בימים אלה, כאשר המזרח התיכון נע בין מאבקי המעצמות, ההופכים אותו לזירת לחימה מדממת, לבין רוח שיתוף הפעולה של "הסכמי אברהם"; כאשר הסדר העולמי בין המעצמות נראה כמתערער על רקע המלחמה באוקראינה – טוב אם נזכור את החזון הרחב של הרעיון הציוני.
הציונות, לפי הרצל, נועדה להיות פרויקט פיתוח שיוביל לשיפור ברמת החיים של כל יושבי האזור, ומכיוון שיבוצע בהסכמה בינלאומית של המעצמות השונות – יימנע את העימות שבין המעצמות על השליטה באזור מפתח זה (דוגמה לכך נמצא בעיתונה הרשמי של התנועה הציונית נקרא "העולם", וסמלו מפת המזרח התיכון בתוך מגן-דוד).
באפריל 1986, סיכם הרצל את שיחתו עם הדוכס הגדול מבאדן, בן-בריתו במערכת הפוליטית הגרמנית:
"עתה הרציתי על התוצאות הטובות הצפונות בתוכנית בשביל המזרח. אם תורכיה תחולק בימים הבאים, אפשר יהיה להקים בארץ ישראל מדינת חיץ. אך אנו יכולים לעשות הרבה לקיומה של תורכיה. אנו יכולים, כגמול על מסירת הטריטוריה הזאת, שערכה לא רב, לארגן כראוי את המשק הלאומי של השולטן. [...] אז הרציתי על התוצאות הכלליות הטובות הצפויות לאירופה. אנו נרפא את פינת־המחלה במזרח. אנו נבנה את פסי המסילה לאסיה, את דרך־המלך של עמי התרבות. ודרך־המלך הזאת לא תהא קנינה של אחת המעצמות הגדולות בלבד."
כלומר, החזון הציוני של הרצל לא נועד לפתור רק את בעיית היהודים. לפי תפישתו של הרצל, יציאת היהודים מאירופה תקל גם על פתרון בעיית האנטישמיות – בה ראה בעיה של החברה האירופית לא פחות מאשר של היהודים – וגם תשנה את המצב המדיני במזרח התיכון, ממאבק לשיתוף פעולה.
אנחנו עדיין מקווים לכך.