תוצאות חיפוש

ארץ־ישראל, כזירת מעבר בין עמקי הנילוס והסהר הפורה וצומת בדרכי המסחר בין המזרח והמערב, היתה מאז ראשית התרבות האנושית זירת מאבק בין המעצמות האזוריות והעולמית, שנאבקו על ההשפעה והשליטה בה. גם התנועה הציונית פילסה את דרכה אל ארץ ישראל בתוך זירת המאבקים האלו, מתוך נסיון לגייס את תמיכת המעצמות השונות, ובתקווה שההתיישבות היהודית תוכל להופיע כגורם נייטרלי המקהה את עוקץ המאבק ומאפשר שיתוף פעולה. בכ"ט בנובמבר התלכדו, לרגע קצר אחד ומסיבות שונות, האינטרסים של ארה"ב והתומכות בה עם אלה של מדינות הגוש הסובייטי, להצבעה בעד תוכנית החלוקה של ארץ־ישראל, והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית. אלא שבתוך זמן קצר חזרו המאבקים האלה ולבשו מחדש את צורת העימות, שתדלקה את הסכסוך הערבי-ציוני מראשיתו וגם בעשורים שלאחר קום המדינה. בספרו 'פה ושם בארץ ישראל' כתב עמוס עוז: "שיבת ציון לא היתה מעשה של הפנית־עורף אל "עולם הגויים". להיפך. היא נולדה דווקא מתוך השאיפה "לשוב אל משפחת העמים". ודאי תקום כאן צעקה: איזו משפחת עמים? קניבלים? רוצחים? אנטישמים? אל המשפחה הזאת אתה מבקש להחזיר אותנו? תשובה: כן. ולאו דווקא מתוך התמוגגות מן "המשפחה הזאת". מה שאבות הציונות המדינית כינו "משפחת העמים" אולי הוא דומה יותר ל"משפחה" של המַפיָה, לסינדיקאט־של־פשע. אבל הקיום מחוץ ל"משפחה" הזאת הוא פטָלי. הרה־אסון. זו תמצית הציונות המדינית." גם בימינו אנחנו עדים לאופי הכוחני והאלים שבו מתנהלת הפוליטיקה הבינלאומית, היוצרת ומתדלקת סכסוכים באזורנו ובאזורים אחרים בעולם. ליהודים המבקשים לחיות כעם ריבוני, אין ברירה אלא לפעול ולתמרן בתוך הזירה הזו. ועם זאת ולמרות זאת, לא נוותר על הציווי והתקווה שנתן לנו א. ד. גורדון, ליצור חיים לאומיים אחרים: "אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלהים, אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלהים. ולא מפני שאנחנו טובים מאחרים, כי אם מפני שאנחנו נשאנו וסבלנו את כל מה שתובע את זה על כתפינו. במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזאת, ובכוח ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת. מכל מיני אשפה עושים גז מאיר, – ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים." קרדיט תמונה

מִבַּעַד לְסֶדֶק הַזְּמַן תְּשׁוּבָה חֲרִישִׁית מִסְתַּנֶּנֶת אֶל דָּלֶת אַמּוֹת הַסִּפִּין: לֹא יַגְלִיד הַכְּאֵב הַזֶּה, בִּלְתִּי אִם יֻגַּד (דנה אמיר, קריעה: שירים) רצח ראש הממשלה יצחק רבין חשף תהום עמוקה בחברה הישראלית. אוהלי הידברות, מפגשים בין מגזריים והתובנה העמוקה שיש לקדם תרבות של מחלוקת, היו הגשר שמובילי התרבות היהודית המתחדשת התמסרו לבנייתו. גשר הבנוי על היכרות הולכת ומעמיקה, על חיפוש שפה משותפת ועיצובה. למדנו לדבר באופן מורכב, מכיל, מגוון. למדנו להתבטא בעדינות ובזהירות, אך גם למצוא את הדרך להיות בהירים, ברורים ולסמן דרך המבוססת על ערכים ועל אידיאולוגיה. וצמחנו. בשנים מאז הרצח יכולת הדיבור השתכללה, אך אנחנו עדיין חיים בחברה משוסעת, מנוכרת ומרובת פערים. 'שיח מכבד' ו-'תרבות המחלוקת' הפכו למטבע מוכר, ומתקבלים כמעט כמובן מאליו, או לפחות כחלק משמעותי מהשיח והמרקם התרבותי. הגשר שבנינו הפך לדרך המלך. פילסנו דרך אבל המסע לא תם. צריך להיזהר מההנחה שאם יש דרך משותפת, אז הלקח כבר נלמד ואפשר להשאיר מאחורינו את הרצח ואת משמעותו. התרבות היהודית מלמדת אותנו לחיות עם חורבן. השבר הוא חלק מהחיים. משימת החיים לא מתמצית בזיכרון החורבן שהיה, אלא במתן נוכחות מתמדת בהווה: "סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט... עושה אדם כל צורכי סעודה ומשייר דבר מועט... עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד ב'). ההלכה מציעה פעולה עדינה שמאפשרת להמשיך בחיים תוך כדי הנכחת קיומו של סדק או שבר בהם. אולי בשלב זה המשימה היא להחזיר את העדינות לחיינו. השיעור הראשון מהרצח היה חכמת הדיבור. אפשר לקוות שהתבגרנו מספיק וכעת נוכל לתת מקום לתבונת ההקשבה. לשמוע לא רק את מה שנאמר בצעקה גדולה, אלא גם את הלחישות ואת השקט. התהום עדיין פעורה על אף הגשר שבנינו: הקשב מחייב תשומת לב לאחר ולסביבה. התנהלות מתוך קשב מחייבת את כולם להנמיך מעט את עוצמת הקול על מנת לאפשר גם לגווני הביניים להופיע. הקשב נותן מקום לספק ולהשתהות. כפי שמלמד אותנו עמיחי בשירו "מן המקום שבו אנו צודקים": [...] אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ. וּלְחִישָׁה תִּשְׁמַע בִּמְקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת אֲשֶׁר נֶחְרַב. אולי אם נשמע את הלחישה זו תהיה אבן ראשונה בבנייה מחדש של הבית אשר נחרב. שיר: דנה אמיר, קריעה: שירים, עם ציורים מאת סמדר אליסף, הוצאת אבן חושן: רעננה 2016, עמ' 37. תמונה: אודי שטיינוול, מתוך אתר פיקיויקי

שבועות הוא אחד מחגיה המובהקים ביותר של ארץ ישראל. עציה של הארץ מתעוררים אל הקיץ החם, עלוותם כבר צימחה ופירותיהם מבשילים, מתמלאים עסיס. העלייה לרגל חוגגת את שפעת הארץ. הבחירה לקשור את מתן התורה דווקא למועד זה מחברת את חג שפעת הארץ לחג שפעת הרוח, התורה. הבחירה לקשור את הארץ והתורה יחד אינה ברורה מאליה. בפרקי אבות (ג', ט') אנו מוצאים גישה אחרת: “המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: ‘מה נאה אילן זה! ומה נאה ניר זה!’ – מעלה עליו הכתוב כאילו התחייב בנפשו”. האדם מחויב לשינון התורה, ואל לו לתת לטבע לבלבל אותו. את הגישה הזו, המבקשת לשמור את עולם הרוח מכונס בין ד' אמות הרחק מטבעה של הארץ, בין אם בבית כנסת, בבית מדרש או במגדל השן של האקדמיה, אנו פוגשים לא מעט בקורותיה של היהדות. הציונות, לעומת זאת, ביקשה לחדש את הקשר שקשרו חז"ל. ההתרגשות שעומדת בבסיס החיבור בין עולם הרוח ועולם ההגשמה היא יסוד ההוויה הציונית. התרגשות זו נגלית יפה בשירו של המשורר אלחנן ניר, הרואה את הבריאה כולה בדמות הגפן והתאנה, ושפעת ההוד של הטבע הישראלי בימים הקודמים לעלייה לרגל עם ביכורי הארץ. ופתאום פרש / אלחנן ניר וּפִתְאֹם פָּרַשׂ אֱלֹהִים לְעֵינֵינוּ אֶת טַלִּית הַיֹּפִי וְהִבְעִיר בָּנוּ אֶת תְּפִלָּתוֹ בִּדְמוּת הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְחַסְדּוֹ הָלַךְ עִמָּנוּ בְּכָל הֶהָרִים מְטַפֵּס עִמָּנוּ לְלֵב הַקֹּשִׁי מַרְאֶה בּוֹ בֻּסְתָּנִים נִסְתָּרִים וְאֵיזֶה רֵיחוֹת וְאֵיזֶה בְּאֵרוֹת וְכַמָּה קְלִפּוֹת הָיִינוּ צְרִיכִים לְקַלֵּף עִם כָּל פָּגָה שֶׁהִבְשִׁילָה אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר עִם כָּל הַיֹּפִי וְהַיַּיִן שֶׁפָּרַשׂ אֱלֹהִים לְעֵינֵינוּ בְּיָמֵינוּ הָעוֹלִים בְּעָשָׁן חג שמח! (השיר מתוך הקובץ "תחינה על האינטימיות" העומד לצאת לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד)

במסגרת אירועי יום ירושלים, אנו מציינים את יום הזכרון לכ-4,000 נשים, גברים וטף מקרב יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לציון. חלומם של ביתא ישראל, יהודי אתיופיה, לעלות לירוסלם והמחיר הכבד שהם שילמו כדי להגשים חלום ארוך שנים זה, יצויין בכ"ח באייר בסמיכות מורכבת ליום המציין את איחוד ירושלים תחת ריבונות ישראלית. קצת כמו בסמיכות בין יום הזכרון ליום העצמאות, ישנו ערך עמוק בהכרה במחיר ששילמו יהודים, לאורך הדורות ובימינו אלה, על כמיהתם לשבת, יחד עם אחיהם ואחיותיהם מהגלויות השונות, באדמת ציון. לעליית ביתא ישראל של ימינו קדמו מאמצים רבים וניסיונות הירואים לעלות לארץ וליצור 'יציאת מצרים' מודרנית שתקיף ותכיל את הקהילה היהודית כולה, על טפה וקשישיה. בין מאמצים אלו ראוי לספר את סיפורם של נערים צעירים שעברו תהליכי הכשרה וחזרו לקהילות שלהם כדי להקים בתי ספר וליצור מערך חינוכי שחיזק את הרצון, ויצר כלים לעלייה. חשוב לזכור את פעילי ופעילות העלייה שעברו עינויים ושילמו מחירים אישיים כבדים כדי להיות הנחשונים שמפלסים את הדרך לירוסלם. הקהילה כולה שנענתה לקריאה לעלות, איבדה את טובי בניה ובנותיה בחרב, בחיה רעה ובמגיפה (עקב תנאי הסניטציה הקשים במחנות הפליטים בסודן). סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה, וקשיי הקליטה בהם נתקלה הקהילה עם הגעתה ארצה, מחייב אותנו לזכור לא רק את הדרך, המאמצים והייסורים שבהם נקנית ארץ ישראל, אלא בעיקר את החלום שבשבילו שולמו מחירים אלו – קיום חזון הנביאים, חזון הקורא לחיי צדק, סולידריות ושוויון, וכניסה לשותפות במפעל חידוש החיים הריבוניים של עם ישראל בארצו. "עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם" מתאים גם במקרה זה. תמונה מתוך טקס הנעילה המרכזי של יום הנספים, תנועת הנוער העובד והלומד ועיריית נתניה.

בימים אלה, כאשר המזרח התיכון נע בין מאבקי המעצמות, ההופכים אותו לזירת לחימה מדממת, לבין רוח שיתוף הפעולה של "הסכמי אברהם"; כאשר הסדר העולמי בין המעצמות נראה כמתערער על רקע המלחמה באוקראינה – טוב אם נזכור את החזון הרחב של הרעיון הציוני. הציונות, לפי הרצל, נועדה להיות פרויקט פיתוח שיוביל לשיפור ברמת החיים של כל יושבי האזור, ומכיוון שיבוצע בהסכמה בינלאומית של המעצמות השונות – יימנע את העימות שבין המעצמות על השליטה באזור מפתח זה (דוגמה לכך נמצא בעיתונה הרשמי של התנועה הציונית נקרא "העולם", וסמלו מפת המזרח התיכון בתוך מגן-דוד). באפריל 1986, סיכם הרצל את שיחתו עם הדוכס הגדול מבאדן, בן-בריתו במערכת הפוליטית הגרמנית: "עתה הרציתי על התוצאות הטובות הצפונות בתוכנית בשביל המזרח. אם תורכיה תחולק בימים הבאים, אפשר יהיה להקים בארץ ישראל מדינת חיץ. אך אנו יכולים לעשות הרבה לקיומה של תורכיה. אנו יכולים, כגמול על מסירת הטריטוריה הזאת, שערכה לא רב, לארגן כראוי את המשק הלאומי של השולטן. [...] אז הרציתי על התוצאות הכלליות הטובות הצפויות לאירופה. אנו נרפא את פינת־המחלה במזרח. אנו נבנה את פסי המסילה לאסיה, את דרך־המלך של עמי התרבות. ודרך־המלך הזאת לא תהא קנינה של אחת המעצמות הגדולות בלבד." כלומר, החזון הציוני של הרצל לא נועד לפתור רק את בעיית היהודים. לפי תפישתו של הרצל, יציאת היהודים מאירופה תקל גם על פתרון בעיית האנטישמיות – בה ראה בעיה של החברה האירופית לא פחות מאשר של היהודים – וגם תשנה את המצב המדיני במזרח התיכון, ממאבק לשיתוף פעולה. אנחנו עדיין מקווים לכך.

לפני 74 שנים התכנסו נציגי הישוב היהודי בארץ ישראל והכריזו על אופייה של מדינתם החדשה כמדינה המקבצת לתוכה את בני עמה: "... המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים. [...] מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות." (מגילת העצמאות) זכות זו, לקיים בית ששעריו פתוחים תמיד, עמדה לעם היהודי מאז. בניו ובנותיו של העם עלו לארץ בכל זמן, מתוך עמדות של חלוציות ותעצומות נפש, ולעיתים גם בשעת צרתם כמפלט מסכנות שארבו להם במקומות אחרים. לפרקים נדמה לנו כי תפקידה של מדינת ישראל כבית פתוח ומגונן לבני ובנות כל העם היהודי כבר תם מזמן. אך מפעם לפעם אנו מקבלים תזכורת נוספת לחשיבותה של עצמאותנו, גם מתוך הפרספקטיבה הזו. תמונה: MathKnight and Zachi Evenor, CC BY-SA 4.0, via Wikimedia Commons בימים אלו מתחוללת עוד מלחמה עקובה מדם, הפעם על אדמת אוקראינה. עשרות אלפי בני אדם נהרגו עד כה במלחמה שטרם הסתיימה, ולמעלה מארבעה מיליונים איבדו את ביתם והפכו לפליטים. רבים מהם בני העם היהודי. בנות ובני העם היהודי היושבים בציון, אלו שעלו בעצמם לפני עשורים מספר ואלו שהוריהם וסביהם עלו לפני חצי מאה או יותר, לא מסתפקים בפתיחת הדלת עבור אלו שרוצים להמלט. הם גם שולחים זרועות ארוכות בדמות מאות מתנדבים מלאי רצון טוב לאזורי הלחימה, ומציעים נחמה וסיוע לנפגעים כולם, וביתר שאת לבני עמם באשר הם. וכמובן שכחלק מכך הם מזמינים אותם להפוך לבני בית כשביתם הישן עולה בלהבות. ארבעה עשר אלף פליטים כבר עלו לארץ מאז החלה המלחמה. השנה נביט בדגלים המתנוססים בכל קרן רחוב ומכל חלון ונזכור כי הם לא פחות ממצילי נפשות. חג עצמאות שמח ובטוח לוותיקים ולעולים גם יחד!

פסוקי קינת דוד הקדומים לא מתמצים בקריאתם במסגרת טקסי הזיכרון, או בביטויים רבים בלשון השכול הציונית כגון 'על במותיך חלל' ו-'איך נפלו גיבורים', אלא שהקינה מהווה תשתית מהותית לרוחו של יום הזכרון. חזרתי אל פסוקיה בניסיון לקרוא בה כבראשונה. דוד מקונן: "מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם", ובמילותיו מדגיש את התעוזה והנחישות שהיו מנת חלקם של גיבורים. מיד אחר כך הוא מוסיף: "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם, בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ". לגיבורי המלחמה נוספו זוויות רכות ואינטימיות כאהבה ונעימות. נוספו גם חיים של דבקות וחברות אשר קדמו למוות, אם תרצו, בעברית ציונית - רעות. אבותינו ידרשו: "אהבה שאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם [...] זו אהבת דוד ויהונתן" - ולא רק בשעת קרב, אלא גם בשעת חיים. ואני, ארשה לעצמי לראות באהבתם סמל לצורך החיוני שלנו, חלקי החברה, לבחור בדבקות זה בזה, על מנת לשאת המחיר ואת כאב המלחמה ולא לתת להם לפרק אותנו. תמונה: יגאל זלמנסון, מתוך אתר פיקיויקי דוד נדרש להמשיך בחייו, בכיבושיו ובשליחותו. כדי לא לקלל את עצמו ואת עמו הוא קילל את הרי הגלבוע: "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם" כאילו מתריס - כיצד יכול להיות שתמשיכו לפרוח כאשר חיי אהובי נגדעו? שנים רבות מאוחר יותר, לאחר מלחמת יום כיפור, כשכבר פחות מקובל לקלל הרים, יסתכלו חברי וחברות קיבוץ בית השיטה על השדות תחת אותו ההר ויבטאו בדרכם את אותו זעם כואב-אוהב: "ואיך קרה ואיך קורה עדין שהחיטה צומחת שוב?". גם הם ימשיכו ויבנו, יאהבו ויתמודדו, יזרעו ויקצרו חיטה בשדות העמק (ממש בקרוב). היכולת הזו, לשלב בין הכאב והסיפור האישי לבין הכאב והסיפור הלאומי, כה חשובה לנו גם היום. היכולת למצוא דרך לכאוב יחד את מותם של הנופלים בלי להופכם לפלקט של גיבורים היא אחד האתגרים של יום הזיכרון. היכולת לשאת את המחיר האישי שכולנו משלמים על המלחמה תלויה באהבה, בדבקות, בסיפור משותף שעבורו רוצים לחיות יחד, וגם מוכנים למות. נראה שגם דורות רבים לפנינו הבינו זאת, כפי שעולה מקינת דוד. יהיו חיינו ראויים לזכרם.

בעשורים האחרונים הלך ונעלם האחד במאי מלוח השנה של החברה הישראלית, אחרי שבעבר היה חג הפועלים מועד משמעותי ובעל נוכחות גבוהה במרחב הציבורי. כניסתו של האחד במאי כמועד במעגל השנה הישראלי לא יכלה להישען רק על זיקה מעמדית בינלאומית. רעיון העבודה היה מרכזי בתפישה הציונית שהציבה מטרה ליצירת חברה מתוקנת. חברה כזו לא תוכל להיות חופשיה ועצמאית אם, בדומה למציאות הגלותית, אנשיה יצטמצמו במעמד מסוים ולא יעסקו בכל העבודות הנחוצות לקיומה. נגזר מכך שגם העובדים "הפשוטים" ראויים לקיום הגון, לכבוד ולחירות. לכן הניפה תנועת העבודה שני דגלים זה לצד זה: את הדגל הכחול-לבן הציוני, ואת הדגל האדום. הייתה גם תפישה מתחרה, שקראה להסתפק רק בדגל אחד, וביקשה לצייר את הדגל האדום כזר לעניין הציוני. מעניין לראות שבמקור, האחדות בין רעיון חשיבות העבודה ותנאי העובדים לבין הציונות היתה הדוקה אף יותר. כאשר הציע הרצל בספרו 'מדינת היהודים' דגל לחברה היהודית החדשה הוא תיאר אותו כך: "הנני מתאר לי בדמיוני דגל לבן, ועליו שבעה כוכבי זהב מזהירים. היריעה הלבנה תהיה לאות על טהרת חיינו החדשים, ושבעת כוכבי הזהב אות על שבע שעות עבודתנו ביום. כי בשם העבודה ידגלו היהודים ההולכים אל ארצם החדשה." היעלמותו של האחד במאי מלוח השנה שלנו היא ביטוי לשקיעתם של תנועת העבודה הציונית ושל רעיון שוויון ערך העבודה. היום, החברה שלנו מציבה במרכז את ההכנסה במקום את העבודה, ומותירה תחומי עיסוק רחבים ל"אחרים", שאין לה עניין בתנאי עבודתם ובכבודם. עלייתו המחודשת של חג הפועלים תגביר בתוכנו את הכוחות שמציבים במרכז הציונות יצירה של חברה מתוקנת העוסקת בחייהם הממשיים של האנשים העובדים. חזרה אל הרעיון הציוני היא גם חזרה אל האחד במאי.

[...] נִזְכֹּר אֶת הַיּוֹם. אֶת הַיּוֹם בְּצָהֳרָיו. אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁעָלְתָה עַל מוֹקֵד הַדָּמִים [...] וְאַל דּוֹמִי, אַל דּוֹמִי לָנוּ עֲדֵי יִהְיוּ חַיֵּינוּ רְאוּיִים לְזִכְרָם. (מתוך: נזכור / אבא קובנר) ציווי ה'נזכור' שניסח אבא קובנר הפך ברבות השנים לטקסט מכונן, שנקרא שוב ושוב בטקסים ובאירועי הזיכרון. קובנר משרטט במילותיו את קלסתרו של הזיכרון הקולקטיבי. את יסודות הזכירה החיוניים. בין היתר, אנו מצווים לזכור 'אֶת הַיּוֹם בְּצָהֳרָיו. אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁעָלְתָה עַל מוֹקֵד הַדָּמִים...'. השואה שחוללו הנאצים ועוזריהם לבני עמנו התרחשה 'לאור יום', מול עיניהם הפקוחות של עמים ומנהיגיהם, שהיו עדים בזמן אמת לפשע המתועב בהיסטוריה, ובחרו להמתין, לגלגל עיניים, לחשב חישובי עלות - תועלת, וכיוצא באלו תגובות ציניות ואדישות. בנאומו בפני מליאת האו"ם לציון 70 שנים לשחרור אושוויץ (בשנת 2015), האיר נשיא המדינה דאז ראובן (רובי) ריבלין את הקשר והפשר בין השואה שם ואז למציאות העולמית כאן ועכשיו: "בסופו של יום, כמו כל מוסד פוליטי, גם הבית הזה, מונע משקולים ואינטרסים רבים. גם אם נסכים על קווים אדומים ברורים - הרי שאין בכך די. עלינו להסכים, כי במאבק ברצח העם - השקול האנושי, ההומני והמוסרי מוכרח לגבור על אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואחרים. כבן לעם היהודי, אני עומד בפניכם ואומר: עמים אינם יכולים להינצל, ואסור שינצלו, כבדרך אגב, או משקולי עלות תועלת. אם לא תבער בנו אש מוסרית, לקח השואה לעולם לא ילמד. קהילות ועמים ימשיכו להירצח, ילדים, נשים גברים וזקנים ימשיכו לצעוד אל מותם, לקול צליליה הנאורים של תזמרת המוות, על רקע עולם ציני ואדיש, ועל לא עול בכפם. שבועת ה"לעולם לא עוד" תוותר חלולה ומחוללת, ואנו, כולנו, נוותר לנצח - אסירי המחנות." תמונה: Manif pour Tigray-23 מאת Annette Dubois https://www.flickr.com/.../51253711048/in/photostream/ קריאתו של ריבלין לאו"ם ברורה. יש להבעיר את האש המוסרית, ולא – אנו עוורים לשיעור המר של ההיסטוריה. אך מה על צהרי היום שלנו? מזה למעלה משנה מתחוללת מלחמת אזרחים בחבל תיגראי שבאתיופיה. זהו רצח עם בהתפתחות, ובו אלפי קורבנות, רצח המוני, הרעבה מכוונת, אלימות מינית. המלחמה מלווה במשבר הומניטרי עצום, עם מיליוני פליטים הסובלים מתת תנאים. בצהרי היום הזה מוטל עלינו כחברה לראות ולזעוק את זעקתם של החלשים והמעונים בתיגראי. עלינו לתבוע ממנהיגינו להגביר את התמיכה במשבר ההומניטרי בתיגראי, למצוא דרכים לסייע באפיקים דיפלומטיים, ולפעול להעלאת יהודי תיגראי ארצה. גם כיחידים וקבוצות, יכולים אנו להתגייס ולתמוך בכסף ובציוד באלו שמלחמה איומה זו ממוטטת את עולמם. אבא קובנר מסיים את 'נזכור' במילים החידתיות: 'אַל דּוֹמִי לָנוּ, עֲדֵי יִהְיוּ חַיֵּינוּ רְאוּיִים לְזִכְרָם'. קובנר תובע מאיתנו, בני העם היהודי ומדינת ישראל - לא לשקוט, עד שחיינו יהיו 'ראויים לזכרם' של קורבנות השואה. עלינו לזכור את השואה תמיד, ובפרט ביום השואה. אולם לא די בלזכור ובלהזכיר. ציווי 'אל דומי' מכוון את דרכנו, מחייב אותנו לשאת את לפיד האש המוסרית. עֲדֵי יִהְיוּ חַיֵּינוּ רְאוּיִים לְזִכְרָם.

בפסח הפכנו מפרטים לעם. בליל הסדר הקרוב נחגוג, וגם נקרא לחשבון נפש. ביתנו, מדינת ישראל, קם בזכות ולאור זיכרון יציאת מצרים, וכחלק מדרך ארוכה למיגור העבדות, העוני והחידלון. אנחנו שוב, ועדיין, בימי פילוג פנימי, שאחד הביטויים הבולטים שלו הוא מאבק שלטוני מקטב. כזה שמייצר אויבים, מבפנים ומבחוץ. בערב החג הקרוב, סביב שולחן הסדר, נספר ונזכיר לעצמנו ולילדנו, את היותנו עם אחד, שטעמו וייחודו בערבות ההדדית ובמחויבות לשלום העם כולו. בלי הבדל מין, מוצא או מעמד חברתי. בשנת 1936 חברי וחברות קיבוץ איילת השחר הוסיפו להגדת הפסח קטע מסיפור של דוד פרישמן. (לימים הקטע המשיך להיקרא מסביב לשולחנות סדר בעשרות קהילות נוספות ברחבי הארץ): 'וְהָאֱלֹהִים יְדַבֵּר: לֵךְ שׁוּב מִצְּרִימָה וְעָשִׂיתָ לִי עַם. הֲיָדַעְתָּ אֵיךְ יֵעָשֶׂה עַם? אֶת הָאוֹבְדִים וְאֶת הָאֻמְלָלִים תִּקְרָא אֵלֶיךָ, אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר יֵאָנְחוּ מֵעֲבוֹדָה וּמֵרֹב פֶּרֶךְ וַאֲשֶׁר ייעָנו תַּחַת יָד הַנּוֹגְשִׂים וּפְקִידִים וְאֵין לָהֶם בִּלְתִּי אִם לֵב. וּבַלֵּב הַזֶּה מְעַט רֶגֶשׁ. וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם, וְהוֹצֵאתָ אוֹתָם מִבֵּית הָעֲבָדִים וּגְאַלְתֶּם וְנָתַתָּ לָהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְעַם. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הַפִּירָמִידוֹת וְיֵשׁ אֲשֶׁר יַצִּיב ספינקסים לִהְיוֹת לְנֶצַח נְצָחִים. וְאוּלָם כָּל הַבְּרִיאוֹת הָאֵלֶּה כְּאֵין וּכְאֶפֶס מוּל הַבְּרִיאָה הַגְּדוֹלָה בִּבְרוֹא אָדָם עַם. וְאַתָּה תִּבְרָא לִי עַם!' (פרישמן, סיפורי 'במדבר') ערב הפסח במצרים הוא ראשיתה של אותה הבריאה הגדולה – בריאתנו כעם. יום הולדתנו. כפי שנכתב: 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה'. (שמות י"ב) ביום חגנו נזכור את מחויבותנו לערבות הדדית וללכידות. בזה כוחו של ישראל, מאז ולתמיד. בדרך להגשמת ייעודנו, הקמנו מדינה. 'מְדִינַת יִשְׂרָאֵל... תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תושביה; תְּהֵא מושתתה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חָזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אזרחיה.' (מגילת העצמאות) הקמנו את מדינת ישראל כדי לממש את חירותנו כיחידים וכעם. תפקיד המדינה, היצירה הריבונית המשותפת שלנו, לאפשר חברה סולידרית וצודקת המושתתת על חוסן וביטחון לכלל השכבות, דרך צמיחה ושגשוג המגיע לכולם.

ט"ו בשבט הוא חגה של ארץ ישראל, חג הקרקע העברית והצומח מתוכה. כמו בחגים אחרים, חזרת העם היהודי לארצו זימנה שינוי באופי החג, והוא הפך מיום של אכילת פירות הארץ בגולה לחג של טיולים ונטיעות. שנת תשפ"ב היא שנת שמיטה, שנת שבתון לארץ ישראל ולנטיעותיה. ט"ו בשבט הוא הזדמנות לעצור ולברר את משמעות השמיטה עבור היושבים על אדמת הארץ. בספר שמות אנו מצווים: "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבוּאתהּ; והשביעִת תִשמְטֶנה וּנטַשתהּ, ואכלו אֶביֹנֵי עמך, ויִתרָם תֹאכל חית השדה – כן תעשה לכרמך, לזיתך". לעומת זאת, בספר ויקרא נוסח שונה: "ובשנה השביעִת שבת שבתון יהיה לארץ [...] והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עִמָך". מדוע בספר ויקרא לא מוזכרים כלל אביוני העם העומדים במרכז הציווי בשמות? בעוד חוקי ספר שמות הם חוקים אוניברסליים, שאינם קשורים בזיקה ברורה לארץ-ישראל, הציווי בספר ויקרא נפתח במילים: "כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם". כלומר, הארץ ניתנה ליושביה, ולכל שבט ומשפחה נחלה. יתר על כן, על שנת היובל (שאינה מוזכרת כלל בספר שמות) נאמר: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". משמע, מקץ שבע שמיטות, כל אדם, גם אם נאלץ למכור את אדמתו, שב לאחוזתו המובטחת לו, ולחירותו הכלכלית. במציאות שלכל אדם או משפחה פיסת קרקע, אמצעי ייצור, אין אביונים. כמובן, במציאות כזו עלולים להיות חובות וקשיים כלכליים, אך לא יהיה בה עוני מחפיר. התמונה המתוארת בספר ויקרא היא מציאות נשאפת. התמונה המתוארת בספר שמות היא המינימום ההכרחי. אם כן, מהי דמותה של ישראל הריבונית בט"ו בשבט התשפ"ב? האם שבת הארץ מוקדשת לאביונים? ויותר מכך, האם יש בדעתנו לקרוא תיגר על המציאות בה ישנם עניי-עמנו, אנשים ללא ביטחון כלכלי ותקווה לדרור? מניין השמיטה חודש עם ראשית החקלאות הציונית בשנת תרמ"ב (1881). בשנה הבאה, מקץ 21 שמיטות, יכולנו לציין יובל שלישי, ולחדש את הרעיון הנשגב לפיו הארץ מפרנסת את כל החיים בה, ולכל אדם הזכות הבסיסית לחירות. אך בינתיים, גם הרעיון המינימאלי של דאגה לעניי-עמנו, עוד דורש דרך ארוכה. תודה לרב יואל בן-נון שלימד את צוות המכון שיעור מרתק על מצוות השמיטה.

"וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן-אָדָם כתוב לְךָ אֶת-שֵׁם הַיּוֹם אֶת-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. [...] לֹא תִטְהֲרִי עוֹד עַד הֲנִיחִי אֶת חֲמָתִי בָּךְ. אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי בָּאָה וְעָשִׂיתִי לֹא אֶפְרַע וְלֹא אָחוּס וְלֹא אֶנָּחֵם..." (יחזקאל, כ"ד, א'-ב', י"ג-י"ד) ב-י' בטבת, יום הטלת המצור על ירושלים, אנחנו מציינים את תחילתו של מהלך חורבן ארוך, שסופו ידוע מראש מתחילתו. כמעט שלוש שנים בדיוק יחלפו עד שיבוא אל יחזקאל הפליט מירושלים ויבשר לו שהוכתה העיר. לפי יחזקאל, כאשר התחיל התהליך, ירושלים כבר היתה אבודה. חטאיה היו כבדים מדי, והיא לא יכלה להיטהר מהם לפני שתחרב. ארבעת צומות החורבן מספרים לנו את סיפור חורבן ירושלים, הרס בית המקדש ורצח גדליה, כמו לצפות שוב ושוב בסרט שסופו הרע ידוע לצופים מראש. אלא שגישה דטרמיניסטית כזו אינה הגישה היחידה האפשרית. התנ"ך מציע לנו גם סיפור אחר – סיפור התשובה ותיקון החטאים שעשו אנשי נינווה, ובכך ניצלו מנבואת ההרס שניבא להם הנביא יונה. אנחנו מעדיפים את הסיפור האינטראקטיבי, שבו מעשי האדם משפיעים על התפתחות העלילה, ו-"כל זמן שנר דולק - אפשר לתקן" (ר' ישראל סלנטר). אנחנו, שמאמינים בתיקון, מחפשים את האנשים שלא מקבלים את הדטרמיניזם, אלא מבקשים את השינוי. ברל כצנלסון כתב: "אך פנינו לאדם, המקבל את מהלומות החיים לא כאסון-דרכים, לא כתקלה שבאקראי. הוא לא ירצה לגנוח, לא ירצה להוציא לריק את ימיו בקובלנות על האשמים, הוא לא ירצה בחרון אין אונים. הוא גם לא ירצה להיות נישא כשבב על פני המים, נזרק מגל אל גל, אלא יבקש לבלֵעָ את הרע, לקרוע גזר דין, לתקן מה שנפגם ביסוד - מה שאנו קוראים בשפת חיינו: להתגבר."