תוצאות חיפוש

לעוד טקסים חנוכה טקסים וקבלות חג / ברכות להדלקת נרות החג נוסח קיבוץ יגור נר ראשון הוא אור המכבים. לכבוד עמידת מעטים מול רבים לכבוד הניסים, ועל כל הגבורות. לכבוד השלהבת ואש המדורות. זהו אור הנישא עם מרוץ הלפיד משדות מודיעין ועד ימי העתיד. נר שני הוא אור ראשונים. לכבוד החלוצים שהפריחו גנים, זרעו בדמעה וקצרו בשדות היכו שורשים ונטעו יסודות. זהו אור ההולך כעמוד הענן מוביל את הדרך, יודע לאן. נר שלישי הוא אור ילדינו. לכבודו של הדור הגדל מול עינינו לכבוד ממשיכים מעשי האבות נושאים בליבם חלומות ותקוות. זהו אור הנותן אמונה להגשים אגדה ישנה בכוחות חדשים. נר רביעי הוא אור העולים. לכבוד הגוברים על הרבה מכשולים לכבוד שערים וידיים פתוחות לקיבוץ גלויות מכל ארבע רוחות. זהו אור המגיע מקצוות הנכר מקביל ומבטיח את פני המחר. נר חמישי. הוא אור היצירה לכבוד הפסל וכותב השירה לכבוד איש הזמר, אמן המחול לכבוד השולחים את ידם במכחול. זהו אור הצובע את פני הזמנים בקשת יפה של צלילים וגוונים. נר שישי הוא אורו של הבית. על חן המקום שבנו הכפיים לכבוד שייכות וקירבת הלבבות ושבת גם יחד בנים ובנות. זהו אור הלוקח אותך ואותי ביחד, אל תוך מעגל אמיתי. נר שביעי אור חירות האדם לכבוד המצפון שקולו לא נדם לכבוד זכות החופש לדעת, לחשוב לבחור, להבין, להיות, לאהוב. זהו אור השומר שלעד לא ייתם החול, הים ותפילת האדם. הנר השמיני זהו אור השלום. האור שיפציע מתוך החלום לכבוד היונים על צריחי החומה לכבוד השירים של אחרי המלחמה. זהו אור הדולק לנו לילה ויום כמה, נכסף, מיחל לשלום. עוד לחג >

לכל היצירות פסח ספרות ושירה / רחל שירי אביב ​ אָבִיב הֲשָׁכַחְתִּי תְרִיסִים לְהַבְרִיחַ, אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין? – הוּא כִּוֵּן הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ, וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין. מַה בֵּינִי – הַשְּׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ, אַדְמוֹנִי, מְבֻשָּׂם, וְנִלְהָב? אֵיךְ אֵדַע לְהָנִיס מִפָּנֶיךָ אֶת אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו? הַאֶרְגַּז? הַאֶגְעַר בָּךְ בְּזַעַם? הַאַרְחִיק מִגְּבוּלִי? אוֹ אוּלַי... אוֹ אוּלַי אֶתְרַצֶּה אַךְ הַפַּעַם, רַק הַפַּעַם... הַפַּעַם וְדַי! אָבִיב וְהִנֵּהוּ שׁוּב לְפָנַי – מִתְחַטֵּא, מְשַׁדֵּל, מְפַיֵּס וּמַדְלִיק בְּלִבִּי מְדוּרָה כִּבְחַג שֶׁל בַּעַל הַנֵּס. עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְּרִיתִי, לִי רֵעִים בְּסֵתֶר הַיָּם, וְשִׂיחַת אִילָנוֹת אָבִין כִּשְׁלֹמֹה הַנָּבוֹן בָּאָדָם. לְקוֹלוֹת הַלַּיְלָה בִּי נִיב, לְחֶדְוַת הַשֶּׁמֶשׁ בַּיּוֹם – הַאֲנִי אַכְלִים אֶת הַיָּד הַמּוּשֶׁטֶת לִי לְשָׁלוֹם? אָבִיב כָּזֶה מֵעוֹדוֹ: מִתְגַּלֶה בְּמַפְתִּיע וּמֵשִׂיחַ, מֵשִׂיחַ לַלֵּב, בְּלִי אֹמֶר – רַק רֶמֶז, רַק זִיע. אֶל גָּדֵר דְחוּיָה, אֲפֹרַת פָּנִים, רַבַּת הַכְנָעָה לַגּוֹרָל, קַבְּצָנִים עַלִּיזִים – סַבְיוֹן וְחַרְדָּל – נִדְחַקִים בַּסָּךְ. צִיץ הַגִּנָּה – וַאֲנִי. עוֹף הַשָּׁמַיִם – וַאֲנִי. שֶׁהִגִּיעַנִי לְחַג הָאָבִיב – יְבֹרָךְ! עוד לחג >

פסח שיר וזמר link באגוזים נשחקה מילים: יצחק אלתרמן לחן: יואל ולבה בֶּאֱגוֹזִים נְשַׂחֵקָה – חַג הַפֶּסַח בָּא! זוּג אוֹ פֶּרֶט, זוּג אוֹ פֶּרֶט, מָה אֶצְלִי בַּיָּד? אִם נִחַשְׁתָּ וּמָצָאתָ – הֵם כֻּלָּם שֶׁלְּךָ. לֹא נִחַשְׁתָּ, לֹא מָצָאתָ – תֵּן לִי אֶת שֶׁלְּךָ! באגוזים נשחקה בארץ הפרמידות חד גדיא - כספי חד גדיא - קיפניס חסל סידור פסח שמחה רבה עוד לחג >

1942, 'הפתרון הסופי', מבצע חיסולה של יהדות אירופה, פועל בכל כוחו. אושוויץ, בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה. הידיעות על ההשמדה השיטתית נאספות בתקשורת העולמית ומגיעות גם ליישוב היהודי בישראל המנדטורית. הידיעות מולידות בציבור העברי סערת נפש אישית וקולקטיבית, ומייצרות תחושות חדשות, סותרות, מבולבלות: אימה גדולה, חרדה לגורל המשפחות והעם שבאירופה, חוסר אונים ואשמה, פעמים יצר נקמה, פעמים הדחקה והכחשה. בצד אלו, כוחות החיים והשגרה פועלים את פעולתם, והחיים בארץ נמשכים, על פי רוב, כסדרם, במקביל ובמנותק מהמציאות האיומה באירופה. מנגד, חברי וחברות השכבה הבוגרת בתנועות הנוער 'המחנות העולים' ו'הנוער העובד', מחליטים שאסור להם להמשיך בשגרת החיים, והם מוציאים קריאה לכלל תלמידי ותלמידות שכבת י"ב להתגייס לפלמ"ח, להצטרף לכוחות המגן. בחנוכה יוצאים מאות חניכי וחניכות 'המחנות העולים' למצדה, סמל הגבורה והעמידה היהודית, ועל פסגתה עורכים טקס זיכרון. יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל אֶת אַלְפֵי רִבְבוֹת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַטְּבוּחִים. עֲיָרוֹת-גֵּטָאוֹת יִשְׂרָאֵל טוֹבְעוֹת, צוֹלְלוֹת וְשׁוֹקְעוֹת בְּדָמָן הַנִּגָּר. הֲיֵשׁ עוֹד שָׂרִיד? הַאֲזִינוּ לְקוֹל הַדָּם הַקּוֹלֵחַ, הַקְשִׁיבוּ אֶל דּוֹפֵק לִבְּכֶם, כִּי אֶחָד הוּא הַדָּם הַשָּׁפוּךְ וְהַדָּם הַנּוֹזֵל בְּעוֹרְקֵינוּ. הַאֲזִינוּ לַדָּם – הוּא חַי, הוּא רוֹתֵחַ, עוֹד לֵב יִשְׂרָאֵל מְפַרְפֵּר בְּכוֹחוֹת אַחֲרוֹנִים. וְלֹא יִרְגַּע וְלֹא יִשְׁקֹט הַדָּם הָרוֹתֵחַ. מִתַּמְצִית הַדָּם הָאַחֲרוֹנָה יִמְזֹג יִשְׂרָאֵל אֶת נִקְמַת גְּאֻלָּתוֹ. כָּל טִפָּה שֶׁשָּׂרְדָה – קֹדֶשׁ לֶהָרִים וְלָעֲמָקִים הָאֵלֶּה, עַד יִנָּטַע מֵחָדָשׁ אִילָן יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ. נִזְכֹּר וְנִזְכֹּר כִּי תְּהוֹמוֹת הַמָּוֶת פְּעוּרוֹת לְכָל יִשְׂרָאֵל, כִּי לְפָנֵינוּ רַק שְׁבִיל אֶחָד לַחַיִּים – הַנְּקָמָה הַבּוֹנָה. אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, גּוֹלָה, תִּשְׁכַּח יְמִינִי. (מצדה, חנוכה, תש"ג) הם אינם מבקשים נקמת דם. הם מבקשים נקמה בונה, נקמת גאולה. החיים, הבניין, היצירה, ההגשמה – נטיעת 'אִילָן יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ' – זוהי נקמתם. בסיום הטקס הם עורמים גלעד אבנים, ובראשו קובעים לוח זיכרון, לוח שיש שנשאו אל פסגת המצדה, ובו חקוקות המילים: 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, גּוֹלָה, תִּשְׁכַּח יְמִינִי'. --- בימים הקשים האלו, ימי מלחמה וטראומה לאומית, בהם כוחות ההדחקה והשגרה מושכים מכאן, בהם יצר נקמת הדם מרים את ראשו משם, בהם האנטישמיות האפלה מתעוררת ומאיימת על קהילות ישראל בעולם, אנו מבקשים לשאוב כוח מהציווי ההוא ממצדה, זה המחייב אותנו לאמונה ותקווה, לפעולת תיקון ויצירה: 'לְפָנֵינוּ רַק שְׁבִיל אֶחָד לַחַיִּים – הַנְּקָמָה הַבּוֹנָה'.

האחד במאי, יום הפועלים הבינלאומי, ממוקם בלוח השנה העברי בין פסח לשבועות. מיקום החג מקרי למדי, אך ניתן למצוא בו משמעות רבה. בחג הפסח אנו עוסקים בחובתנו כעם לזכור את יציאתנו מבית עבדים. בדומה לטראומות לאומיות אחרות, עולה שאלת הטעם - מדוע עלינו לזכור שאנחנו בניהם ובנותיהם של שפחות ועבדים? אפשר לשאת את הזיכרון כדי לחייב את עצמנו לא להיות שוב עבדים לעולם – לעשות את כל שנדרש כדי שאף יהודי לא ינוצל, ישועבד, יכלא. מטרה זו ראויה כשלעצמה, ובמיוחד בשנה קשה זו, אך המסורת שלנו מחייבת אותנו לרף גבוה יותר. בספר דברים מתוארת שמירת השבת, מהיוזמות הסוציאליות שלנו: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". והנימוק? - "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ [...] וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". כלומר, עלינו לזכור שגם אנחנו היינו עבדים, ובני עבדים נדרשים לשמור על הזכויות הסוציאליות של עבדיהם שלהם. אגב, אותו נימוק עומד מאחורי מגוון חוקים שמטרתם לדאוג למוחלשים בחברה, יהודים ושאינם יהודים. חג השבועות, שחל שבעה שבועות אחרי חג הפסח, מוזכר בספר שמות: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה". בגלגולו הציוני, בחג השבועות חגגו את פרי העמל של החלוצים והחלוצות. טקסי הבאת הביכורים הפכו לתצוגת יכולות ומסוגלות של עם שעובד את אדמתו ומפיק ממנה יבולים. בחג השבועות העלו על נס את היכולות האנושיות להוציא לחם מן הארץ. בקצרה, חג שבועות חגג את העבודה. האחד במאי נחגג בין חגיגת החירות והמאבק בעבדות לבין חגיגת העבודה ותוצריה. מיקומו מאפשר לו להיות לא רק מועד בו אנו מתחייבים למאבק בניצול על כל צורותיו. הוא מזכיר לנו שכל חברה ראויה שניצור בארץ תלויה בהכרה בשוויון ערכם של כל אדם ואישה ושל כל עבודה הנעשית מתוך חירות אנושית.

'מה נשתנה?' היא שאלה המאפיינת תרבות החותרת לשינוי מתמיד, לשיפור ולהערכה עצמית המביטה פנימה ומחפשת מה נשתנה. הראשונים שהכניסו את השאלה 'מה נשתנה' אל ארון הספרים היהודי היו חכמי המשנה, שניחנו בכישרון פדגוגי פורץ דרך. כך מוצגת תורת החינוך של חכמי המשנה על רגל אחת: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? ... (משנה פסחים ו') קריאה מדוקדקת במקור הארצישראלי העתיק מגלה את החידוש. רגע לפני ה'מגיד', שהוא לב התוכן הרעיוני והערכי שהאב מוסר לבנו בפסח, ניתנת הנחיה לעצור ולתת לבן (ולבת) להעלות שאלה. לפתוח עיניים ולגלות סקרנות. לתת מקום לעולם של הילד/ה. ורק אם הבן (והבת) לא מצליח לשאול, המשנה מציעה סיוע לאב הנבוך, ארבע קושיות שיעזרו לפתוח את מפגש המסירה המקודש. ניתן להעריך שרוב ילדי/ות התקופה הפליגו בסקרנותם וכלל לא היה צורך להיעזר בארבעת הקושיות המשמימות. בשנות הגולה הארוכות נשכח הרעיון ואבד הניצוץ החינוכי. דורות של ילדים/ות דקלמו בעל פה את הקושיות ללא סקרנות וללא שאיפה לגילוי. ההגדה ירדה מגדולתה והפכה מטקס חתרני לשינוי למפעל של שימור. עד שקמו ראשוני החלוצים/ות, ולקחו על עצמם גם את משימת התחייה התרבותית. החל בראשית שנות ה-20 החלו הקיבוצים להחזיר עטרה ליושנה, לחדש את רוחה של ההגדה. להשיבה אל הארץ בה נוצרה לראשונה, מתוך מחויבות למורשת הדורות ולאתגרי ההווה והעתיד. לאחר הטבח בקיבוץ בארי, חשוב לחזור אל נוסח ההגדה שיצרו לעצמם חברי וחברות הקיבוץ לכבוד הפסח הראשון בנקודת הקבע אליה עלו ב-1951. הם הסירו את אבק הדורות מה'מה נשתנה' והפכו אותו מדקלום חולמני לטקסט החולם את השינוי שבחרו להקדיש לו את חייהם. כחלוצים/ות, מתיישבים/ות בגבולה של המדינה. הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים, שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה וזרוע נטויה." הבנת התפקיד ההתיישבותי ברורה וחדה, להשאיר את האויב מעבר לשער. קיבוץ כגבול חי המאפשר את עצמאות ישראל. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד ישא חרב, וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל, טרם נשלמה?" חברי וחברות בארי שמחו במה שהשיגו, אך לא ישקטו עד שיהיו לחלוצי העם כולו. מורי דרך. זה השינוי שחל בהם, וזה מה ששאפו שישתנה בעקבותיהם. העוז לחלום על שינוי, על צדק ועל שוויון הוא חלק מחגיגת החירות של בארי. תיקון ההגדה הוא סמל לתיקון שלם של עם ששקע בגלות. זוהי פסגה של יצירת תרבות יהודית חילונית, החיונית למפעל הציוני. לאחר טבח השבת השחורה הצורך בבנייה מחדש מורגש. בידינו המשאבים החומריים והרוחניים. הנדע שוב לשנות את המציאות?