תוצאות חיפוש

לכל המקורות פסח מקורות והגות/ רפי רווה שמים חדשים וארץ חדשה / מרוקו ​ אני יושב לי כך, בביתי החדש, מהרהר בימי הפסח המתקרבים עלינו, בני הדור החדש, ששומרים את החג למחצה, לעתים חמץ ומצה יחדיו, כשהכופתות מרובות על ההגדה. ​ דווקא בשל כך מתעצב בי מראה הבית המרוקאי המסורתי. ​ המפגש המשפחתי הנרגש, השולחן הארוך הנמתח לכל אורכו, מכוסה מפה לבנה ענקית, כלים מפוארים שהאור מרצד ומנצנץ בהם, המעשה הפיוטי-החגיגי, ריחות התבשילים הממלאים את כל חלל הבית. ובאותה נשימה אחת ארוכה, מתלווים למראה הימים הסמוכים לחג, העוברים כמטורפים, מתוך הכנות שאין להן סוף. הכנות אלה הם ה"קרשצ'נדו" שמביא לשיא: החג ברוב הדרו. ​ פותחות הקניות בלי חשבון, מלוות בדיקת איכות בשווקים, סחיבת משקל רציני ואפסון כמעט בלתי-אפשרי (אפילו מתחת לשולחן ולמיטות). כמויות האוכל מצריכות שעות בישול אינסופיות ותכנון כמעט צבאי. ועל הכל מנצחת אמא: תוך תיאום מדויק, ארגון הזמן וחלוקת העבודה. בין בישול לכביסה היא מפזרת בשמש את נוצות השמיכה. בין סיוד התקרה והקירות, צובעים אף את חריצי המרצפות ושופכים כמעט אין סוף מים על התריסים והחלונות. ​ וסוף סוף, קרב ובא היום החשוב של ערב פסח. אותה שעה, הגיעה העבודה למרום שיאה. הכלים נשטפו מהר והועמדו בערבוביה על הרצפה, על השולחן ועל החלונות - לייבוש. ואחר כך נארז הכל בארגזים שהועלו למעלה. שם אני, על הסולם, מוריד את הקודש - כלי אחר כלי בזהירות יתרה, מקבלים אותם ממני ברוב כבוד ובאופן מתון מתון, מורידים אותם ארצה ומוסרים לידי אמא. ​ וכשאבא אומר – "צריך לבדוק את החמץ!", הוא מדליק את הנר, נותן לתוך ידי כף מיוחדת, ובעצמו, בידו האחת נוצה לבנה ובשניה הנר, ואנחנו בודקים... ניגש אבא אל החלון !האחד... ומוצא! אל השני ו... מוצא ..אני צוחק בלבי, אבל אני שותק – ישחקו להם גם הם, פעם בשנה. ​ אור ל-14 בניסן, לאחר שקיימנו מצוות בדיקת חמץ (הפרורים נארזו במטלית יחד עם נר השעווה ונקשרו שמא יגיע עכבר ויפזר את הפרורים). הכל כבר היה מוכן לסעודה. באותה שעה מוקדמת נפרדנו מן החמץ לשמונה ימים. ​ הכל השתנה באותו יום: שמים חדשים וארץ חדשה. אבא חוזר מבית הכנסת, אמא לבושה בגדי חג, מקושטת כמלכה המחכה לבוא המלך, השולחן ערוך יפה והכל מסביב נוצץ מנקיון וציחצוח. ​ המשפחה מתאספת. אלפי נשיקות, כנהוג. ​ וכשהכל מסובין בהתרגשות - אוכלים, שותים, מתפללים, מספרים ביציאת מצרים, משוחחים ..וצוחקים - עולה בניגון מזרחי, הפיוט הנכסף. ​ הדור הזה שהחולין רובץ עלינו, האם נוכל לחוש שוב את בית אבותינו שגנזו בנפשם אוצרת של חום וקודש? ומה על בנינו? לאן ילכו הם ומה ימצאו אצלנו? עוד לחג >

לכל המקורות כלולות מן הארכיון / טקס חתונה ריבוני ​ קיבוץ משעול ​ כניסה לחופה: 1 . תהלוכה מרקדת אל החופה. 2 . מחזיקי החופה ניגשים להחזיק - 3 . כניסה אל מתחת לחופה של הכלה, החתן ומלוויהם. עומדים מתחת לחופה- הזוג, הורים סבא וסבתא, אחים וגיסים 4. פתיחה של מסדר הטקס קבלת שבת: 5. אם החתן - הדלקת נרות, ברכה על הנרות 6. ברכה על הנרות : אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שֶׁנִּסְתַּכֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְנֵי הָאָדָם וְרָאָה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם מְקֻלְקָלִים, עָמַד וּגְנָזוֹ מֵהֶם. וְהֵיכָן נִגְנַז הָאוֹר? בְּלִבּוֹתֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם. וּבְעֵת שֶׁיְּכַוְּנוּ לִבּוֹתֵיהֶם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, יָאִיר מִתּוֹכָם הָאוֹר שׁוּב. בהדליקנו הנרות, נייחל לשבת של צוותא הקשבה ומאור פנים. ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, המבדיל בין חושך לאור. 7. שירה בציבור: דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה שבת שלום ומבורך 8. מחלקים לכולם כוסות עם יין 9. אבי הכלה - קידוש לשבת: יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹוהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֵךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ כִּי בּוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. קידושין: 10. מסדר הטקס: קידוש החופה: נקדש ביין חופת כלולות זו. לכה דודי לקראת כלה, נצאה השדה, נלינה בכפרים. אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים. הביאני אל בין היין ודגלו עלי אהבה. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אלוהינו מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. ברוכים החוגגים עמנו חופה וקידושין. לחיים! 11 .שותים לחיים. 12 .ברכת האירוסין של הכלה. 13 .ברכת האירוסין של החתן. 14 .מישהו ניגש עם הטבעות 15 .מסדר הטקס: "ניר (החתן), חזור אחרי"- החתן עונד את הטבעת לכלה ואומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו, כדת משה וישראל, להיות לי לאישה." 16 .מסדר הטקס: "שירי(הכלה), חזרי אחרי"- הכלה עונדת את הטבעת לחתן ואומרת: "הרי אתה מקודש לי בטבעת זו, כדת משה וישראל, להיות לי לאיש ולרע ." 17 .מסדר הטקס: "מי ייתן והטבעות יחברו אתכם בחיבור של אהבה ואחריות לזוג ולמשפחה, וכחוליה בשרשרת לקבוצה ולקהילה." 18 .שירה בציבור: הדודאים נתנו ריחם ועל פתחינו כל מגדים מה יפה,יפה וגם נעים יפה דודי דומה לצבי לעופר אילים כתובה: 19. קריאת הכתובה: זוג חברים של הזוג-: בערב שבת זה, 31 במרץ 2006, ג' לחודש ניסן, שנת חמשת אלפים שבע מאות שישים ושש לבריאת העולם למניין שאותו אנו מונים פה בבית אלפא שלמרגלות הגילבוע. אנו, שירי לבית צלה ונחמן סירקין,וניר לבית גילה וירחמיאל רובין בהמשך לפרק חיים משותף של חברות ואהבה, באים בברית הנישואין. כל אחד משנינו יכבד ויקבל את השני על ייחודו, איכויותיו וחוסריו. נשאף להביא לידי גילוי את הטוב שבכל אחד מאיתנו. נקשיב, נכיל ונדע למחול ולסלוח גם ברגעי הכעס. נצחק, נתחבק ונשמח יחד, ונצמיח זו את זה וזה את זו בסובלנות ובאהבה. נבנה את ביתנו כחלק מבניינה של קהילת חיים שיתופית ונפעל למען חברה טובה ותומכת יותר, בה האהבה אינה סגורה בדלת אמות, אלא היא היסוד המחבר את כלל בני האדם. אלה דברי הקידושין שאמרנו זה לזו וזו לזה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו, כדת משה וישראל , להיות לי לאישה ולרעיה." "הרי אתה מקודש לי בטבעת זו, כדת משה וישראל, להיות לי לאיש ולרע." יהיו בני משפחותינו וחברינו לחיים, עדים ושותפים כאן היום, לברית זו הנרקמת בנינו. נראה ברית זו כמעשה אשר לא הושלם, המצריך השקעה ובנייה, למען יאריך ימים. מי ייתן, וזרעי אהבתנו יניבו פירות של חיים, שמחה ויצירה. ובזאת באנו על החתום: _________________ __________________ שבע ברכות הנישואין: 20 .מוזגים יין לכולם. 21 .מסדר הטקס מקדש על היין: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן." 22 .קוראים את שבע הברכות: א: ברוך אתה האדם שנברא בצלם , האדם בן-החורין היולד והיוצר. ב: ברוכה ברית האהבה, הקושרת את האדם עם האלוהים והבריאה. ג: ברוכה האחווה העולה מהזוג ואוחזת יחד את בני-האדם לחברה. ד: ברוכה מתת היצירה שבזיווג, שבכוחה ללדת חיים חדשים ולטעת תקווה חדשה. ה: ברוך מעשה בנין הבית, שהוא חדר בבנין הקהילה, התנועה והעם. ו: ברוכים הרעים האוהבים, הצועדים זה עם זה וזה אל זה, בדרך תיקון האדם והעולם. מסדר הטקס: ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה ושלום ורעות. עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם. ברוך אתה ה', משמח החתן עם הכלה. 23.שותים לחיים. שבירת הכוס: 24 .הכלה: " שבירת הכוס, היא סמל לכך שעוד רבה המלאכה לתיקון השברים בעולמנו, גם בשעת ההתרגשות והשמחה איננו שוכחים שמעשנו עוד לא הושלם." 25 .החתן: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי." 26 .החתן שובר את הכוס. 27 . מזל- טוב- מוזיקה ריקודים. תחומים נוספים

כ"ט בנובמבר ספרות ושירה Heading 6 עמוס עוז מספר על חווית כ"ט בנובמבר בירושלים את הלילה הזה לא תשכח עד אחרון יומך מתוך הספר 'סיפור על אהבה וחושך' עד ששב הקול העב, הצרוד קצת, להרעיד את האוויר דרך הרדיו ולסכם במין יבושת מחוספסת אך הרת עליצות: שלושים ושלושה בעד, שלושה עשר נגד. עשרה נמנעים, ומדינה אחת נעדרת מן ההצבעה. ההצעה מתקבלת. ובכך נבלע קולו בשאגה שבקעה מתוך הרדיו, גאתה וגלשה מהיציעים המשתוללים מחדווה באולם שבלייק סאקסס, וכעבור עוד שתיים-שלוש שניות של תדהמה, של שפתיים מפושקות כמו צמאות ושל עיניים קרועות לרווחה, השתאג בבת אחת גם הרחוב הנידח שלנו שבפאתי כרם אברהם בצפון ירושלים. ... וכעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל כי אם צעקה ארוכה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים... אבי לא שתק אלא נתן את כל קולו בצעקתו הארוכה עד קצה קיבול ריאותיו אאאאההה וכשאזל לו האוויר שאף שוב, כטובע, והמשיך וצעק האיש הזה שרצה להיות פרופסור דגול וגם ראוי היה ועכשיו הוא היה כולו רק אאאאההה ... ואחר כך היו ברחוב עמוס ובכל כרם אברהם ובכל שכונות היהודים ריקודים ודמעות, ודגלים הופיעו, וסיסמאות כתובות על יריעות בד, ומכוניות צפרו בכל כוח צופריהן, ו"שאו ציונה נס ודגל", ו"פה בארץ חמדת אבות", ומכל בתי הכנסת בקעו קולות השופר, וספרי התורה הוצאו מתוך ארונות הקודש ונסחפו אל מעגלי הרוקדים, ו"אל יבנה הגלילה", ו"שורו הביטו וראו/מה גדול היום הזה", ועוד אחר כך, בשעות הקטנות של הלילה, נפתחה פתאום המכולת של אדון אוסטר, ונפתחו כל הקיוסקים ברחוב צפניה ונפתחו ברחוב גאולה ובצ'נסלור וביפו ובקינג ג'ורג, ונפתחו הברים בכל העיר, ועד אור הבוקר חילקו חינם משקאות קלים וממתקים, ודברי מאפה וגם משקאות חריפים, ומיד ליד עברו בקבוקי המיץ והבירה והיין, וזרים התחבקו ברחובות ונישקו זה את זה בדמעות, ושוטרים אנגלים המומים נגררו גם הם אל מעגלות המחול ורוככו בפחיות של בירה ובליקרים, ועל שיריוניות הצבא הבריטי טיפסו חוגגים משולהבים ונוססו עליהם את דגלי המדינה שעדיין לא קמה, אך הלילה הוחלט שם, בלייק סאקסס, שמותר יהיה לה לקום. ... אבא שלי אמר לי כששוטטנו שם, בליל העשים ותשעה בנובמבר 1947, אני רכוב על כתפיו, בין מעגלי הרוקדים והצוהלים, לא כמבקש ממני אמר לי זאת אלא כיודע וקובע את ידיעותיו במסמרות אמר אבי, אתה רק תסתכל היטב היטב בן, בשבע עיניים תסתכל בבקשה בכל זה, כי את הלילה הזה ילד אתה כבר לא תשכח עד אחרון ימיך ועל הלילה הזה אתה עוד תספר לילדים ולנכדים ולנינים עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה. ... ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדי אל מתחת לשמיכה שלי בחושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי-יום במיטה אלא כדי לבוא אלי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי-היום שלו שהיו רווים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדי (ואצלנו הלוא היה חוק ברזל: לעולם, בשום מקרה ובשום אופן, אין נכנסים בבגדי-יום אל בין הסדינים). אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהייתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאמא. אחר כך סיפר לי בלחש, בלי לקרוא לי אף פעם אחת לא הוד מעלתו ולא כבודו, מה עשו לו ולאחיו דויד נערי-רחוב באודסה ומה עשו לו נערי גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה, וגם הנערות השתתפו, ולמחרת, כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הבריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות, ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך, והמורים, מצדם, ראו ושתקו, או אולי צחקו גם הם. ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותיי (כי לא היה רגיל ללטף), אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, "ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים הם כך וכך. זה - לא. לעולם לא. מהלילה הזה הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד". ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותיי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו הלילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד. רק יד שמאל שלי ראתה. את הלילה הזה לא תשכח עד אחרון יומך בטלגרף לגרומיקו הייתי האחרון שיצא את חדר האוכל עוד לחג >

'מה נשתנה?' היא שאלה המאפיינת תרבות החותרת לשינוי מתמיד, לשיפור ולהערכה עצמית המביטה פנימה ומחפשת מה נשתנה. הראשונים שהכניסו את השאלה 'מה נשתנה' אל ארון הספרים היהודי היו חכמי המשנה, שניחנו בכישרון פדגוגי פורץ דרך. כך מוצגת תורת החינוך של חכמי המשנה על רגל אחת: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? ... (משנה פסחים ו') קריאה מדוקדקת במקור הארצישראלי העתיק מגלה את החידוש. רגע לפני ה'מגיד', שהוא לב התוכן הרעיוני והערכי שהאב מוסר לבנו בפסח, ניתנת הנחיה לעצור ולתת לבן (ולבת) להעלות שאלה. לפתוח עיניים ולגלות סקרנות. לתת מקום לעולם של הילד/ה. ורק אם הבן (והבת) לא מצליח לשאול, המשנה מציעה סיוע לאב הנבוך, ארבע קושיות שיעזרו לפתוח את מפגש המסירה המקודש. ניתן להעריך שרוב ילדי/ות התקופה הפליגו בסקרנותם וכלל לא היה צורך להיעזר בארבעת הקושיות המשמימות. בשנות הגולה הארוכות נשכח הרעיון ואבד הניצוץ החינוכי. דורות של ילדים/ות דקלמו בעל פה את הקושיות ללא סקרנות וללא שאיפה לגילוי. ההגדה ירדה מגדולתה והפכה מטקס חתרני לשינוי למפעל של שימור. עד שקמו ראשוני החלוצים/ות, ולקחו על עצמם גם את משימת התחייה התרבותית. החל בראשית שנות ה-20 החלו הקיבוצים להחזיר עטרה ליושנה, לחדש את רוחה של ההגדה. להשיבה אל הארץ בה נוצרה לראשונה, מתוך מחויבות למורשת הדורות ולאתגרי ההווה והעתיד. לאחר הטבח בקיבוץ בארי, חשוב לחזור אל נוסח ההגדה שיצרו לעצמם חברי וחברות הקיבוץ לכבוד הפסח הראשון בנקודת הקבע אליה עלו ב-1951. הם הסירו את אבק הדורות מה'מה נשתנה' והפכו אותו מדקלום חולמני לטקסט החולם את השינוי שבחרו להקדיש לו את חייהם. כחלוצים/ות, מתיישבים/ות בגבולה של המדינה. הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים, שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה וזרוע נטויה." הבנת התפקיד ההתיישבותי ברורה וחדה, להשאיר את האויב מעבר לשער. קיבוץ כגבול חי המאפשר את עצמאות ישראל. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד ישא חרב, וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל, טרם נשלמה?" חברי וחברות בארי שמחו במה שהשיגו, אך לא ישקטו עד שיהיו לחלוצי העם כולו. מורי דרך. זה השינוי שחל בהם, וזה מה ששאפו שישתנה בעקבותיהם. העוז לחלום על שינוי, על צדק ועל שוויון הוא חלק מחגיגת החירות של בארי. תיקון ההגדה הוא סמל לתיקון שלם של עם ששקע בגלות. זוהי פסגה של יצירת תרבות יהודית חילונית, החיונית למפעל הציוני. לאחר טבח השבת השחורה הצורך בבנייה מחדש מורגש. בידינו המשאבים החומריים והרוחניים. הנדע שוב לשנות את המציאות?

אחד המרכיבים הרעיוניים של חג פורים, גם בסיפור וגם במנהגי הקרנבל, הוא "ונהפוך הוא". הסדר החברתי מתערער: חזקים הופכים לחלשים, חלשים הופכים לחזקים, אנשים משנים מעמד וזהויות, המציאות מתגלה שונה מכפי שחשבנו שהיא. אירועי שמחת תורה עשו לנו מין "ונהפוך הוא". אלפי מחבלי ארגון החמאס, שרבים המעיטו בכוחו ובכוונותיו, פרצו לישראל במטרה להשמיד, להרוג ולאבד. מכשול הגבול וכוחות צה"ל, שבטחנו בכוחם להגן על אזרחי המדינה, נחשפו באותו הבוקר בחולשתם. אותם ימים עוררו את השאלות: האם אנחנו חזקים כמו שרצינו להאמין, והאם אויבינו חלשים כמו שרצינו להאמין? לאורך הדורות, קהילות יהודיות בגולה חגגו חגי פורים מקומיים לזכר מקרי הצלה מפני ניסיונות פגיעה בהן. והנה, בניגוד לכל מה שהתרגלנו לחשוב, בשמחת תורה יישובים יהודים הותקפו ולא היה להם נס פורים. בחודשים שעברו מאז, עם ישראל התגייס לעשות "ונהפוך הוא" מחדש, למצוא את הכוחות שלנו ולהשיב את הביטחון לאזרחים: גם את הביטחון מפני אויבינו וגם את הביטחון העצמי בכוחנו וביכולותנו. אפשר להציע עוד שתי תובנות ברוח סיפור פורים: האחת היא שעלילת המגילה מתמקדת בשתי יממות דרמטיות, אבל בין ביטול החלטת המן לבין המלחמה בה ניצחו היהודים את אויביהם, חלפה כמעט שנה. אנחנו רגילים לפתרונות דרמטיים ומהירים, אבל לא תמיד הדבר אפשרי. כולנו מקווים שנצליח להשלים בהקדם האפשרי את המשימה להשיב את החטופים למשפחותיהם ואת הביטחון לאזרחי ישראל. השניה היא שמגילת אסתר מספרת לנו שכאשר הצליחו היהודים לעשות את המהפך ונלחמו במי שביקשו להשמידם, הם עדיין הקפידו על לחימה מוסרית "ובביזה לא שלחו את ידם". המלחמה היא אתגר מוסרי, והניצחון של היהודים על המבקשים להשמידם לא היה רק בהריגתם, אלא בהצלחה לשמור גם על דמותנו המוסרית ולא לעשות "ונהפוך הוא" ו"להתחפש" לאויבינו.

ט"ו בשבט נבנה בציונות כחג הקשר עם הארץ. השנה האחרונה, ובמיוחד החודשים האחרונים, מזכירים לנו שהקשר אינו פשוט, והארץ אינה פשוטה. בשנת 1894 כתב הד"ר הלל יפה במכתב: "היש בלבך לבוא גם אתה בזמן מן הזמנים אל הארץ הזאת - ארץ סתומות וסתירות, רגשות מתנגחים, שאתה מפקפק בין הערצה אליה ובין בוז מעורב בשנאה, בין תקוות נעלות ובין ייאוש, בין רצון להנתק ממנה ובין כוח מסתורי הקושר את ליבך אליה. ארץ מדכאה ומשפילה. ארץ הממלאת את ליבך גאון והעושה אותך לבן-חורין. יש שאתה חושב כי אין אתה יכול לחיות בה. ויש שאתה רואה כי אין אתה יכול לחיות במקום אחר, מחוץ לארץ העלובה הזאת. מגוחך הדבר, אבל כך היא האמת." ארץ ישראל, עד כה, אינה ארץ של מנוחה ונחלה, אלא של התמודדות. היא לא נותנת שלווה וביטחון, אלא את החירות לפעול ולעשות. האתגר ליצור, לבנות ולטעת אל מול ועל אף האיומים מלווה את הציונות לאורך דרכה. בשנות השלושים כתב המשורר דוד שמעוני את השיר "מילא": מֵילָא! אִם מִפְגָּע הָיִינוּ לְכָל אַבְנֵי קֶלַע אִם חֶשְׁכַת כָּל שְׁאוֹל עַלֵינוּ הִתְגּוֹלֵלָה מֵילָא! הֵן לֹא עוֹלָמִים נֵבְךְּ וְנִתְאַבֵּלָה. מֵילָא! אֵי פָּטִישׁ, אֵי בַּרְזֶל לֹא הִכָּה עַל הַסֶּלַע? יְפוֹצֵץ הַבַּרְזֶל, אַךְ יְחִי צוּר הַפֶּלֶא מֵילָא! כֹּחֵנוּ - צִדְקֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. מֵילָא וְאִם כָּל הָעוֹלָם פָּנָיו הַלַּיְלָה [!] אֲנַחְנוּ לַבֹּקֶר... מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! יוֹם יוֹם אִם יָדַעְנוּ עֲבֹד לֹא חֲדֵלָה. נִשְׂמַח בְּחַגֵּנוּ, נָשִׁיר וּנְחוֹלֵלָה מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! כֹּחֵנוּ - בִּטְחוֹנֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. נטיעת העץ, שגידולו ממושך, מבטאת אמונה בעתיד. גם השנה נמשיך לטעת. צילום: אבשלום