פנחס
בעריכת בארי צימרמן
תקציר הפרשה
פרשת פנחס מגוונת ביותר וכוללת עניינים רבים: לנכדו של אהרן, פנחס בן אלעזר, מובטחת הכהונה לעולמים, בזכות מעשהו שביצע בסוף הפרשה הקודמת. משה ואלעזר פוקדים את שבטי ישראל לצורך הגרלת נחלות הארץ המובטחת ביניהם. בנות צלפחד משבט מנשה – "מחלה ונעה, חגלה מלכה ותרצה" – זוכות גם הן בנחלה, על פי דבר ה', ויוצרות תקדים
משפטי: "איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו" / כ"ז, 8
לפני שנמשכת סדרת ההוראות והתזכורות בענייני קרבן וחג, מספרת פרשתנו אודות סמיכתו של יהושע בן נון כיורשו של משה, על ידי משה עצמו, המקבל על עצמו את דין מותו הקרב ב"הר העברים הזה". כאמור, לסמיכתו של יהושע אין השפעה מיידית על הנאמר. אלהים ממשיך לצוות, באמצעות משה, בעניין הקרבנות שיוקרבו לפניו במהלך "חדשי השנה", מדי יום ומדי שבת ומדי
ראש חודש, וכך אנו נודעים שוב לחג ה"פסח", "יום הבכורים", ראש השנה ("בחדש השביעי, באחד לחדש"), יום הכפורים ("בעשור לחדש השביעי הזה") וסוכות ("ובחמשה עשר יום לחדש השביעי").
נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה
"וידבר ה' אל משה לאמר. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר, הנני נתן לו את בריתי שלום..." / כ"ה, 10-12.
צירוף של כעס אלוהי ואלימות אנושית מוביל אל ברית ש ל ו ם.
איך תפרשו צירוף כזה?
"צרור את המדינים, והכיתם אותם, כי צוררים הם לכם..." / כ"ה 17-18.
מצוות האיבה למדיינים מנומקת באיבתם לנו. ואם יפסיקו לצרור לנו, האם תשתנה המצווה?
"ויאמר ה' אל משה, קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת
את ידך עליו" / כ"ז, 18.
מה הן תעצומות הנפש המאפשרות למנהיג למשוח את מחליפו במו ידיו?
מה מעיד הדבר על משה? האם אנו מכירים מקבילות היסטוריות למעשה שכזה?
קטע מהפרשה – במדבר כ"ז, 1-7
ותקרבנה בנות צלפחד, בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה, למשפחת מנשה בן יוסף, ואלה שמות בנֹתיו, מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה.
ותעמדנה לפני משה, ולפני אלעזר הכהן, ולפני הנשיאים וכל העדה, פתח אהל מועד, לאמר. אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה, הנועדים על ה' בעדת קרח, כי בחטאו מת, ובנים לא היו לו. למה יגָרע שם אבינו מתוך משפחתו? כי אין לו בן, תנה לנו אחֻזה בתוך אחי אבינו.
ויקרב משה את משפטן לפני ה'.
ויאמר ה' אל משה לאמר. כן בנות צלפחד דֹברֹת, נתֹן תתן להם אחֻזת נחלה, בתוך אחי אביהם, והעברת את נחלת אביהן להן.
מן המדרש
"ויקרב משה". ריש לקיש אמר: יודע היה משה רבינו את הדין הזה ולא היה צורך ענייני בפנייתו אל אלהים, אלא באו בנות צלפחד לפני שרי עשרות תחלה. אמרו: "דין של נחלות הוא עניין רציני וכבד ואין זה שלנו בסמכותנו אלא בסמכות של גדולים ממנו". באו אצל שרי חמשים. ראו שכבדו אותן שרי עשרות.
אמרו שרי חמשים: "אף אנו יש שם גדולים ממנו". וכן לשרי מאות. וכן לשרי אלפים. וכן לנשיאים. השיבו להם כולם בענין הזה שלא רצו לפתוח בה לפני מי שגדול מהם. הלכו לפני אלעזר, אמר להם: "הרי משה רבינו". באו אלו ואלו לפני משה. ראה משה שכל אחד ואחד כבֵד את
מי שגדול ממנו. אמר: "אם אומר להם את הדין שידוע לי אטול את הגדולה ואכניס קנאה בלבם". אמר להם: "אף אני יש גדול ממני". לפיכך: "ויקרב 'משה את משפטן וגו ".
מדרש שמות רבה ט"ו
ובהיבט אקטואלי... - חידוש הלכתי בחברה מסורתית קודם שאנו עוסקים בבעיה הפמיניסטית, ראוי להתבונן בפן היפה של החברה העתיקה המצטייר בפרשה. נשים יתומות ניגשות אל "משה
ואלעזר הכהן ולפני הנשיאים" לשטוח את בעייתן. בתוך הריבוד החברתי קיימת האפשרות לפנות במישרין אל העַרכה העליונה להגנה מצרה. ראוי להדגיש כי יתומות אלו היו בנות לאדם שמת בחטאו, כנראה כעונש מוות. בכל זאת לא נשללה מהן הזכות לפנות אל מנהיגות העם.
ניתן להבין את פניית בנות צלפחד ותגובת חכמי הדור על פי המציאות החברתית. בנות צלפחד פנו אל משה, אלא שההלכה היתה מגומגמת בידיו, ולא קיבלו תשובה. בצר להן הפנו הנשים את זעקתן אל מנהיגים אחרים, זוטרים יותר: אלעזר הכהן, בנו של אהרון, אוהב השלום ורודף
השלום, עשוי היה לסייע יותר. כשכשלו בפנייה אליו ניגשו אל נשיאי העדה --- המנהיגים השבטיים, הקרובים יותר אל העם. גם שם לא נמצאה תשועה לנשים. רק בפנייה אל כל העדה נושעו. זו ההירארכיה מלמעלה למטה המתוארת בפסוקים: משה, אלעזר, הנשיאים וכל העדה.
"קול המון כקול שדי". הזעקה בציבור עוררה את המנהיגים המקומיים, נשיאי העדה. הם מצאו בבית המדרש את בנו ותלמידו של אהרון, אלעזר הכהן, שהעלה את בקשת בנות צלפחד לפני משה. הפעם ראה משה כי נדרשת הכרעה מיוחדת ופנה אל האלקים ל"פריצת דרך" הלכתית, וזו אכן באה.
גם בדורנו המצב כזה. הזעקה לשינוי מעמד האשה מתדפקת על דלתות גדולי הדור, שההלכה מגומגמת בידם ומחלחלת אל הציבור הרחב. אני מקווה ומאמין כי הזעקה הציבורית תוביל למודעות גדולה יותר אצל המנהיגות התורנית, וזו תשכיל לקבוע הלכה.
(אלכס לובצוקי, מתוך האוסף "פותחים שבוע", הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 392-5)
מתוך ארכיון מכון החגים הקיבוצי - צבי שוע, קיבוץ געש --- "פרשת השבוע במבט אישי "
"...ותקרבנה בנות צלפחד…ותעמודנה לפני משה" לפי חוקי הירושה שהיו נהוגים בכל העולם העתיק, לרבות בישראל עד אז, אין הבת בחזקת אישיות משפטית מוכרת, ובאין בנים לאב
לאחר פטירתו, עוברת כל הירושה למשפחת האב (לאחיו, לבני האחים, וכו'). כמובן יש כאן קיפוח חברתי-כלכלי חמור לגבי הבת-האישה, ועל אי-צדק זה באות ומתרעמות בנות-צלפחד. והנה הפתעה --- משה נבוך ואיננו יודע כיצד להתייחס לטענתן, ומשום כך: "ויקרב משה את משפטן
לפני ה' ".
ולא זו בלבד, האל בכבודו ובעצמו מודה בעיוות-הדין ולא חוסך שיבחו כלפי הבנות האמיצות: "ויאמר ה' אל משה לאמר; כן בנות צלפחד דוברות, נתון תתן להם אחוזת נחלה…. והיתה לבני ישראל לחוקת משפט, כאשר צוה ה' את משה".
אם נשים לב לכל הפרטים, נבין באיזה חשיבות יוצאת מן הרגיל כבר התייחס המספר הקדמון לסוגייה זו. אין זה דבר של מה בכך שחמש נשים תתייצבנה באומץ מול משה המנהיג הנכבד, אלעזר הכהן הגדול, נשיאי השבטים וכל האסיפה במקום המקודש ביותר! במילים קצרות וקולעות הן קובלות על אי-הצדק, ואכן טענתן מתקבלת מצד האינסטאנציה הגבוהה ביותר.