בשלח
 שבת/פרשת השבוע/

ש

בשלח

בעריכת אהוד רבין

עיקרי הפרשה

בפרשה זו אנחנו מלווים את בני ישראל בראשית דרכם, שעוד תארך שנים רבות, במדבר. בתקופה זו של היציאה למדבר הם עוברים ניסיונות רבים. הראשון שבהם קריעת ים סוף המצילה אותם ומטביעה את המצרים. אחר כך יבואו בפרשתנו, מספר ניסיונות בהם נבחנת הנאמנות ההדדית שלהם ושל האל. כל פעם עולים הספקות אם נכון היה לצאת את ארץ מצריים ולהתנסות בקשיי הקיום במדבר ובכל פעם מוכיח האל את כוחו ויוצר פתרונות קיומיים. כל פתרון קיומי שכזה המן והשלו, המים מהסלע, ההחלמה מהחולי --- מלווה בקבלת מסגרת התנהגותית נדרשת, באימוץ נורמות חיים חדשות - חוקים ומשפטים, שבת, מלחמה נגד עמלק .

 

נושאים לדיון בכתה ובקבוצה

  • כבר בראשית הפרשה אנחנו למדים שהאלוהים לא הנחה את העם המשולח ממצרים ללכת בדרך הישירה והקצרה. מה אפשר שביקש כשנהג כך?

  • מה יכולים להיות ה"רווחים" וה"הפסדים" ממהלך כזה?

  • בפרשה מופיעה מערכת יחסים מחזורית בין העם לאל, בתיווכו של משה: צעקה ותלונה, תשובת האל בפתרון הנראה על טבעי, הניתן כ"עסקת חבילה" המלווה במערכת נורמטיבית; קבלת העם על עצמו את ההצלה והתשובה ואת המתחייב ממנה. האם זאת התמונה המצטיירת גם בעיניכם?

  • האם יש קשר בין מזון גשמי למזון רעיוני ורוחני? האם אפשר לקשור בין שניהם? האם תלוי האחד בשני?

  • אם לכל זעקה ותלונה מביא האל פתרון פלאי, איפה נמצא המקום לאחריות האישית?

  • האם סיפור הפרשה מציג את המעשה האישי והקבוצתי הנדרש כדי שיתממש הפתרון הניסי?

  • לפי חז"ל יש שתי גרסאות למה שהתחולל לפני חצית ים סוף. רבי מאיר אומר שבני ישראל התנצחו ביניהם וכל אחד אמר "אני יורד תחילה --- ראשון --- לים" ואילו רבי יהודה גורס את ההפך, כלומר שכל אחד אמר "אין אני יורד תחילה לים" עד שקפץ נחשון בן עמינדב לים והורה את הדרך. נסו לדמיין את שני התסריטים, איזה מהם נראה מציאותי יותר, האם רוח ההתנדבות מובילה או ההססנות דווקא? מה משמעות ה"קפיצה הנחשונית" ואיך היא תורמת לשאלת הצורך לעזור לנס להתקיים?

  • איפה בפרשה אנחנו מוצאים ניסיון לכלל החברתי של "כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו"?

  • האם ניתן לראות קווים אנלוגיים, עם כל מגבלות האנלוגיה, בין הפרשה שלפנינו לבין "יציאת מצרים המודרנית" - הציונות והמדינה שבדרך?

  • ועל הקשר בין עמידה בניסיון לבין רכישת ניסיון --- מה ההבדל ומה הקשר?

  • ומה לגבי התלונות הרבות של העם, "הקיטורים" כפי שהיינו מכנים זאת היום. האם יש להם תפקיד? תפקיד חיובי או שלילי?

 

קטע מהפרשה – שמות יג, 17-22

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם. ויסעו מסכת ויחנו באתם בקצה המדבר. וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתום הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם.

 

מהמדרש

בשעה שביקש הקדוש ברוך הוא להטביע את מצרים בים עמד עוזא שר של מצרים ונשתטח לפני הקב"ה ואמר לפניו: ריבונו של עולם, במידת הרחמים בראת עולמך, למה אתה רוצה להטביע את בני? מיד כינס הקב"ה כל פמליא של מעלה ואמר להם: הוו דנים ביני ובין עוזא שר של מצרים. התחילו שרי האומות מלמדים סנגוריה על מצרים. כיוון שראה מיכאל כך, רמז לגבריאל וטס למצרים טיסה אחת ושמט לבנה עם טיטה ותינוק אחד עמה ששיקעוהו בבניין, ובא ועמד לפני הקב"ה ואמר: ריבונו של עולם, כך שיעבדו את בניך! מיד ישב עליהם הקב"ה במידת הדין וטיבעם בים. באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, אמר להם הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני!

(מד' אבכיר; בבלי סנהד' לט)

 

קטעים מארכיון מכון החגים

נחום בנארי, ממיסדי עין חרוד, יום עיון 1944

חג הפסח אינו רק "יום ראשון של פסח", יש גם "שביעי של פסח". ליום זה תוכן פנימי עצמאי עמוק, שאנו חייבים להעלותו. שביעי של פסח מתקשר עם דבר יקר מאוד, אשר בתקופתנו במיוחד צריך להיות מובלט --- קריעת ים סוף, הנס הראשון שנתגלה לנו במעבר גולים בים.

ויש גם "שירת הים". אנחנו יודעים מה ערך לזיכרון היסטורי זה --- מעבר-גאולים בין גלי הים, שניצבו כנד, בתקופה של יציאת מצרים ההיא. כמה אגדות-עם כרוכות בעניין זה של מפלט בדרך הים. גם כיום הזה --- הים הוא שמפריד בינינו ובין הגולה, בים זה טבעו אניות העולים שלנו, ועדיין אנו מקווים לראות ספינות-עולים רבות עוגנות ליד חופינו. וים זה עתיד להיות לו ערך עצום

בחיינו, "יציאת מצרים" בדרך הים ובאמצעים אחרים, חדשים. הקשרים הסמליים לקריעת ים-סוף ההיסטורית חיים בתוכנו גם היום בצורה זו או אחרת. אנחנו חיים את ההיסטוריה שלנו בהרבה צורות שונות. וצריך לקשר את יום שביעי של פסח עם יום-הים.

 

אליזבט, קיבוץ גניגר 1998

בני ישראל יוצאים למסעם במדבר. לאחר קריעת ים סוף מתחילה השגרה המדברית הקשה, ומיד מתעוררים הקשיים: איך דואגים לשתיה ומזון עבור 600.000 בני אדם במדבר? בעיית המזון נפתרת בצורה הבאה: "ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס ,דק ככפור על הארץ. ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו: מן הוא. כי לא ידעו מה הוא. ויאמר משה אליהם: הוא הלחם אשר נתו ה' לכם לאכלה. זה הדבר אשר צוה ה': לקטו ממנו איש לפי אכלו, עמר לגלגלת, מספר נפשתיכם, איש לאשר באהלו תקחו. ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט. וימדו בעמר, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו". --- שמות טז' 14-16.

המן מלווה את בני ישראל במשך כל שנות נדודיהם במדבר. בני ישראל מצווים לקחת "איש לפי אוכלו", או במילים אחרות "כל אחד לפי צרכיו", אך מאידך גיסא, ההקצבה היא עומר אחד לכל אדם, כמות שווה לכל אדם. האין כאן סתירה בין שתי הקביעות? האם ילד צריך עומר שווה לאדם מבוגר? האם כל בני האדם המבוגרים אוכלים כמות שווה? ואם צורכיהם שונים, כיצד יבואו על סיפוקם בעומר אחד?

כיצד מחלקים משאב מוגבל באופן צודק? נראה שדילמה זו, העומדת על סדר יומנו בחריפות רבה, עמדה גם על סדר יומם של אבותינו במדבר ופסוק מוזר זה מבטא את עומק הדילמה. ובאמת, בני ישראל מלקטים "המרבה והממעיט", כל אחד לפי ראות עיניו. רק נס גורם לכך שגם מי שלקח יותר וגם מי שלקח פחות מקבלים בדיוק מה שהם זקוקים לו, "איש לפי אוכלו".

לבני ישראל קשה בקטע הזה של הערכה מדויקת של צורכיהם, באופן לא מפתיע. נדרש לכך נס. יותר מכך: "ויאמר אליהם משה: איש אל יותר ממנו עד בקר. ולא שמעו אל משה ויותרו אנשים ממנו עד בקר, וירם תולעים ויבאש ויקצף עליהם משה. וילקטו אותו בבקר בבקר, איש כפי אכלו, וחם השמש ונמס" --- שמות יז' 20-21.

בני ישראל מתקשים להאמין שאין להם צורך לדאוג למחר. הם חוסכים היום כדי שלא יחסר מחר, למרות ציוויו של משה. לא קשה להבין את חרדתם באמצע המדבר הגדול הזה! לאט, לאט, לומדים בני ישראל שבכל בוקר ניתן להם מזון די מחסורם, הם לומדים לקחת את מה שנחוץ להם, ורק זאת, מדי יום. כמה נוח שאלוהים מוריד מן מן השמיים בכל יום!

 

אלי מלכיור, קיבוץ אורים

בפרשת השבוע פוסעים בני ישראל פסיעות חירות ראשונות. הם מתנסים באופציית החירות - האם הם מוכנים לה?

כבר בתחילת מסעם הם מביטים בערגה בסיר הבשר המצרי. הזיכרון שלהם סלקטיבי, הם שוכחים את העבדות הפיסית והרוחנית וזוכרים רק את סיר הבשר שאולי אכלו מתישהו. לקב"ה יש מענה והם מקבלים מים מהסלע, לחם צונח מהשמיים ובשר שלו בכל מיני טעמים מוגש כל יום ללא עמל. אבל המתלוננים אינם אסירי תודה למראה השירותים יוצאי הדופן האלה. למעשה הסיבה האמיתית היא בדיקה מתמדת "היש ה' בקרבנו אם אין?" --- שמות יז' 7.

העם מפחד גם מפני מלחמה עם צאתו ממצרים. הפחד הגדול מביא אותו למחשבה לחזור למצרים והעיקר לא להתייצב מול פני האויב.

על זה אומר הרמב"ם ב"מורה נבוכים" חלק ג': "אין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם, ואחר כך ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם עם ילידי הענק פתאום".

העם העברי גדל דורות במשטר של עבדות, נפשו שפלה. את העבדות לא ניתן לעקור בהלם. אומר אבן עזרא - העבדות מוטבעת במהותו, ההתנתקות ממנה אינה במאורע חד פעמי. ההתנתקות תבוא בתהליך חינוכי, רוך, איטי ושיטתי. נפש דור יוצאי מצרים לא זכתה בגאולה שלמה. ניצוץ העבדות תמיד חבוי בליבם, על כן יסיים דור זה את חייו במדבר למען יקום דור אחר הוא דור המדבר, דור שלא ידע גלות ולו נפש גבוהה, דור שיעלה באומץ לכבוש את כנען.

והנה הם נתקלים באויב מספר אחד - בעמלק. למרות שכל מה שקרה באותו היום במדבר היה ניסיון סרק בן פחות מיום להילחם בישראל, רישומו נחרט כמערכה חשובה במיוחד. מדוע יצא קצפו של הקב"ה על עמלק, אותו הקב"ה שאמר "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" --- דב' כג:8 --- מזהיר את העם מפני התגרות באדום, מואב ומדיין, מכריז מלחמה בלתי פוסקת וחסרת פשרות בעמלק. מה לו לעמלק שישראל לא באו כנגדו,לא הקניטו אותו ולא דרשו פיסה מאדמתו? מה לו לעשות מרחק כה רב על מנת להילחם בעם עבדים זה? הסיבה היא שעם עבדים שיצא לחירות פיסית ורוחנית מפריע לתזה עליה חי עמלק והוא חושש שהקריאה לחופש תעבור בין עוד עמים ותפריע לו לשלוט בעבדיו.

מנקודת ראותו אין מקום לשני עמים כישראל וכעמלק בפלנטה. לכן הוא מחליט להילחם ברוח בדרך על ידי מלחמה פיסית, על כן הוא מוכרז כאויב נצחי. זוהי על כן מלחמה מטאפיסית הנמשכת מאז ועד היום. כל עוד עמלק קיים, אומרים חז"ל, אין שמו וכיסאו של האלוהים שלמים. על מלחמה זו להתנהל עד תום.

 

ועוד משהו – דוד פרישמן, 'מדה ותחפנס'

ועתה לך בוא מצרימה, אל הנענים ואל הנדכאים, ואמרת להם כי עבדים הם והם לא יבינו, כי אומללים הם והם לא ידעו, וכי גדול עניים וגדולים מכאוביהם ונורא לחצם - והם לא יאמינו.

ופקחת עיניהם בחוזק יד, על כל לחצם ועל כל עניים וגאלת אותם.

ועם רב ימשך מקרב אחיך אשר לא ידעת ואשר לא ידעוך ומקרב כל העם מסביב, אשר רע ומר להם. והיית לאב המון אדם רב ולראש. שבטיו ועשית מן התולעים אדם ומן האדם - עם ומעפרות חול ארץ.

עוד לחג >

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle