תוצאות חיפוש

לכל היצירות פסח ספרות ושירה / רחל שירי אביב ​ אָבִיב הֲשָׁכַחְתִּי תְרִיסִים לְהַבְרִיחַ, אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין? – הוּא כִּוֵּן הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ, וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין. מַה בֵּינִי – הַשְּׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ, אַדְמוֹנִי, מְבֻשָּׂם, וְנִלְהָב? אֵיךְ אֵדַע לְהָנִיס מִפָּנֶיךָ אֶת אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו? הַאֶרְגַּז? הַאֶגְעַר בָּךְ בְּזַעַם? הַאַרְחִיק מִגְּבוּלִי? אוֹ אוּלַי... אוֹ אוּלַי אֶתְרַצֶּה אַךְ הַפַּעַם, רַק הַפַּעַם... הַפַּעַם וְדַי! אָבִיב וְהִנֵּהוּ שׁוּב לְפָנַי – מִתְחַטֵּא, מְשַׁדֵּל, מְפַיֵּס וּמַדְלִיק בְּלִבִּי מְדוּרָה כִּבְחַג שֶׁל בַּעַל הַנֵּס. עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְּרִיתִי, לִי רֵעִים בְּסֵתֶר הַיָּם, וְשִׂיחַת אִילָנוֹת אָבִין כִּשְׁלֹמֹה הַנָּבוֹן בָּאָדָם. לְקוֹלוֹת הַלַּיְלָה בִּי נִיב, לְחֶדְוַת הַשֶּׁמֶשׁ בַּיּוֹם – הַאֲנִי אַכְלִים אֶת הַיָּד הַמּוּשֶׁטֶת לִי לְשָׁלוֹם? אָבִיב כָּזֶה מֵעוֹדוֹ: מִתְגַּלֶה בְּמַפְתִּיע וּמֵשִׂיחַ, מֵשִׂיחַ לַלֵּב, בְּלִי אֹמֶר – רַק רֶמֶז, רַק זִיע. אֶל גָּדֵר דְחוּיָה, אֲפֹרַת פָּנִים, רַבַּת הַכְנָעָה לַגּוֹרָל, קַבְּצָנִים עַלִּיזִים – סַבְיוֹן וְחַרְדָּל – נִדְחַקִים בַּסָּךְ. צִיץ הַגִּנָּה – וַאֲנִי. עוֹף הַשָּׁמַיִם – וַאֲנִי. שֶׁהִגִּיעַנִי לְחַג הָאָבִיב – יְבֹרָךְ! עוד לחג >

לכל המקורות שיבה טובה הגות, ספרות ושירה / אל תאמרו ​ נתן יונתן ​ אַל תֹּאמְרוּ: הָיֹה-הָיוּ נְעוּרִים אַל תַּגִידוּ: זָקַנוּ וָסַבְנוּ. לוּ הַפַּעַם הֱיוּ-נָא מְעַט יְהִירִים, לְהַבִּיט לַמְּבַשֵּׂר בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים וְלִשְׂחוֹק; אֵין דָּבָר, רַק עָיַפְנוּ, אַךְ לְרֶגַע עָיַפְנוּ וְשׁוּב צְעִירִים, אַל-תִּרְאוּ לְקִמְטֵי-זְרוֹעוֹתֵינוּ רַק הִבִּיטוּ לַיָּד הַחוֹפְנָה עֳפָרִים, וּרְאוּ-נָא לָעָם הָעוֹבֵד בַּכְּפָרִים, לַחִטָּה הָעוֹטֶפֶת שְׁדוֹתֵנוּ. תחומים נוספים

שבועות טקסים וקבלות חג Heading 6 הצעה לקבלת חג במשפחה ובקהילה ​ קידוש "לשבועות" ברוך אתה, ה' אלוהינו, מלך העולם, בורא פרי הגפן. ברוך אתה, ה' אלוהינו, מלך העולם, אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, וקדשנו במצוותיו, ותיתן לנו, ה' אלוהינו, באהבה, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום חג השבועות הזה, זמן מתן תורתנו, מקרא קדש, זכר ליציאת מצרים. כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו. ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים. ברוך אתה, ה' אלהינו. מלך העולם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. [מן הסידור] חג / רחל ניבים דוברים אלי: זִרעינו במענית לבב; ויום יגיע והיינו לשבולי זהב. וילד רך יבוא אליך פרחי דגן לבור, והלך דל במלילותיך רעבונו ישבור. חרוש, חורש, וזרע, זורע, במענית הלב, ובואו, בואו, זר ורע, לחג קציר קרב. ​ מן המקורות וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים (שמות ל"ד, כ"ב) שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שיבעה שבועות ועשית חג שבועות לה' אלוהיך (דברים ט"ז, ט'-י') וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. חג הקציר: בצורתו הראשונית היה שבועות "חג ביכורי קציר חיטים" שני גידולי השדה העיקריים הם עתה כמו בימים קדומים השעורה והחיטה. שני הדגנים אשר בשבעת המינים. הדגן משמש מזון יסודי לרוב רובה של האנושות. קציר העומר בפסח הוא ראשית הקציר של השעורה לקראת הבשלתה. שבעה שבועות לאחר מכן, התחיל בתקופת המקרא קציר החיטים. שיבולת בשדה / מתיתיהו שלם שיבולת בשדה כורעה ברוח מעומס גרעינים כי רב. ובמרחב הרים יום כבר יפוח, השמש כתם וזהב. עורו, הוי עורו! שורו בני כפרים! קמה הן בשלה כבר על פני הכרים. קצרו, לחו מגל עת ראשית הקציר. שדה שעורים תמה זר חג עוטרת, שפע יבול וברכה, לקראת בוא הקוצרים בזוהר מזהרת, חרש לעומר מחכה. הבו הניפו! נירו לכם ניר. חג לקמה, עת ראשית הקציר. קצרו, שלחו מגל עת ראשית הקציר. מלאו אסמינו בר / פ. אלעד מלאו אסמינו בר ויקבינו יין בתינו הומים מתינוקות ובהמתנו פורה הי! מה עוד תבקשי מאתנו מכורה ואין עדין. דברים, כ"ו והיה כי תבוא אל הארץ, אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך, ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו: "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך. ​ כיצד מפרישין את הביכורים? / משנה, ביכורים, ג' יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר קושרו בגומי ואומר : "הרי אלו ביכורים". כיצד מעלין את הביכורין? כל העירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד, לנין ברחובה של עיר ולא נכנסין לבתים ולמשכים היה הממונה אומר "קומו ונעלה ציון אל (בית) ה' אלוהינו הקרובים מביאים התאנים והענבים, הרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו. החליל מכה לפניהם, עד שהגיעו קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם, ועיטרו את ביכוריהם. הפחות, הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם. לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים. וכל אומנויות שבירושלים עומדים לפניהן ושואלין בשלומם: "אחינו אנשי מקום פלוני, באתם לשלום" החליל מכה לפניהם, עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית - אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שהוא מגיע לעזרה. הגיע לעזרה, ודברו הלווים בשיר "ארוממך ה' כי דיליתני ולא שימחת אויבי לי"... בכורים / שמואל בס פרי גני הנה הבאתי, מלא הטנא רב פאר. בכורים פה העליתי וראשי עמרתי זר ל-ל-ל... מן הכפר מוביל העירה בן רועים טלה וגדי, ושיריו בקול ישירה דידל, דידל, דידל-די ל-ל-ל... בן אכר מפרי גנהו תאנים ורמונים. ובסל לו על שכמהו תהמינה זוג- יונים לו-לו-לו... ​ סלינו על כתפינו / לוין קיפניס סלינו על כתפינו ראשינו עטורים מקצות הארץ באנו הבאנו ביכורים. מיהודה והשומרון, מן העמק והגליל פנו דרך לנו ביכורים איתנו הך הך הך בתוף והך בחליל. שדינו וגנינו הבשילו יבולים כרמינו מקשותינו בכרו פרי הלולים מגולן, מבשן מן הנגב והירדן. פנו דרך לנו. ​ שמות י"ט, כ ' לאחר חורבן בית שני, באין בית מקדש, הפך חג השבועות, מחג חקלאי, לחג שבמרכזו מתן תורה. לפי המסורת ניתנה התורה על הר סיני בו' בסיוון, הוא תאריך חג השבועות. וכך מסופר בתורה על מעמד הר סיני: בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני; ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר; ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה; ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר; והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה’ באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד; ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול; וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמור: אנכי ה’ אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני; לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ; לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנכי ה’ אלוהיך אל קנא פקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי; ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי; לא תשא את שם ה’ אלוהיך לשווא כי לא ינקה ה’ את אשר ישא את שמו לשווא; זכור את יום השבת לקדשו; ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך; ויום השביעי שבת לה’ אלוהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך; כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו; כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה’ אלהיך נתן לך, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד בית רעך; לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחק; ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה. והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך. ולא נבוש, ולא ניכלם ולא ניכשל לעולם ועד נוהגים לקרוא בחג השבועות את מגילת רות, שהיא אחת מחמש המגילות שבמקרא. אין לך נאה לחג הקציר והביכורים ממגילת רות שכל כולה ניחוח שדה ואווירת קציר. ויש בה הרבה צדקה, עזה לזולת וגמילות חסדים. מגילת רות קשורה עם דוד המלך, שלפי המסורת נולד ונפטר בשבועות. מתוך מגילת רות ותאמר רות: אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוהיך אלוהי. ויאמר בועז אל רות: הלא שמעת בתי, אל תלכי ללקוט בשדה אחר, וגם אל תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותי. עיניך בשדה אשר יקצורון והלכת אחריהן הלא ציויתי את הנערים לבלתי נגעך. וצמית והלכת את הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים. הודיה / אברהם שלונסקי גשם שדי- ברוך הוא ברוך שמו. חסד רטוב משמים. שירו ללחם, כי טוב טעמו. שירו ללחם, כי טוב טעמו. שירו תודה למים. לרגב הביטו - תוכו כברו. חם עפרו וזרוע. ארץ, ברכי שהכול בדברו, ברכי על מטר ועל רוח. כי ששת אלי טל, זה גנך הוא רטוב, יבורכו בך שדיים ורחם. הודו ללחם, ללחם כי טוב, הודו ללחם. חג שמח! הצעה לקבלת חג במשפחה ובקהילה קטעי קריאה ושיר לקבלת חג עוד לחג >

1942, 'הפתרון הסופי', מבצע חיסולה של יהדות אירופה, פועל בכל כוחו. אושוויץ, בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה. הידיעות על ההשמדה השיטתית נאספות בתקשורת העולמית ומגיעות גם ליישוב היהודי בישראל המנדטורית. הידיעות מולידות בציבור העברי סערת נפש אישית וקולקטיבית, ומייצרות תחושות חדשות, סותרות, מבולבלות: אימה גדולה, חרדה לגורל המשפחות והעם שבאירופה, חוסר אונים ואשמה, פעמים יצר נקמה, פעמים הדחקה והכחשה. בצד אלו, כוחות החיים והשגרה פועלים את פעולתם, והחיים בארץ נמשכים, על פי רוב, כסדרם, במקביל ובמנותק מהמציאות האיומה באירופה. מנגד, חברי וחברות השכבה הבוגרת בתנועות הנוער 'המחנות העולים' ו'הנוער העובד', מחליטים שאסור להם להמשיך בשגרת החיים, והם מוציאים קריאה לכלל תלמידי ותלמידות שכבת י"ב להתגייס לפלמ"ח, להצטרף לכוחות המגן. בחנוכה יוצאים מאות חניכי וחניכות 'המחנות העולים' למצדה, סמל הגבורה והעמידה היהודית, ועל פסגתה עורכים טקס זיכרון. יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל אֶת אַלְפֵי רִבְבוֹת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַטְּבוּחִים. עֲיָרוֹת-גֵּטָאוֹת יִשְׂרָאֵל טוֹבְעוֹת, צוֹלְלוֹת וְשׁוֹקְעוֹת בְּדָמָן הַנִּגָּר. הֲיֵשׁ עוֹד שָׂרִיד? הַאֲזִינוּ לְקוֹל הַדָּם הַקּוֹלֵחַ, הַקְשִׁיבוּ אֶל דּוֹפֵק לִבְּכֶם, כִּי אֶחָד הוּא הַדָּם הַשָּׁפוּךְ וְהַדָּם הַנּוֹזֵל בְּעוֹרְקֵינוּ. הַאֲזִינוּ לַדָּם – הוּא חַי, הוּא רוֹתֵחַ, עוֹד לֵב יִשְׂרָאֵל מְפַרְפֵּר בְּכוֹחוֹת אַחֲרוֹנִים. וְלֹא יִרְגַּע וְלֹא יִשְׁקֹט הַדָּם הָרוֹתֵחַ. מִתַּמְצִית הַדָּם הָאַחֲרוֹנָה יִמְזֹג יִשְׂרָאֵל אֶת נִקְמַת גְּאֻלָּתוֹ. כָּל טִפָּה שֶׁשָּׂרְדָה – קֹדֶשׁ לֶהָרִים וְלָעֲמָקִים הָאֵלֶּה, עַד יִנָּטַע מֵחָדָשׁ אִילָן יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ. נִזְכֹּר וְנִזְכֹּר כִּי תְּהוֹמוֹת הַמָּוֶת פְּעוּרוֹת לְכָל יִשְׂרָאֵל, כִּי לְפָנֵינוּ רַק שְׁבִיל אֶחָד לַחַיִּים – הַנְּקָמָה הַבּוֹנָה. אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, גּוֹלָה, תִּשְׁכַּח יְמִינִי. (מצדה, חנוכה, תש"ג) הם אינם מבקשים נקמת דם. הם מבקשים נקמה בונה, נקמת גאולה. החיים, הבניין, היצירה, ההגשמה – נטיעת 'אִילָן יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ' – זוהי נקמתם. בסיום הטקס הם עורמים גלעד אבנים, ובראשו קובעים לוח זיכרון, לוח שיש שנשאו אל פסגת המצדה, ובו חקוקות המילים: 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, גּוֹלָה, תִּשְׁכַּח יְמִינִי'. --- בימים הקשים האלו, ימי מלחמה וטראומה לאומית, בהם כוחות ההדחקה והשגרה מושכים מכאן, בהם יצר נקמת הדם מרים את ראשו משם, בהם האנטישמיות האפלה מתעוררת ומאיימת על קהילות ישראל בעולם, אנו מבקשים לשאוב כוח מהציווי ההוא ממצדה, זה המחייב אותנו לאמונה ותקווה, לפעולת תיקון ויצירה: 'לְפָנֵינוּ רַק שְׁבִיל אֶחָד לַחַיִּים – הַנְּקָמָה הַבּוֹנָה'.

האחד במאי, יום הפועלים הבינלאומי, ממוקם בלוח השנה העברי בין פסח לשבועות. מיקום החג מקרי למדי, אך ניתן למצוא בו משמעות רבה. בחג הפסח אנו עוסקים בחובתנו כעם לזכור את יציאתנו מבית עבדים. בדומה לטראומות לאומיות אחרות, עולה שאלת הטעם - מדוע עלינו לזכור שאנחנו בניהם ובנותיהם של שפחות ועבדים? אפשר לשאת את הזיכרון כדי לחייב את עצמנו לא להיות שוב עבדים לעולם – לעשות את כל שנדרש כדי שאף יהודי לא ינוצל, ישועבד, יכלא. מטרה זו ראויה כשלעצמה, ובמיוחד בשנה קשה זו, אך המסורת שלנו מחייבת אותנו לרף גבוה יותר. בספר דברים מתוארת שמירת השבת, מהיוזמות הסוציאליות שלנו: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". והנימוק? - "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ [...] וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". כלומר, עלינו לזכור שגם אנחנו היינו עבדים, ובני עבדים נדרשים לשמור על הזכויות הסוציאליות של עבדיהם שלהם. אגב, אותו נימוק עומד מאחורי מגוון חוקים שמטרתם לדאוג למוחלשים בחברה, יהודים ושאינם יהודים. חג השבועות, שחל שבעה שבועות אחרי חג הפסח, מוזכר בספר שמות: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה". בגלגולו הציוני, בחג השבועות חגגו את פרי העמל של החלוצים והחלוצות. טקסי הבאת הביכורים הפכו לתצוגת יכולות ומסוגלות של עם שעובד את אדמתו ומפיק ממנה יבולים. בחג השבועות העלו על נס את היכולות האנושיות להוציא לחם מן הארץ. בקצרה, חג שבועות חגג את העבודה. האחד במאי נחגג בין חגיגת החירות והמאבק בעבדות לבין חגיגת העבודה ותוצריה. מיקומו מאפשר לו להיות לא רק מועד בו אנו מתחייבים למאבק בניצול על כל צורותיו. הוא מזכיר לנו שכל חברה ראויה שניצור בארץ תלויה בהכרה בשוויון ערכם של כל אדם ואישה ושל כל עבודה הנעשית מתוך חירות אנושית.

'מה נשתנה?' היא שאלה המאפיינת תרבות החותרת לשינוי מתמיד, לשיפור ולהערכה עצמית המביטה פנימה ומחפשת מה נשתנה. הראשונים שהכניסו את השאלה 'מה נשתנה' אל ארון הספרים היהודי היו חכמי המשנה, שניחנו בכישרון פדגוגי פורץ דרך. כך מוצגת תורת החינוך של חכמי המשנה על רגל אחת: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? ... (משנה פסחים ו') קריאה מדוקדקת במקור הארצישראלי העתיק מגלה את החידוש. רגע לפני ה'מגיד', שהוא לב התוכן הרעיוני והערכי שהאב מוסר לבנו בפסח, ניתנת הנחיה לעצור ולתת לבן (ולבת) להעלות שאלה. לפתוח עיניים ולגלות סקרנות. לתת מקום לעולם של הילד/ה. ורק אם הבן (והבת) לא מצליח לשאול, המשנה מציעה סיוע לאב הנבוך, ארבע קושיות שיעזרו לפתוח את מפגש המסירה המקודש. ניתן להעריך שרוב ילדי/ות התקופה הפליגו בסקרנותם וכלל לא היה צורך להיעזר בארבעת הקושיות המשמימות. בשנות הגולה הארוכות נשכח הרעיון ואבד הניצוץ החינוכי. דורות של ילדים/ות דקלמו בעל פה את הקושיות ללא סקרנות וללא שאיפה לגילוי. ההגדה ירדה מגדולתה והפכה מטקס חתרני לשינוי למפעל של שימור. עד שקמו ראשוני החלוצים/ות, ולקחו על עצמם גם את משימת התחייה התרבותית. החל בראשית שנות ה-20 החלו הקיבוצים להחזיר עטרה ליושנה, לחדש את רוחה של ההגדה. להשיבה אל הארץ בה נוצרה לראשונה, מתוך מחויבות למורשת הדורות ולאתגרי ההווה והעתיד. לאחר הטבח בקיבוץ בארי, חשוב לחזור אל נוסח ההגדה שיצרו לעצמם חברי וחברות הקיבוץ לכבוד הפסח הראשון בנקודת הקבע אליה עלו ב-1951. הם הסירו את אבק הדורות מה'מה נשתנה' והפכו אותו מדקלום חולמני לטקסט החולם את השינוי שבחרו להקדיש לו את חייהם. כחלוצים/ות, מתיישבים/ות בגבולה של המדינה. הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים, שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה וזרוע נטויה." הבנת התפקיד ההתיישבותי ברורה וחדה, להשאיר את האויב מעבר לשער. קיבוץ כגבול חי המאפשר את עצמאות ישראל. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד ישא חרב, וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל, טרם נשלמה?" חברי וחברות בארי שמחו במה שהשיגו, אך לא ישקטו עד שיהיו לחלוצי העם כולו. מורי דרך. זה השינוי שחל בהם, וזה מה ששאפו שישתנה בעקבותיהם. העוז לחלום על שינוי, על צדק ועל שוויון הוא חלק מחגיגת החירות של בארי. תיקון ההגדה הוא סמל לתיקון שלם של עם ששקע בגלות. זוהי פסגה של יצירת תרבות יהודית חילונית, החיונית למפעל הציוני. לאחר טבח השבת השחורה הצורך בבנייה מחדש מורגש. בידינו המשאבים החומריים והרוחניים. הנדע שוב לשנות את המציאות?