פרשת "בהר" : ויקרא כ"ה - כ"ו ב'.

פרשת "בחוקותי": ויקרא כ"ו ג' - כ"ז.

 

נושאי הפרשות

פרשת "בהר ":

• דיני שנת השמיטה והיובל.

• גאולת האדמה ושחרור עבדים בשנת היובל.

• וכי ימוך אחיך: עזרה והתחשבות בחלש ובעני בשעת מצוקה.

פרשת "בחוקותי ":

• הברכה והקללה:

       הברכה: "אם בחוקותי תלכו - ונתתי גשמיכם בעיתו... והקימותי את בריתי אתכם"

       הקללה: "ואם לא תשמעו לי ... והפקדתי עליכם בהלה, את השחפת ואת הקדחת ... והכיתי 

       אתכם שבע על חטאתיכם"   

• פרשת ערכין. הערך הכספי של קרבנות שאדם נודר להביא לבית המקדש.

 

 

נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה

• כיצד יכול החקלאי המתפרנס מעבודתו לקיים את שנת השמיטה?

התורה אומרת: "ועשיתם את חוקותי, ואת משפטי תשמרו... ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה" /ויקרא כ"ה, י"ט.   

• מה משמעות הביטוי "וישבתם לבטח עליה"? האם מבחינה כלכלית, צבאית, או מבחינת ההישארות בארץ? כיצד נוצר הקשר בין קיום שנת היובל ושנת השמיטה לבין "וישבתם לבטח"?

• מה החשיבות ומה הקושי בהחזרת האדמות לבעליהן בשנת היובל?

• "וכי ימוך אחיך עמך" מה ניתן ללמוד מן הפרשה על היחס האנושי לעני ולמסכן?

• האם מקובל עליכם השוני ביחס בין בני עם ישראל, העניים, והחלשים, לבין היחס לבני עמים אחרים?

 

​

קטע מהפרשה

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, גר ותושב, וחי עמך.

אל תקח מאתו נשך ותרבית - ויראת מאלוהיך.

וחי אחיך עמך, וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד כשכיר, כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבוד עמך ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב. כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד ולא תרדה בו בפרך ויראת מאלוהיך.

 

​

מדברי חז"ל

אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה,

פעם אחת באתה אשה לפניו בשני בצורת,

אמרה לו: רבי, פרנסני!

אמר לה: העבודה (מילת שבועה), שאין בקופה של צדקה כלום!

אמרה לו: רבי, אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעה בניה מתים!

עמד ופרנסה משלו.

(תלמוד בבלי, בבא בתרא י"א עמוד א')

 

​

מדברי חכמים

ידוע כי העני כל ימיו מכאובים וכעס עניינו, כי אין לו מה לאכול"

ובכל עת ובכל עונה עיניו נשואות לשמיים וחייו תלויים לו מנגד ובבוקר יאמר מי יתן ערב מפחד לבבו ועניותו.

והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב משתה תמיד עד שבעושרו וברוחב לבב שוכח את העני ואינו יודע במכאוביו.

לכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה והיובל שיהיו שתי שנים רצופות קדושות, באופן שאפילו העשיר נושא עיניו לשמיים, מאחר שאין זורעים וקוצרים ומפחד ואומר: מה אוכל ומה אשתה?

כדי שידע ויזכור צער העני שכל ימיו ושנותיו בצער ובדאגה.

ואחר שהאיש העשיר, בשתים או בשלוש שנים נושא עיניו לשמים 'ואומר: 'מה אעשה לאנשי ביתי כי אין לי לזרוע ולקצור'

מה יעשה העני, שכל ימיו מכאובים מדוחק עניות.

באופן שכשהעשיר יראה גם את עצמו בעוניו, יזכור תמיד את הימים שעברו עליו מהשמיטה והיובל ויאמר: "אני בשתי שנים של שמיטה ויובל לא הייתי יודע מה לעשות לאנשי ביתי והייתי בצרה וצוקה ובצער ובדאגה, והייתי אומר מה אוכל ומה אשתה?

מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים ולא ראה בטובה, ועיניו נשואות לשמים ולבריות, כי עולליו שאלו ללחם ופורש אין להם. בעניין שבזה יזכור את העני וירחם עליו "

(מתוך: "צרור המור" מאת רבי אברהם סבע, ממגורשי ספרד במאה ה – 15)

 

 

שיר משלנו - "קו העוני" מאת: רוני סומק

כְּאִלוּ אֶפְשָׁר לִמְתֹּחַ קַו וְלוֹמַר: מִתַּחְתָּיו הָעֹנִי

הִנֵּה הַלֶּחֶם שֶׁבְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים

נִהְיָה שָׁחֹר

וְהַזֵּיתִים בַּצַלַחַת קְטַנָּה

עַל מַפַּת הַשֻּׁלְחָן.

בָּאֲוִיר, עָפוּ יוֹנִים בִּמְטַס הַצְדָּעָה

לִצְלִילֵי הַפַּעֲמוֹן שֶׁבְּיַד מוֹכֵר הַנֵּפְטְ בָּעֲגָלָה הָאֲדֻמָּה,

וְהָיָה גַּם קוֹל הַנְּחִתָה שֶׁל מַגְּפֵי הַגוּמִי בָּאֲדָמָה הַבֻּצִּית.

הָיִיתִי יֶלֶד, בַּבַּיִת שֶׁקָּרְאוּ לוֹ צְרִיף,

בַּשְׁכוּנָה שֶׁאָמְרוּ עָלֶיהָ מַעְבָּרָה.

הַקַּו הַיָּחִיד שֶׁרָאִיתִי הָיָה קַו הָאֹפֶק וּמִתַּחְתָּיו הַכֹּל נִרְאָה

עֹנִי.

 

​

כמה שאלות לחשיבה והנחייה

פרשת בהר עוסקת לצד הדיון בשנת השמיטה, בנושא ששייך באופן ישיר לנושא השמיטה, והוא היחס לחלש, לעני ולמי שאיבד את נכסיו. נדמה שבימים אלה של קושי כלכלי הולך וגובר בחברתנו, ניתן לדון בנושא זה באמצעות הקטעים שהבאנו.

 

 

מתוך ארכיון מכון החגים הקיבוצי - אליזבט, קיבוץ גניגר תשנ"ב 1992

הפרשה שלנו פותחת בצווי על שנת שמיטה. בשנה השביעית, לא רק שאין מעבדים את השדות אלא שגם מה שהארץ מניבה מעצמה אינו שייך לאיש. כל אדם רשאי לבוא ולקחת כפי צורכו ואסור, גם לבעל השדה, לקצור את התבואה על מנת למוכרה.

טעמים רבים ניתנו לצווי זה, מהם אקולוגיים, מהם רוחניים ודתיים ומהם חברתיים מובהקים. בשנה זו אין לבעלי הקרקע שום יתרון כלכלי על פני שאר כל אדם. כל התוצר הלאומי שייך לכולם במידה שווה.

הציווי הבא הוא על שנת היובל המתקיימת אחת לחמישים שנה. והרי לפנינו שיטה כלכלית חברתית שוויונית מן המתקדמות שהומצאו. בחברה המתנהלת על פי קוד זה אין אפשרות להיווצרות מעמדות של בעלי אחוזות מחד וצמיתים מאידך. גם כאשר אדם נופל מבחינה כלכלית, (דבר שכפי שאנחנו יודעים, יכול לקרות), הרי שבשנת היובל הוא יוצא לחופשי ואדמתו מוחזרת לו. במילים אחרות, מחיקת חובות מוחלטת. זהו צ'נס אדיר להתחיל מחדש או לפחות (אם הוא כבר זקן מדי), שלא להוריש לילדיו את מצוקתו הכלכלית ולתת להם תנאי פתיחה הוגנים.