תוכן הפרשה

פרשת "וארא" פותחת באיזכור היראותו של אלהים אל אבות האומה: "וארא

אל אברהם אל יצחק ואל יעקב..."/ שמות:ו' 3 / מסתיימת בראייה אחרת, זו של פרעה: "וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות, ויוסף לחטוא..."/ ט' 34.

בין שתי ראיות אלו מתהלכת הפרשה. אלהים מנחית על המצרים דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין וברד, ומכל מכה מגיח ויוצא המלך המצרי כשהוא עיקש יותר ובוטה יותר בהתנגדותו לשילוח העם ממצרים. שני מלכים, עליון ותחתון, רבים, ובינתיים לוקים כולם מסביב, הישראלים, המצרים, האדמה, הצאן, המקנה, מקורות המים. ואין לדבר סוף.

 

​

שאלות לעיון ודיון

• מדוע נזקק אלהים לתכנית עשר המכות? הרי מראש הוא מודיע כי אי-היענותו של פרעה לדרישות משה תהיה פרי פעולתו-שלו.

• מה הוא רוצה להשיג בתוכנית מורכבת זו? מי קהל היעד שלו? המצרים? הישראלים? שר ההסטוריה?

 

​

קטעים מהפרשה

"ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים. ולא ישמע אלכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדלים וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם."/ ז' 3-5.

"ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'"/ ז' 13.

"וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'" / ח' 11.

"ויחזק ה' את לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה' אל משה"/ ט' 12.

 

​

מדברי חכמים

ויחזק ה' את לב פרעה" - כיון שראה הקדוש ברוך הוא, שלא חזר בו מחמש" מכות ראשונות, מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו אם ירצה לשוב, אני מחזק לבו כדי שאפרע כל הדין ממנו. "כאשר דבר ה' אל משה" - שכן כתיב: / שמות ז', 3/ "ואני אקשה את לב פרעה".

(מדרש שמות רבה, סוף פרשה י"א (מהדורת מירקין, כרך ה', עמ' 142))

 

מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עובדי אלילים לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו, למען הרבות בו אותותי והכירו את גבורותי. וכן מדתו של הקב"ה, מביא פורענות על האומות עובדי אלילים כדי שישמעו ישראל וייראו... ואף על פי כן בחמש מכות הראשונות לא נאמר "ויחזק ה' את לב פרעה" אלא "ויחזק לב פרעה".

רש"י --- דיבור המתחיל "ואני אקשה" [ז', ג']

 

 

זכות התגובה

המדרש וגם רש"י בעקבותיו מנסים לרכך את חומרת דיוקן התכנית האלוהית המצטיירת בפרשתנו. על פי קריאת-פשט אפשרית מפקיע אלהים מפרעה את צלם האלהים שבאדם, את יכולת הבחירה החופשית. פרעה רודה בגופם של בני ישראל ואילו אלהי ישראל רודה ברוחו של פרעה. תועפות היסורים הנוחתות על המוני העם המצרי הן מראש ובכוונה בלתי-רלוונטיות לענין החלטתו המדינית של פרעה, שהרי אלהי ישראל נחוש בדעתו למנוע כל ריכוך בעמדתו של פרעה. יוצא שאלהינו אחראי הן למכות מצרים והן לסירוב מצרים. מי יודע על כך? משה ואנחנו, הקוראים. עם ישראל ועם מצרים בטוחים (עדיין?) כי לקח לפרעה עשר מכות שלמות כדי להתעשת מיהירותו הפרעונית. הסיפור המקראי מספר שרק אחרי המכה העשירית (בפרשתנו הבאה) הסכים אלהים להפסיק להקשות את לבו של פרעה. שמא אף אלהים מוגבל קמעא ביכולתו להקשות לבו של אב שכול?

 

מתוך ארכיון מכון החגים – קיבוץ בית רימון, 1999

בפרשתנו מבשר ה' לעמו שהוא עתיד לגאול אותם, והוא עושה זאת דרך ארבעת לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.

השלב הראשון הוא הפסקת הסבל הפיזי. זוהי עדיין לא החרות, אלא תנאי מקדים, שמוטל על האדם שיש לו פנאי לחשוב על מהות חייו ולחפש את גאולתו. וכדברי הרב שמשון רפאל הירש:

"אדם הנושא על גבו משאות כבדים, אבל הוא עושה זאת לפי רצונו החופשי, הרהו בן חורין לכל דבר...ומאידך, אדם השרוי כל ימיו בעושר ובפאר, לובש בגדי בוץ וארגמן, ואוכל מעדני מלך, והכל יש לו מלבד שליטה חופשית על כוחותיו ושאיפותיו, הכל ניתן לו, אבל רק בחזקת נתינה, מבלי שיוכל לרכוש לו דבר בעצמו, לשאוף אל אשר הוא משתוקק להגיע, ולבחור לעצמו את הדרך והאמצעים כדי להגיע לשם...אדם כזה הוא עבד גמור".

ברוך ה', שהגענו למצב שבו איננו עבדים לאומה זרה, אולם לעניות דעתי, דווקא בחברה המודרנית נוצר מצב בו חוזרת העבדות, אלא שזו היא עבדות מרצון, כאשר האדם מוותר על חרותו לטובת רצונותיהם של אחרים ולטובת רצונות הקיימים בתוכו שבשכלו הוא מכיר בגשמיותם של רצונות אלו, וכן כאשר האדם מעמיס על עצמו: עבודה, אמצעי תקשורת וכו', ובלבד שלא להקשיב לעצמו. כאן התורה מלמדת אותנו פרק חשוב בהבנה מהי חרות.