שבת הגדול

בדרך כלל שבת פרשת "צו" היא גם השבת שלפני פסח, המכונה "שבת הגדול". "שבת היום הגדול" או "שבת הגדול" הוא יום השבת שלפני חג הפסח. מקור השם הזה בפסוק החותם את ההפטרה של השבת שלפני חג הפסח: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" --- מלאכי, ג, 23.

​

ישנן סברות נוספות למקור השם. נציין אחדות מהן: השבת שלפני כל חג גדול נקראת "שבת הגדול", היינו השבת של החג הגדול. בסידור העתיק לפי מנהג קורפו נזכר "סדר לשבת הגדול של שבועות". ישראל נצטוו לקראת השבת, שלפני יציאת מצרים, לקחת "שה לבית אבות שה לבית" שמות, יד:4. אמרו בני ישראל: " הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו"! אמר להם הקב"ה: עתה תראו הנס הגדול שאעשה. ואמנם קרה נס והמצרים לא פגעו בבני ישראל בשעה שזבחו את זבח הפסח, לפיכך, נקרא היום ההוא "שבת הגדול" זכר לנס הגדול.

​

ר' דוד בן יוסף אבודרהם, מחכמי ישראל בספרד במאה הארבע-עשרה, מביא בספרו "פירוש הברכות והתפילות" גם טעם זה: שלכך נקרא שבת הגדול שהוא שבת ראשון שנכנסו למצוות".

בשל הנס הגדול הזה, שנעשה בשבת שקדמה ליציאת מצרים, נקרא "שבת הגדול" בבלי, שבת, פז ע"ב, תוספות; שמות רבה, פרשת בא.

יש קושרים את השם במנהג שהיה רווח בקהילות-ישראל לאפות ככרות לחם גדולים, מקמח החמץ שנותר, לקראת השבת שלפני הפסח. את ככרות הלחם הגדולים היו מחלקים לעניים.

​

יש משערים, שמקור השם הוא בדרשה המרכזית של הרב הגדול בעיר, בענייני הפסח, בשבת שלפני חג הפסח.

בקהילות אשכנז נוהגים להתכונן לקראת "ליל הסדר" בשבת שלפני הפסח וקוראים בהגדה "מעבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו". משערים, שהשבת הזאת נקראת לפנים בשם "שבת הגדה", ובמרוצת הדורות נשתרבב השם "שבת הגדול".

​

פרשת צו

הפרשה ממשיכה מקודמה עם פרטים על הקורבנות, ומזכירה את הכלל: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" --- ו:6. יש פרטים נוספים על קורבנות עולה, מנחה, חטאת, אשם, והסוגים השונים של קרבן שלמים: תודה ונדבה.

עוד כלל גדול בכל הקורבנות למיניהם הוא האיסור המוחלט לאכול את הדם. הדבר נכון גם מחוץ למסגרת המשכן/המקדש, וקיים איסור זה "בכול מושבותיכם", --- ז 26.

 

החצי השני של הפרשה עוסק בטקס הכשרת אהרון והכוהנים לעבודתם, את חנוכת המשכן וכל כליו, ואת שבעת ימי המילואים שיביאו לקראת השיא ביום השמיני, כפי שמופיע בפרשה הבאה היא פרשת "שמיני".

זה היישום המעשי של התכנית שנרשמה בספר שמות פרק כט.

​

נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה

• בימינו התגובה הרפלקסיבית לעיסוק בפולחן הקורבנות נעה בין סלידה לחוסר עניין. האם יש טעם ללמוד או אפילו לקרוא על דבר שעבר מהעולם, גם אם זה עמד במרכז התרבות היהודית בעת העתיקה?

• נהוג בכל הדורות מאז חורבן בית המקדש לשים ליד ארון הקודש בבית הכנסת "נר תמיד". אלו משמעויות אקטואליות יש לעניין "האש התמיד"?

• מה טעם האיסור הגורף על אכילת דם? ראה להלן ויקרא יז' 10-16.

• הכוהנים בכלל, והכוהן הגדול בפרט לובשים בגדי-קודש בזמן עבודת המשכן. מה הם בגדי העבודה של בעלי מקצוע שונים בימינו? של בעלי שררה? האם הבגד עושה את האדם?

 

קטע מהפרשה – ויקרא ו'

וידבר ה' אל משה לאמר. צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו....והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.

 

קטעים מדברי חכמים

"היא העולה על מוקדה"

זאת תורת העולה היינו הדרך להתרומם ולהתעלות במדריגות התורה --- "על מוקדה" --- ללמוד תורה בהתלהבות ובאש קודש.

(בשם האדמו"ר מקוברין)

 

"אש תמיד": המזבח הוא סמל ההקרבה. סמל כזה אסור שתכבה בו אש ההתלהבות. כיבוי האש שעל גבי המזבח, פירושו: כניסה לשיגרה, לאפרוריות של אפר. ואין לך דבר פסול ופגום מאשר קורבנות המובאים מתוך שיגרה, ללא התעלות רוח, ללא אש יוקדת.

אמת, לא תמיד מסוגל ויכול האדם לשמור על "אש יוקדת". יש ימים, יש שעות ויש רגעים, הדורשים מאמצים מיוחדים כדי לשמור את המוקד הפנימי, את אש-הנשמה, לבל יכבו. וזאת, אכן, תובעת ממנו התורה כתנאי בל-יעבור: "אש תמיד תוקד"!

(הרב שמואל אבידור הכהן)

 

צריך תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בטוב טעם ובשכל טוב, באור התורה ונר מצוה כדי שתהא השלהבת עולה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה והיינו "לא תכבה".

 (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "אורות הקודש")

 

מדברי פרופ' ישעיהו לייבוביץ

מתוך: "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע", עמ' 462

מאז חורבן הבית, מערכת עצומה זו של תורה ומיצוות הקשורה בקורבנות נמחקה מן המציאות החיה של עולם היהדות, ולכן היא גם זרה לנו מבחינת ההרגשה, ואין היא מבטאת את עבודת ה' כפי שיהודים המקבלים עליהם עול תורה ומיצוות מכירים אותה הם ואבותיהם ואבות אבותיהם הרבה עשרות דורות.

יחד עם זאת, עובדה היא כי מערכת זה היא חלק גדול מאוד בתורה, והיא אף מהווה חלק גדול מן התורה שבעל-פה המבטאה את התוכן של תורת משה.

העובדה לפיה עבודת ה' זו נמחקה ממציאותנו הדתית, באה לידי ביטוי בכך שלאחר "משנה תורה" של הרמב"ם, אין מערכת זו מופיעה עוד בארבעת ה"טורים" ואף לא ב"שולחן ערוך", אולם אף על פי כן עדיין חובה עלינו לעמוד על משמעותה שנקבעה כנורמה של עבודת ה', וכפי שאנו מכירים אותה שהיא איננה שלמה.

 

 

מתוך ארכיון מכון החגים – צבי שוע, קיבוץ געש, מתוך 'פרשת השבוע במבט אישי', הוצאת מכון שיטים

"אש תמיד" זו ניתן לפרשה כבעלת שתי משמעויות עקרוניות: האחת, היא מבטאת את המחוייבות המתמדת לעבודת האלוהים מצד ישראל; והשניה, נוכחות האל על המזבח ובמשכן-המקדש עצמו היא מתמדת-מגוננת, הרי האל "שוכן" כאן!

מרכזיותה של האש בדתות ופולחניהן מובנת על רקע חשיבותה בהתפתחות החומרית ובחיי החברה בכלל. הוקרת פלא עולם זה של האש ושל האור הנובע ממנו, מבארת את הקדושה הדתית המיוחסת לה, עד כדי הופעת האל מתוך האש בכבודו ובעצמו. כך למשל ב"סנה הבוער" --- שמות ג:2, ב"עמוד האש" המלווה-מגונן על יוצאי מצרים, ובמעמד מתן התורה בשמות יט:18 --- "והר סיני עשן כולו, מפני אשר ירד ה' באש.