תקציר הפרשה

לאחר 'שבעת ימי המילואים', מתחילים אהרון ובניו ביום השמיני את העבודה

הסדירה של המשכן.

אש יוצאת מהשמים על המזבח.

נדב ואביהוא מבני אהרון מקריבים אש זרה, ונהרגים.

חוקים בודדים להסדרת עבודת הכוהנים, כולל הימנעות משתיית יין בזמן העבודה.

בהקשר לקורבנות נרשמים בעלי החיים המותרים לאכילה וסימניהם:

בהמות: מפרסת פרסה ושוסעת שסע, ומעלה גרה .

דגים: סנפיר וקשקשת.

עופות: אין סימנים, אלא רשימה של העופות האסורות, כולן מהדורסות.

שרץ העוף: התורה אוסרת שרץ העוף ההולך על ארבע, ומתירה סוגים של

ארבה, חרגול, וחגב.  

איסור אכילת הנבילה.

 

 

נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה

• האם סיפור מותם של נדב ואביהוא הוא מקרה קלאסי של 'כוונותיכם טובות אבל לא מעשיכם'? חשבו על סיפורים מימינו או דוגמאות מהסביבה שלכם.

• למה נאסר על הכוהנים לשתות יין בזמן עבודת המשכן? למה לא נאסר עליהם בכלל?

• התורה מונה דוגמאות בודדות של בהמות אסורות --- ויקרא יא:4-7. למה התורה רשמה את אלו ולא אחרות?

• למה פירט המקרא בדוגמאות ולא הסתפק בנקיטת הסימנים ?

• האם תוכלו להרכיב רשימות של בהמות אשר יש להם את שני הסימנים --- מעלה גרה ומפריס פרסה? שיש להם רק סימן אחד? שאין להם אף לא סימן אחד? הרכיבו רשימות דומות של דגים.

• האם יש משמעות בכך שכל הבהמות, דגים, ועופות שמותרים על פי התורה אינם מהסוגים הטורפים?

• נסו להסביר למה הפך החזיר לסמל תועבה בעיני יהודים מקדמא דנא, יותר מכל בהמה אחרת.

 

 

קטע מהפרשה - ויקרא יא ' 43-47

אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. כי אני ה' אלוהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים, והייתם קדושים כי קדוש אני. זאת תורת הבהמה והעוף וכול נפש החיה הרומשת במים, ולכל נפש השורצת על הארץ. להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל.

 

​

קטעים מדברי חכמים

'זאת החיה אשר תאכלו', מלמד שהיה משה אוחז החיה ומראה להם לישראל ואומר להם --- זו תאכלו וזו לא תאכלו. 'את זה תאכלו מכל אשר במים' --- זה תאכלו וזה לא תאכלו. 'את אלה תשקצו מן העוף' --- את אלה תשקצו ואת אלה לא תשקצו. זה לכם הטמא וזה לא טמא.

(מדרש "ספרא" שמיני, ב:ב)

 

כל הבהמות והחיות והעופות והדגים ומיני ארבה ושרצים שאסר הקדוש-ברוך-הוא לישראל מאוסים הם ומקלקלים ומחממים את הגוף, ולפיכך נקראו טמאים.

(ר' שמואל בן מאיר, /רשב"ם/, צרפת מאה 11-12)

 

זאת החיה אשר תאכלו', התחיל הכתוב במה שמותר לאכול וכן' בדגים וחגבים, כי לפי הסברא ראוי ורצוי שלא לאכול שום בעל-חיים.

(ה'חתם סופר')

 

'כל הולך על גחון', על הגחון צריך אדם להשגיח השגחה יתרה, שלא יהא הולך באמצעות התורה בכרס מלאה של למדנות, ומתפאר שהרבה דברי תורה נכנסו בהם.

(ר' מנחם מנדל מקוצק)

 

 

זהוי בעלי החיים, ונסיון להבין את משמעות המותר והאסור/ עזריה אלון

פרק מקביל לפרשתנו נמצא בספר דברים, י"ד, 4 - 20 , אשר משלים את הפרק הזה ומעורר כמה בעיות. יש הבחנה בין חיות טהורות, המותרות באכילה, לבין חיות טמאות, האסורות באכילה. כל אוכלי הבשר בחיות --- "כל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע" --- וכל העופות הדורסים נחשבים לטמאים. רק אוכלי עשב --- לא כולם! --- הם טהורים ומותרים באכילה. הפרק מחלק את החיות לקבוצות, ונותן בהן סימנים להבחנה - לא על פי כללי המיון הנהוגים בימינו, אלא על פי תכונות פשוטות, שכל אדם יכול להבחין בהן: יונקים - הוכשרו רק מעלי גרה ומפריסי פרסה, למעט ארבעה: שפן, ארנבת, גמל וחזיר. בספר דברים מובא פירוט של בני הקבוצה הזו, והפירוט הזה מעורר בעיות: חסר בה היעל, בעל חיים כשר על פי כל הסימנים, והזיהוי של שלושה מן הנזכרים --- אקו, דישון וזמר --- אינו ודאי. יש סבורים כי אקו הוא היעל, או הזכר ביעלים. יש ספק אם בעל החיים הקרוי היום דישון אכן היה קיים בארץ ישראל; זמר הוא אולי עז הבר או מין של כבש בר שנכחדו מאז מן הארץ. בתרגומי התנ"ך ובפירושיו חוזרת הטעות בדבר זיהוי הצבי: בעל חיים זה איננו קיים באירופה, ומשום כך טעו וזיהו אותו עם אחד ממיני האיילים: HIRSCH בגרמנית, HART באנגלית, בעוד שהצבי הוא GAZELLE איסור הגמל נובע אולי מכך שהוא לא היה "בהמה יהודית". בני ישראל לא עסקו בגידול גמלים. לדוד המלך היה חיל גמלים, והממונה עליהם לא היה בן ישראל, אלא אוביל הישמעאלי / דבהי"א, כ"ז 30. השפן והארנבת נחשבים בפרק שלפנינו למעלי גירה, אך אינם כאלה: הם מניעים את שפתותיהם, ונראים כמעלי גירה. בזיהוי השפן בתרגומים ובפירושים חלה שגיאה: בעל חיים זה הוא אפריקני, ארץ ישראל היא הגבול הצפוני לתפוצתו, והוא איננו מוכר באירופה. משום כך חשבו כי השפן הוא מין ארנבת, "ארנבת חופרת" או ארנבון, שהוא אבי הארנבון התרבותי, וקראו לארנבות - "שפנים". אשר לאיסור החזיר - הדבר נובע אולי מכך שבעל חיים זה נגוע במין של תולעי מעיים, החודרות גם לגוף האדם, וגורמות לו נזק.

עופות - אנו סבורים כי אנו מזהים נכון את רוב העופות שברשימה, למעט: דאה --- אולי דיה? --- איה, בת יענה, תחמס, שלך, קאת. אחדים מן השמות הללו:איה, תחמס, שלך, ניתנו לעופות ידועים לנו היום, אך אין כל בטחון כי הזיהוי שלהם נכון. מעניין כי ברשימה לא מופיע העיט, וייתכן כי "עיט" לא היה שם של עוף מסוים, אלא כינוי כללי לעוף דורס גדול --- "וירד העיט על הפגרים" /בר' ט"ו: /11 ועוד.

אשר לזיהוי הנשר - זמן רב היה מקובל כי הוא העוף הקרוי ADLER בגרמנית, EAGLE באנגלית, והוא העוף המופיע בסמלים של מדינות ושל בתי אצולה. היום מקובל על הכל כי הנשר הוא העוף אוכל הנבלות - GEIER בגרמנית, VULTURE באנגלית. בין העופות מופיע גם העטלף, שהוא יונק ולא עוף, אך מכיוון שהוא מעופף כעוף כלל אותו המחוקק בין העופות.

שרצי עוף - המחוקק הבדיל בין ארבע הרגליים הקדמיות לבין השתיים האחוריות הקרויות "כרעיים ממעל לרגליו", וכך הכשיר לאכילה את הארבה, המקובל כאוכל כשר אצל יהודי תימן!

זוחלים - נכללו בהם החולד והעכבר, שהם יונקים, משום שרגליהם קצרות,והם נראים כזוחלים על הקרקע. צב - אולי הקרוי בפינו צב, ואולי חרדון הצב. איננו יודעים מי היא התנשמת שבזוחלים.

חיות מים - כדי לומר "דגים", שהם כשרים, ולהבדיל ביניהם לבין חיות מים שאינן דגים הגדיר המחוקק את הדגים על פי "סנפיר וקשקשת". כך יצאו מכלל הדגים הכשרים השפמנון והצלופח, שהם דגים לכל דבר, ויש להם סנפירים, אך לא קשקשים. כל הכרישים, שהם בעלי סנפירים אך נטולי קשקשים הניכרים לעין, אינם כשרים.