תקציר הפרשה

תאור כל היופי והעושר של ארץ ישראל, אותם אתם - עם ישראל, עומדים לרשת, בתנאי ש"והיה עקב תשמעון". האל ימשיך לעמוד לצדכם "באותות ובמופתים", תגברו על כל אויביכם, תתבטל עבודה זרה מהארץ, ותרשו ארץ זבת חלב ודבש, "ארץ חיטה ושעורה וגפן ורמון, ארץ-זית, שמן, ודבש".

"והיה אם שָכוח תשְכח", אתם- עם ישראל, עשויים לחזור על חטאיכם וחטאי אבותיכם בעבר, מחטא העגל הזהב ועד חטא המרגלים ועל כך תענשו.

 

​

קטע מהפרשה

ושמרת את מצוות ה' אלוהיך, ללכת בדרכיו וליראה אותו. כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כול בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לָך.

 

​

מן המדרש

עיינו במדרש המובא להלן ונסו לבחור בין דרכו של רבי ישמעאל לדרכו של רבי שמעון בר יוחאי.

"ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" /יא:יד/ תנו רבנן: מה תלמוד לומר 'ואספת דגנך'? לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבם ממש? תלמוד לומר: 'ואספת דגנך', הנהג בהם מנהג של דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל.

רבי שמעון בר יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח --- ותורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי עצמם; ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם.

אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם.

(בבלי ברכות לה, ב)

 

​

שבחי ארץ ישראל/ עזריה אלון

בשני מקומות בפרשת עקב /פרק ח', 10-7, פרק י"א ,12-10 /מובאים שבחיה של ארץ ישראל, ומוצגים יתרונותיה, וכניגוד לדברי המרגלים - הארץ היא רק טובה. יתרונה הראשון הוא 'ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר'. ספר דברים אמור להיקרא לפני בני ישראל כשהם בסוף נדודיהם במדבר במשך שנים רבות, ועניין המים הוא נושא מרכזי במחשבתם של

נודדי מדבר. שם הם תלויים במקורות מים מעטים ודלים, רחוקים זה מזה ומאכזבים לא פעם, והנה הבטחה - מים בשפע, לא רק מי גשמים הבאים לפרקים, אלא זרימה קבועה של מעיינות ושל נחלי מים, בכל מקום גם בבקעה וגם בהר.

אחרי הבטחת המים בארץ ישראל באה הבטחת המזון. במעבר מחיי נוודים רועי צאן לחיי חקלאים יושבי קבע, צריך להיות ביטחון בהספקת מזון לכל השנה, כאשר היבולים נאספים בעונה מצומצמת ואין ברשות האדם אמצעי שימור למשך תקופות ארוכות.

והנה - שבעת המינים הנזכרים בפסוק ח' מבטיחים לישראלי הקדום את הצרכים היסודיים של מזונו, לכל השנה, בתנאי השימור של הימים ההם: החיטה והשעורה נותנים את הלחם. גרעיניהן נשמרים לא רק למשך שנה אחת, אלא הם יכולים גם להישמר לשנים אחדות, במקרה של בצורת. בכך מובטחת אספקת הפחמימות, שהן בסיס המזון. הזית נותן גם זיתים למאכל, הניתנים

להישמר בצורות שונות, כבושים או מיובשים, למשך תקופות ארוכות, אבל בעיקר את השמן, שהוא מרכיב חשוב של המזון, ויש לו גם שימושים נוספים: שמן למאור, ולסיכת הגוף.

ארבעת הפירות הנוספים - ענבים, תאנים, רימונים, ותמרים ניתנים גם למאכל בעונה הארוכה של הבשלתם - כמעט חצי שנה של ימות החמה - אבל הם ניתנים גם לשימור בצורות שונות ובכך הם מספקים גם מזון בסיסי חשוב, וגם צרכים נוספים, ובראש וראשונה את המתיקות. צימוקים, דבלים ותמרים ניתנים לשימור למשך כל השנה, והוא הדין ברימונים שלמים. מן הענבים מפיקים גם יין, שהוא מרכיב חשוב גם בחיי יום יום וגם בחג ומועד.

בתקופה הישראלית מתרחב השימוש בכלי מתכת, וכאן מובטחת תכונה חשובה אחרת של הארץ: היותה מקור לעפרות ברזל ונחושת. עפרות הברזל של הארץ מעטות ודלות, ובימינו אין ניצולן כדאי, אבל בימי קדם, ובתנאים ששרו אז, היתה גם לעפרות דלות המצויות במקום עדיפות על עפרות טובות במרחקים. עפרות הנחושת, לעומת זאת, הן אלה שבתמנע והן אלה שבעבר הירדן, היו משמעותיות בהחלט, וקיימות הוכחות ברורות לניצולן.

בפסוקים שבפרק י"א מובלט הניגוד שבין מצרים לארץ ישראל, לטובת האחרונה. במצרים אין גשם, והיא תלויה תלות מוחלטת בנילוס. מדרום לאזור הדלתה כל האזור הנושב של מצרים אינו עולה ברוחבו על קילומטרים ספורים משני צידי הנהר, ומן הנקודה שהמים מגיעים אליה והלאה שולט המדבר. כל החיים מותנים בהשקיה, באמצעות הידיים והרגלים. לא כזו היא ארץ ישראל :

בחבל הים-תיכוני שלה יורדת כמות משקעים מספיקה, המאפשרת גידולי בעל, הן של דגנים והן של עצי פרי, ללא השקייה. ההרים והבקעות שותים את מטר השמים, ומצמיחים.

בניגוד לנילוס הקיים כביכול, רק בעונת השיטפון ופוחת בשאר ימות השנה - בארץ ישראל מתנהלים החיים בהשגחת הכוח העליון "מראשית השנה עד אחרית שנה".

 

​

מתוך ארכיון מכון החגים הקיבוצי – קיבוץ גזית, תשנ"ז 1997

בני ישראל עומדים לפני הרגע הגדול אליו הלכו משך 40 שנה במדבר - המעבר לארץ ישראל. בפרשה הקודמת חוזר משה ומזכיר לעם קשה העורף את אירוע מתן תורה ואת כל החוקים והמצוות שציוה ה' אלוהי ישראל עליהם, אך מוסיף ואומר: "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, כי איתנו אנחנו אלה פה היום כולם חיים".

פסוק זה הפך גושפנקא חשובה לשיטת המדרש של חז"ל לאמור: כולנו היינו שם במתן תורה, כולנו שמענו מה שנאמר שם ולכן היא מחייבת אותנו כמו שאנחנו מבינים אותה.