תוצאות חיפוש

לכל המקורות לידה וברית הגות, ספרות ושירה / איזה מזל ​ חגית בנזימן ​ אֵיזֶה מַזָּל שֶׁסַבָּא פָּגַשׁ בְּסָבְתָא וְחָשַׁב שֶׁהִיא נֶחְמָדָה. אֵיזֶה מַזָּל שֶׁהֵם הִתְחַתְּנוּ וְאִמָּא נוֹלְדָה, אֵיזֶה מַזָּל שֶׁהַהוֹרִים שֶׁל אַבָּא נִפְגְּשׁוּ זוֹ עִם זֶה. אֵיזֶה מַזָּל שֶׁנּוֹלַד דַּוְקָא הַאַבָּא הַזֶּה. אֵיזֶה מַזָּל שֶׁאַבָּא וְאִמָּא נִפְגְּשׁוּ גַּם הֵם. אֵיזֶה מַזָּל שֶׁנּוֹלַדְתִּי וַאֲנִי הַבֵּן שֶׁלָּהֶם. תחומים נוספים

לכל המקורות פסח מקורות והגות/ אסתר חנוביץ לעקור את החמץ / מזרח אירופה חפציבה, 1969 אחרי פורים אמא כובשת חביונת סלק לחמיצות ולפשטידות ומעמידה אותה בפינת אחד החדרים. יין הצימוקים מוכן כבר מזמן, ואף שומן אווזים מטוגן עומד לו בסיר חרס גדול מחנוכה במקום-מבטחים ומחכה לחג. ורק עכשיו מתחילה פרשת סידור הבית: סיוד, צביעה, כביסה וגיהוץ ולא פעם קרה, שהוציאו את כל המטלטלין מן הבית ופתאום התחיל לרדת גשם או שלג. אך אני זוכרת היטב, שאמי ז"ל לא היתה רוחה נופלת: הרי זה מן השמים. מה לעשות? עומדים בגשם ומשתדלים למרק, לשפשף ולרחוץ את הרהיטים של המטבח ולעקור מהם את החמץ. ולא הועילו הפצרותינו, היא לא "נכנסה הביתה, העקשנית, המשיכה עד שגמרה הכל. כעין "עבודת קודש. עוד לחג >

לכל פרשות השבוע ויצא שבת/פרשת השבוע/ ש ויצא בעריכת בארי צימרמן עיקרי הפרשה פרשתנו מתחילה כאשר יעקב יוצא מבית אביו בבאר שבע ללכת למצוא לעצמו אשה במשפחת אמו בחרן, ומסתיימת עשרים שנה מאוחר יותר. בין לבין יעקב מספיק לחלום את חלום יעקב, לבנות מצבה, לגלול אבן מעל פי הבאר, לשאת את לאה ואחר כך את רחל, להוליד בנים, לעבוד אצל חותנו לבן, לקבל מסר מלמעלה שהגיע הזמן לשוב הביתה ולבצע זאת בגדול תוך שיתוף פעולה מצד נשיו נגד לבן אביהן . ​ נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה "...הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" (כ"ח, 13) – האם הבטחתו של אלהים ליעקב רלוונטית לשיח הפוליטי במדינת ישראל של היום? "ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (כ"ט, 20). כוחה של אהבה. "ולבן הלך לגזוז את צאנו ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי עד בלי הגיד לו כי בורח הוא" (ל"א, 19-20). מדוע מתעקשת התורה לתאר גם את הפנים הפחות חיוביים של אבותינו ואמותינו, ומה יש בכך כדי ללמדנו ? ​ קטע מהפרשה - בראשית כט: א-יא וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים והאבן גדלה על פי הבאר. ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן והשיבו את האבן על הבאר למקמה. ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו. ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו. ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן. ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו. ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן. עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה היא. ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק צאן לבן אחי אמו. וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך. ​ דבר מדרש "ויגש יעקב ויגל את האבן" - אמר ר' יוחנן: כזה שמעביר פקק מעל פי צלוחית. בר"ר, ע', י"ב ​ מארכיון החגים הקיבוצי – צוטט בעלון דגניה ב', כסלו תשנז", 11/1998 "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" . ר' יעקב "בעל הטורים" (1270-1340) אומר: "סולם" בגימטריה "ממון". זה מספרו 136, וזה מספרו 136. מכאן אתה למד שהכסף דומה לסולם, לפעמים עולים בו - האדם יכול להגיע באמצעותו עד לשמים, אבל הוא יכול להביא אותו גם עד עברי פי-תהום. ולא רק אדם, אלא אפילו "מלאכי אלהים", כאשר הדבר נוגע לסולם-ממון - הם בבחינת "עולים ויורדים בו". ​ קטע שירה: "רחל" מאת רחל הן דמה בדמי זורם הן קולה בי רן רחל הרועה צאן לבן רחל אם האם. ועל כן הבית לי צר והעיר - זרה , כי היה מתנופף סודרה לרוחות המדבר; ועל כן את דרכי אוחז בבטחה כזאת, כי שמורים ברגלי זכרונות מני אז, מני אז! ​ מיריק גרזי, בעקבות שיחה עם אריה בן גוריון "והנה סולם מוצב ארצה וראשו בשמים" כשעם ישראל היה בגולה - ראשו היה בשמים, אבל רגליו לא נגעו בקרקע. כשעם ישראל שב לארצו - רגליו היו בקרקע, ניטעו באדמה, אך ראשו לא הגיע לשמים. בימינו אלה, גם השלבים למעלה נשברו, וגם השלבים למטה נשברו, ואנחנו עומדים באמצע, לא לכאן ולא לכאן. עלינו לפרוש כנפיים ולבנות את השלבים גם כלפי מטה - אל האדמה, וגם כלפי מעלה - אל השמים. עוד לחג >

'מה נשתנה?' היא שאלה המאפיינת תרבות החותרת לשינוי מתמיד, לשיפור ולהערכה עצמית המביטה פנימה ומחפשת מה נשתנה. הראשונים שהכניסו את השאלה 'מה נשתנה' אל ארון הספרים היהודי היו חכמי המשנה, שניחנו בכישרון פדגוגי פורץ דרך. כך מוצגת תורת החינוך של חכמי המשנה על רגל אחת: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? ... (משנה פסחים ו') קריאה מדוקדקת במקור הארצישראלי העתיק מגלה את החידוש. רגע לפני ה'מגיד', שהוא לב התוכן הרעיוני והערכי שהאב מוסר לבנו בפסח, ניתנת הנחיה לעצור ולתת לבן (ולבת) להעלות שאלה. לפתוח עיניים ולגלות סקרנות. לתת מקום לעולם של הילד/ה. ורק אם הבן (והבת) לא מצליח לשאול, המשנה מציעה סיוע לאב הנבוך, ארבע קושיות שיעזרו לפתוח את מפגש המסירה המקודש. ניתן להעריך שרוב ילדי/ות התקופה הפליגו בסקרנותם וכלל לא היה צורך להיעזר בארבעת הקושיות המשמימות. בשנות הגולה הארוכות נשכח הרעיון ואבד הניצוץ החינוכי. דורות של ילדים/ות דקלמו בעל פה את הקושיות ללא סקרנות וללא שאיפה לגילוי. ההגדה ירדה מגדולתה והפכה מטקס חתרני לשינוי למפעל של שימור. עד שקמו ראשוני החלוצים/ות, ולקחו על עצמם גם את משימת התחייה התרבותית. החל בראשית שנות ה-20 החלו הקיבוצים להחזיר עטרה ליושנה, לחדש את רוחה של ההגדה. להשיבה אל הארץ בה נוצרה לראשונה, מתוך מחויבות למורשת הדורות ולאתגרי ההווה והעתיד. לאחר הטבח בקיבוץ בארי, חשוב לחזור אל נוסח ההגדה שיצרו לעצמם חברי וחברות הקיבוץ לכבוד הפסח הראשון בנקודת הקבע אליה עלו ב-1951. הם הסירו את אבק הדורות מה'מה נשתנה' והפכו אותו מדקלום חולמני לטקסט החולם את השינוי שבחרו להקדיש לו את חייהם. כחלוצים/ות, מתיישבים/ות בגבולה של המדינה. הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים, שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה וזרוע נטויה." הבנת התפקיד ההתיישבותי ברורה וחדה, להשאיר את האויב מעבר לשער. קיבוץ כגבול חי המאפשר את עצמאות ישראל. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד ישא חרב, וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל, טרם נשלמה?" חברי וחברות בארי שמחו במה שהשיגו, אך לא ישקטו עד שיהיו לחלוצי העם כולו. מורי דרך. זה השינוי שחל בהם, וזה מה ששאפו שישתנה בעקבותיהם. העוז לחלום על שינוי, על צדק ועל שוויון הוא חלק מחגיגת החירות של בארי. תיקון ההגדה הוא סמל לתיקון שלם של עם ששקע בגלות. זוהי פסגה של יצירת תרבות יהודית חילונית, החיונית למפעל הציוני. לאחר טבח השבת השחורה הצורך בבנייה מחדש מורגש. בידינו המשאבים החומריים והרוחניים. הנדע שוב לשנות את המציאות?

אחד המרכיבים הרעיוניים של חג פורים, גם בסיפור וגם במנהגי הקרנבל, הוא "ונהפוך הוא". הסדר החברתי מתערער: חזקים הופכים לחלשים, חלשים הופכים לחזקים, אנשים משנים מעמד וזהויות, המציאות מתגלה שונה מכפי שחשבנו שהיא. אירועי שמחת תורה עשו לנו מין "ונהפוך הוא". אלפי מחבלי ארגון החמאס, שרבים המעיטו בכוחו ובכוונותיו, פרצו לישראל במטרה להשמיד, להרוג ולאבד. מכשול הגבול וכוחות צה"ל, שבטחנו בכוחם להגן על אזרחי המדינה, נחשפו באותו הבוקר בחולשתם. אותם ימים עוררו את השאלות: האם אנחנו חזקים כמו שרצינו להאמין, והאם אויבינו חלשים כמו שרצינו להאמין? לאורך הדורות, קהילות יהודיות בגולה חגגו חגי פורים מקומיים לזכר מקרי הצלה מפני ניסיונות פגיעה בהן. והנה, בניגוד לכל מה שהתרגלנו לחשוב, בשמחת תורה יישובים יהודים הותקפו ולא היה להם נס פורים. בחודשים שעברו מאז, עם ישראל התגייס לעשות "ונהפוך הוא" מחדש, למצוא את הכוחות שלנו ולהשיב את הביטחון לאזרחים: גם את הביטחון מפני אויבינו וגם את הביטחון העצמי בכוחנו וביכולותנו. אפשר להציע עוד שתי תובנות ברוח סיפור פורים: האחת היא שעלילת המגילה מתמקדת בשתי יממות דרמטיות, אבל בין ביטול החלטת המן לבין המלחמה בה ניצחו היהודים את אויביהם, חלפה כמעט שנה. אנחנו רגילים לפתרונות דרמטיים ומהירים, אבל לא תמיד הדבר אפשרי. כולנו מקווים שנצליח להשלים בהקדם האפשרי את המשימה להשיב את החטופים למשפחותיהם ואת הביטחון לאזרחי ישראל. השניה היא שמגילת אסתר מספרת לנו שכאשר הצליחו היהודים לעשות את המהפך ונלחמו במי שביקשו להשמידם, הם עדיין הקפידו על לחימה מוסרית "ובביזה לא שלחו את ידם". המלחמה היא אתגר מוסרי, והניצחון של היהודים על המבקשים להשמידם לא היה רק בהריגתם, אלא בהצלחה לשמור גם על דמותנו המוסרית ולא לעשות "ונהפוך הוא" ו"להתחפש" לאויבינו.

ט"ו בשבט נבנה בציונות כחג הקשר עם הארץ. השנה האחרונה, ובמיוחד החודשים האחרונים, מזכירים לנו שהקשר אינו פשוט, והארץ אינה פשוטה. בשנת 1894 כתב הד"ר הלל יפה במכתב: "היש בלבך לבוא גם אתה בזמן מן הזמנים אל הארץ הזאת - ארץ סתומות וסתירות, רגשות מתנגחים, שאתה מפקפק בין הערצה אליה ובין בוז מעורב בשנאה, בין תקוות נעלות ובין ייאוש, בין רצון להנתק ממנה ובין כוח מסתורי הקושר את ליבך אליה. ארץ מדכאה ומשפילה. ארץ הממלאת את ליבך גאון והעושה אותך לבן-חורין. יש שאתה חושב כי אין אתה יכול לחיות בה. ויש שאתה רואה כי אין אתה יכול לחיות במקום אחר, מחוץ לארץ העלובה הזאת. מגוחך הדבר, אבל כך היא האמת." ארץ ישראל, עד כה, אינה ארץ של מנוחה ונחלה, אלא של התמודדות. היא לא נותנת שלווה וביטחון, אלא את החירות לפעול ולעשות. האתגר ליצור, לבנות ולטעת אל מול ועל אף האיומים מלווה את הציונות לאורך דרכה. בשנות השלושים כתב המשורר דוד שמעוני את השיר "מילא": מֵילָא! אִם מִפְגָּע הָיִינוּ לְכָל אַבְנֵי קֶלַע אִם חֶשְׁכַת כָּל שְׁאוֹל עַלֵינוּ הִתְגּוֹלֵלָה מֵילָא! הֵן לֹא עוֹלָמִים נֵבְךְּ וְנִתְאַבֵּלָה. מֵילָא! אֵי פָּטִישׁ, אֵי בַּרְזֶל לֹא הִכָּה עַל הַסֶּלַע? יְפוֹצֵץ הַבַּרְזֶל, אַךְ יְחִי צוּר הַפֶּלֶא מֵילָא! כֹּחֵנוּ - צִדְקֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. מֵילָא וְאִם כָּל הָעוֹלָם פָּנָיו הַלַּיְלָה [!] אֲנַחְנוּ לַבֹּקֶר... מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! יוֹם יוֹם אִם יָדַעְנוּ עֲבֹד לֹא חֲדֵלָה. נִשְׂמַח בְּחַגֵּנוּ, נָשִׁיר וּנְחוֹלֵלָה מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! כֹּחֵנוּ - בִּטְחוֹנֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. נטיעת העץ, שגידולו ממושך, מבטאת אמונה בעתיד. גם השנה נמשיך לטעת. צילום: אבשלום