תזריע-מצורע
בעריכת ענת הדר
תקציר הפרשה
הפרשה עוסקת בדיני טומאה וטהרה הקשורים בגוף האדם בגדיו וביתו.
דיני טומאה וטהרה לאחר לידת בן ובת.
דיני טיפול בנגע הצרעת, ונגעים נוספים בגוף.
דיני צרעת בבגד.
דיני טהרת מצורע.
דיני נגע צרעת בבית.
דיני זב וזבה.
דיני שכבת זרע.
דיני נידה.
נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה
-
טומאה וטהרה : באילו מצבים קיומיים קיימת טומאה הקשורה בגוף האדם? האם אלה מצבים בעלי מטען ערכי- מוסרי ? אם לא, מה משמעות הקטגוריות הללו?
-
הקושי הפמיניסטי בטומאת היולדת, ובשוני שבתקופת ההטהרות שבין לידת בן ללידת בת.
-
משמעותה של הצרעת: נגע על חטאים מוסריים ועל חטאי לשון הרע?
-
משמעות לשון הרע, מהות האיסור, וההשלכות על הפרט ועל החברה.
קטע מהפרשה - טקס טהרת מצורע שנרפא - ויקרא י"ד, א' - ז'
"וידבר ה' אל משה לאמר: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע: וצוה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב: וצוה הכהן ושחט את הציפור האחת אל כלי חרש על מים חיים: את הציפור החיה יקח אותה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם ואת הציפור החיה בדם הציפור השחוטה על המים החיים: והיזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים וטהרו ושלח את הציפור החיה על פני השדה."
קטע מהמדרש
ויקרא רבה דורש את הצרעת כעונש על "לשון הרע":
וצוה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות - אמר ר' יהודה
בר' סימון: אלין צפריא קולנין, אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא הקול ויכפר על הקול .
(ויקרא רבה פרשה ט"ז, סימן ז')
ובפירוש רש"י
שתי ציפורים חיות טהורות: פרט לעוף טמא, לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.
ועץ ארז: לפי שהנגעים באין על גסות רוח.
ושני תולעת ואזוב: מה תקנתו ויתרפא ? ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.
מהשירה העברית
קשר דם / צביה בן יוסף גינור
אמי ואני צפור
שתים ברא אותן אחת חרדה,
שתים בראן אחת בודדה
על גג.
בבואי היה לה חג: בדמה
טבלתי, בדמה שולחתי, בדמה
היה לה חג ותגונן בכנפה
בדמי ילדתיה, בדמי שלחה
אל מותה: ותשחט את
האחת והאחת
תקונן .
צביה בן יוסף גינור משתמשת בסמלים המופיעים בטקס טהור המצורע לתאור חוויה אישית , אינטימית של בת ואם. בנוסף מופיעים כאן הקשר "הצפור - תור וגוזל" מברית בין הבתרים ופסוק בתהילים ק"ב:ח.
במרכז השיר עומדת חווית לידה, חיבור סימביוטי והפרדות בין האם לבת, אחדות ובדידות.
חוויה שבה הלידה היא גם מוות וקרבן. הלידה , יצירת ההמשכיות, היא גם חלק מתהליך החיים אלי מוות. יחסי האם והבת הם יחסים מעגליים של לידה: האם יולדת את הבת והבת את אמה.
הקינון הוא גם קינה...
מן המקרא ומטקסטים קאנוניים מרכזיים אחרים נעדרים כמעט לחלוטין נרטיבים של יחסי אם ובת, במעשה השיר והמדרש שבו, מאפשרת הכותבת גשר בו סימבולים מקראיים יוכלו לייצג את עולמן של נשים ואת מערכת היחסים אם-בת בפרט, ובאופן זה חוזר הטקסט הקאנוני להיות חלק מעולמן של נשים. בתאור הטקס המקראי ישנם סוביקט ואוביקט: מקריב וקרבן.
בשיר, מה שבתוך הטקס: מה שבין הקרבנות הופך לחוויה סוביקטיבית. האקט החיצוני מזוהה עם הפנימי - ארועים "חיצוניים" מוכלים על חיי הנפש והגוף.
אולי אין מקריות בכך שדווקא בשירתה של אישה העוסקת בקשר העמוק והראשוני בין נשים, בין אם ובת, נעשה מעשה מדרשי כזה, ה"מתנער" מאקט הקרבת הקרבנות כאקט טקסי בעולם ומשתמש בסמליו לבטא דינמיקה בין אישית.
נדמה לי שזהו כיוון מדרשי אליו כמהים רבים בדורנו... אין לנו כבר צורך באקט של קרבן בשר ודם, אין לנו צורך בטקס האכזרי כדי לבטא את תהליך ההחלמה, אולם הסמלים הללו יכולים לחזור אל עולמנו הפנימי ולעזור לנו לשקפו ולבטאו .
עוד לחג >
