילָא
וְאִם כָּל הָעוֹלָם פָּנָיו הַלַּיְלָה [!]
אֲנַחְנוּ לַבֹּקֶר...
מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא!
יוֹם יוֹם אִם יָדַעְנוּ עֲבֹד לֹא חֲדֵלָה.
נִשְׂמַח בְּחַגֵּנוּ, נָשִׁיר וּנְחוֹלֵלָה
מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא!
כֹּחֵנוּ - בִּטְחוֹנֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה.
נטיעת העץ, שגידולו ממושך, מבטאת אמונה בעתיד. גם השנה נמשיך לטעת.
צילום: אבשלום