תוצאות חיפוש

לכל המקורות חנוכה מקורות והגות/ ​ מקורות מחכמינו-על האור ​ אותה אורה שבראת ביום הראשון, והיה האדם הראשון מביט בו מסוף העולם ועד סופו - כיוון שיצאה שבת, התחיל משמש החושך ובא, נתיירא אדם. באותה שעה זימן לו הקב"ה שני רעפים והקישן זה לזה, ויצא מהן האור ובירך עליה. מקור: ירושלמי, ברכות התחלת האור שיוצא מן החשיכה הוא בכ"ה בכסלו, כי בריאת העולם הוא בזמן ששווה היום עם הלילה; והתחלת האור הוא בכ"ה בכסלו, שאז מתחיל האור להתגבר, ולפיכך נעשה הנס בשמן, כאשר אותו זמן הוא מיוחד להתחלת האור. מאת: המהר"ל מפראג למה הרשעים דומים? לאדם מתהלך באפלה. הגיע לאבן ונכשל בה. אבל הצדיקים דומים לאדם המהלך ונר לפניו, הגיע לאבן, משמר עצמו שלא ייכשל בה. מקור: פסיקתא רבתי ​ שלושה ימים טובים הם נחגגים בישראל על שם הניסים שנעשו לאבותינו ולנו. ואלו הם: פסח, פורים וחנוכה - ושלושתם שזורים באור ואורה. התגברות כוחות האור על כוחות החושך שבעולם; פסח: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". (מכת חושך במצרים) פורים: "ליהודים היתה אורה". חנוכה: "הנרות הללו אנו מדליקים". מאת: הרב קוק ​ "כל התופס נר חנוכה בידו ועומד - לא עשה כלום". מי שמחזיק נר חנוכה בידו ועם זה הוא בבחינת "עומד", שאינו זז ואינו מתרגש מן הרעיון העמוק החבוי בנר החנוכה - "לא עשה כלום", אין בעשייתו שום ממש וערך, שכן עיקרה של המצווה אינו הדלקת נר סתם, לא זה העיקר... מאת: רבי ישראל מטשורטקוב "הדלקה עושה מצווה" (שבת, כ"א) עיקר התכלית של המצווה הזאת היא - ההדלקה, החשק, ההתלהבות, האש המתלקחת בנשמה! מאת: ר' לוי יצחק מברדיצ'ב כתוב : "ויאמר אלוהים : יהי אור!" אם אדם מבקש באמת : "אלוהים, יהי אור!" נעשה לו אור. מקור: חסידי ולמה מדליקין נרות בחנוכה? אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול למלכות יוון, נכנסו לבית המקדש, מצאו שם שמונה שיפודים של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות; מקור: פסיקתא רבתי עוד לחג >

לכל המקורות ל"ג בעומר מקורות והגות/ ​ מנהגי ספירת העומר קיצור שולחן ערוך נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת כד ל"ג בעומר, מפני שבאותו הזמן מתו תלמידי רבי עקיבא. נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג בעומר, שאומרים שאז פסקו מלחמות. (רמ"א: ומרבים בו קצת שמחה) עוד לחג >

לכל המקורות פסח מקורות והגות/ ​ מושגים ומנהגים ​ אפיקומן המחצית הגדולה של המצה האמצעית משלוש מצות צלחת הסדר. לאחר בציעתה מוחבאת כזכר לצידה שצררו בני ישראל בצאתם ממצריים. יש מניחים את האפיקומן על הכתף להמחיש את זכר יציאת מצריים. נהוג שהילדים מנסים לגנוב את האפיקומן ודורשים תמורתו מתנה. הגדה של פסח קובץ מדרשי חז"ל, קטעים מן המקרא, ברכות מזמורים ושירים שנערכו כדי לספר ביציאת מצריים בליל הסדר. ההגדה החלה להתעצב בתקופת המשנה לאחר חורבן בית שני. המתכונת המוכרת לנו היום התעצבה כנראה בתקופת הגאונים (מאה 7 לספירה והלאה ). הגעלת כלים כלי אוכל מהיום-יום בהם משתמשים בפסח עוברים צחצוח והרתחה. על פי רוב ישנה בבתים יהודיים מערכת כלי פסח מיוחדת המאוחסנת משך השנה. שמות החג חג הפסח לזכר הפסיחה שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצריים בעת מכת הבכורות. חג המצות לזכר המצות שאפו בני ישראל משום שלא הספיק בצקם להחמיץ כשהיו צריכים לצאת בחיפזון ממצריים. חג האביב חל בתקופת האביב. נהוג בו טקס העומר המציין את תחילת עונת הקציר. בפסח " מחליפים את ברכת הגשם בברכת הטל בתפילת שמונה עשרה - "העמידה. חג החירות מבטא את גאולת ישראל מעבדות לחירות. חודש ניסן מופיע במקרא [שמות י"ב] כראש חודשים, נקרא גם חודש האביב. חמץ קמח או מאפה שהחמיץ ותפח. בדיקת חמץ טקס חיפוש פירורי חמץ, לאחר נקיון הבית. יש הנוהגים להשתמש בנוצה ונר או פנס לחיפוש הפירורים. הטקס נערך עם חשכה בערב הקודם לחג. ביעור חמץ ניקיון של כל שרידי החמץ וכל פירורי מאפה בבית. החמץ הנמצא מובא לשריפה בבוקר של ערב פסח. מכירת חמץ על מנת שלא יצטרכו לזרוק מלאי חמץ בפסח, בעיקר סוחרים ובעלי עסקים, נמכר החמץ באופן מאורגן לגוי ומוצא מרשות היהודי למשך הפסח. בסוף החג, משלא שילם הגוי עדיין את חובו, מוחזר החמץ לבעליו. ליל הסדר מתקיים בלילה הראשון של החג זכר לליל השימורים ביציאת מצריים. המשפחה מסיבה סביב שולחן ערוך ומספרת ביציאת מצריים מעבדות לחירות של בני ישראל. סדר שני בחוץ לארץ נהוג לחוג סדר שני בלילה השני של פסח, כחלק ממנהג "יום טוב שני של גלויות" הנהוג בכל שלושת הרגלים. מצות מאפה מקמח שלא החמיץ או תפח. לזכר הבצק שלא הספיק להחמיץ בחיפזון היציאה ממצריים. עומר בט"ז ניסן היה נהוג להניף עומר מן השעורה שנקצרה זה עתה. המנהג חודש בהתיישבות העובדת בימינו. מיום זה נהוגה ספירת העומר, שבעה שבועות עד לחג השבועות. קערת הסדר משמשת כתשמיש קדושה וזוכה לעיצובים אמנותיים, עליה מונחים מספר פריטים סימליים: זרוע ". עצם צלויה, זכר לקרבן הפסח "שאינו נאכל אלא צלי ביצה שלוקה זכר לקרבן חגיגה - קרבן הנהוג בשלושת הרגלים - שהוקרב בעת העלייה לרגל. ". כמו שהביצה מתבשלת ומתקשה כך ישראל: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ מרור חסה וחזרת: מסמלות את הטעם המר של שיעבוד מצריים. חרוסת בליל של פירות כתושים ומתובלים סמל לטיט בו בנו אבותינו במצריים. כרפס עלה סלרי או תפוח אדמה, אותו מטבילים במי מלח. שלוש מצות אחת לאכילת מצה של מצווה, אחת ל"כורך" עם מרור, ואחת לאפיקומן. לאחר שמבצעים את האמצעית לאפיקומן, עדיין יש שתיים שלמות כ"לחם המשנה" זכר למנה הכפולה של המן שנאכל במדבר ביום השישי. קמחא דפסחא מנהג לגבות מראשית חודש ניסן "מעות חטין" מן הציבור. התרומה מחולקת לעניי העיר, איש איש לפי צרכיו לחג. שבת הגדול השבת הסמוכה לפסח, בה נהוג לדרוש בציבור ולקרוא חלק מן ההגדה כהכנה לפסח. חזרה שיר השירים נהוג לקרוא את מגילת שיר השירים בשבת החלה בשבוע הפסח. מלבושים לליל הסדר יהודי אשכנז נוהגים ללבוש בליל הסדר בגדי-לבן, "קיטל". יש אומרים שראש המסובים לובש בגד לבן זכר לבגדי הלבן שלבשו הכוהנים. לדעת המקובלים מסמל הצבע הלבן את החסד והרחמים, לרמז שיש לנהוג במידות אלה ולהזמין עניים לסעודה, כי "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה" בבלי, בבא בתרא, ו, ע"א. רבים מיהודי מרוקו נוהגים ללבוש גלימות לבנות ארוכות בליל הסדר - סמל לחירות. יהודי בוכרה לובשים ב"ליל הסדר" בגדים מפוארים, דרך אדנות. בעל הבית לובש חלוק לבן ואזור זהוב למותניו והנשים לובשות בגדי צבעונין מפוארות ועונדות תכשיטים יקרים. יהודי קאוקאז לבשו הדר ושמעו את ה"הגדה" מפי החכם כשהם חמושים, והנשים - כשהן חוגרות חגורות כסף. יהודי בבל והנוהגים כמנהגם מכינים מפה צבעונית לצרור בה את האפיקומן זכר ל"משארותם צרורות בשמלותם" וכן מקל זכר ל"מקלכם בידכם". "שבת הגדול" - על מקור השם "שבת היום הגדול" או "שבת הגדול" הוא יום השבת שלפני חג הפסח. מקור השם הזה בפסוק החותם את ההפטרה של השבת שלפני חג הפסח: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" מלאכי, ג, כ"ג ישנן סברות נוספות למקור השם. נציין אחדות מהן: השבת שלפני כל חג גדול נקראת "שבת הגדול", היינו השבת של החג הגדול. בסידור העתיק לפי מנהג קורפו נזכר "סדר לשבת הגדול של שבועות". ישראל נצטוו לקראת השבת, שלפני יציאת מצרים, לקחת "שה לבית אבות שה לבית" שמות, יד, 4. אמרו בני ישראל: "הן נזבח תועבת מצריםה לעיניהם ולא יסקלונו"! אמר להם הקב"ה: עתה תראו הנס הגדול שאעשה. ואמנם קרה נס והמצרים לא פגעו בבני ישראל בשעה שזבחו את זבח הפסח, לפיכך, נקרא היום ההוא "שבת הגדול" זכר לנס הגדול. ר' דוד בן יוסף אבודרהם, מחכמי ישראל בספרד במאה הארבע-עשרה מביא בספרו "פירוש הברכות והתפילות" גם טעם זה: שלכך נקרא שבת הגדול". שהוא שבת ראשון שנכנסו למצוות בשל הנס הגדול הזה, שנעשה בשבת שקדמה ליציאת מצרים, נקרא "שבת הגדול" בבלי, שבת, פז ע"ב, תוספות; שמות רבה, פרשת בא. יש קושרים את השם במנהג שהיה רווח בקהילות-ישראל לאפות ככרות לחם גדולים, מקמח החמץ שנותר, לקראת השבת שלפני הפסח. את ככרות הלחם הגדולים היו מחלקים לעניים. יש משערים, שמקור השם הוא בדרשה המרכזית של הרב הגדול בעיר, בענייני הפסח, בשבת שלפני חג הפסח. בקהילות אשכנז נוהגים להתכונן לקראת "ליל הסדר" בשבת שלפני הפסח וקוראים בהגדה "מעבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו". משערים, שהשבת הזאת נקראת לפנים בשם "שבת הגדה", ובמרוצת הדורות נשתרבב השם "שבת הגדול". המימונה - מקור החג יש לקיים את ההבטחה שהבטחתי לרבי יוסף בן נאיים, חכם מזקני העיר, ולבקרו בחג. הפעם מקבל אותנו החכם בטרקלין: גם אצלו מסובים אורחים רבים. הוא אינו כוהן, ולכן ברכתו היא ברכת יעקב אבינו: "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה". כאן נסבה השיחה על מקור מנהג ה"מיימונה", שעליו שאלתי את רבי יוסף, כי מי כמוהו מוסמך להסביר זאת. ארבעה טעמים נתן לי החכם: א. "מיימונה" - מאמינים. כגאולה ראשונה, כן גאולה אחרונה; בניסן נגאלו בני ישראל, בניסן עתידין ליגאל -בבלי, ראש השנה י"א ע"ב -- והנה יצא רב ניסן ועדיין לא באה הגאולה; לכן חוגגים ישראל את ה"מיימונה" בשמחה ואמונה שייגאלו בניסן. ב. "בארבעה פרקים העולם נידון" -- משנה, ראש השנה א:ב--: "בפסח עלהתבואה". אי לזאת מביאים זמורות ושיבולים ומברכים עליהם ונהנים מפרי הארץ ומטובה. ג. שמחת הרגל אינה שלמה בפסח, מאחר שהחל מחול המועד אין משלימים את ההלל - וזאת בעקבות המאמר: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. --בבלי סנהדרין ל"ט: ע"ב -- ולכן בא חג ה"מיימונה" להשלים את שמחת החג. ד. באסרו חג פסח נפטר רבי מיימון, אביו של הרמב"ם, ומאחר שאין הולכים להילולא -- עליה המונית לקברו של הקדוש, כמו ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי - בחודש אב, באה ה"מיימונה" מעיין תחליף להילולא. הדיינים העירו: רק לאחר החג הייתה לבני ישראל השהות להסתכל בביזה שלקחו במצרים ועל הים, ולכן מברך כל אחד את חברו: תזכה ותצליח. "רבי יוסף בן נאיים הראני מחזור קדום מהעיר חאלב ובו רשום כי חגיגות "מיימונה נהוגות ברחבי סוריה. ואמנם מצאתי, כי יהודי כורדיסטאן מקיימים היו גם הם מנהגים הדומים למנהגי ה"מיימונה. שאלתי כיצד חוגגים את ה"מיימונה" בערים אחרות בצפון אפריקה? אמרו לי, שקיימים מנהגים מיוחדים במקומות שונים. בתטואן רגילים להעמיד קערת מים ובה דגים חיים. באורן שבאלג'יר שמים על השולחן כלי זהב וכלי כסף. בערי החוף נוהגים לצאת אל הים ולעבור במים ברגל במקום רדוד. במראקש יוצאים בשמיני של החג אחרי הצהרים אל אחד מעצי הזית העתיקים ומברכים אותו שישא פרי רב. לאחר ליל שירים וברכות והתחפשות יוצאים כולם בבוקר אל אחד המעיינות, שהוא קדוש גם למוסלמים. הנשים ניגשות ראשונה, לוחשות ברכות וטובלות רגליהן במים החיים הנמשכים מהמעיין. יש סוברים שזה סימן ברכה, ויש טוענים כי הכוונה לטהרה. אחריהן נכנסים כל בני הבית, ממלאים צלוחיות במים אלה וחוזרים בשמחה לבתיהם. פרופ' ח. הרשברג / 1953 תשי"ג משחק האגוזים בפסח - מה מקורו? משחק באגוזים לילדים - הוא עתיק יומין וכבר נזכר במדרש. "אגוז זה שיחוק לתינוקות" (שיר השירים רבה) רבי עקיבא היה נוהג לחלק קליות ואגוזים לילדים בסדר פסח שלא ישנו, אלא יתעסקו במשחק ובפיצוח האגוזים וישמרו על ערנותם ולא יפריעו למהלך הסדר. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: אתה אומר לי: לך והוצא את ישראל, היכן אני משכינם בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה? מנין לי לספק במאכל ובמשתה? כמה חיות יש בהן? כמה מעוברות יש בהן? כמה תינוקות יש בהן? כמה מיני מזונות התקנת להם להחיות שבהן? כמה מיני ריכוכין התקנת למעוברות כמה קליות ואגוזין התקנת לתינוקות? (מדרש שמות רבה) עוד לחג >

1942, 'הפתרון הסופי', מבצע חיסולה של יהדות אירופה, פועל בכל כוחו. אושוויץ, בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה. הידיעות על ההשמדה השיטתית נאספות בתקשורת העולמית ומגיעות גם ליישוב היהודי בישראל המנדטורית. הידיעות מולידות בציבור העברי סערת נפש אישית וקולקטיבית, ומייצרות תחושות חדשות, סותרות, מבולבלות: אימה גדולה, חרדה לגורל המשפחות והעם שבאירופה, חוסר אונים ואשמה, פעמים יצר נקמה, פעמים הדחקה והכחשה. בצד אלו, כוחות החיים והשגרה פועלים את פעולתם, והחיים בארץ מתקיימים במקביל ובמנותק מהמציאות האיומה באירופה. מנגד, חברי וחברות השכבה הבוגרת בתנועות הנוער 'המחנות העולים' ו'הנוער העובד', מחליטים שאסור להם להמשיך בשגרת החיים, והם מוציאים קריאה לכלל תלמידי ותלמידות שכבת י"ב להתגייס לפלמ"ח, להצטרף לכוחות המגן. בחנוכה יוצאים מאות חניכי וחניכות 'המחנות העולים' למצדה, סמל הגבורה והעמידה היהודית, ועל פסגתה עורכים טקס זיכרון. יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל אֶת אַלְפֵי רִבְבוֹת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַטְּבוּחִים. עֲיָרוֹת-גֵּטָאוֹת יִשְׂרָאֵל טוֹבְעוֹת, צוֹלְלוֹת וְשׁוֹקְעוֹת בְּדָמָן הַנִּגָּר. הֲיֵשׁ עוֹד שָׂרִיד? הַאֲזִינוּ לְקוֹל הַדָּם הַקּוֹלֵחַ, הַקְשִׁיבוּ אֶל דּוֹפֵק לִבְּכֶם, כִּי אֶחָד הוּא הַדָּם הַשָּׁפוּךְ וְהַדָּם הַנּוֹזֵל בְּעוֹרְקֵינוּ. הַאֲזִינוּ לַדָּם – הוּא חַי, הוּא רוֹתֵחַ, עוֹד לֵב יִשְׂרָאֵל מְפַרְפֵּר בְּכוֹחוֹת אַחֲרוֹנִים. וְלֹא יִרְגַּע וְלֹא יִשְׁקֹט הַדָּם הָרוֹתֵחַ. מִתַּמְצִית הַדָּם הָאַחֲרוֹנָה יִמְזֹג יִשְׂרָאֵל אֶת נִקְמַת גְּאֻלָּתוֹ. כָּל טִפָּה שֶׁשָּׂרְדָה – קֹדֶשׁ לֶהָרִים וְלָעֲמָקִים הָאֵלֶּה, עַד יִנָּטַע מֵחָדָשׁ אִילָן יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ. נִזְכֹּר וְנִזְכֹּר כִּי תְּהוֹמוֹת הַמָּוֶת פְּעוּרוֹת לְכָל יִשְׂרָאֵל, כִּי לְפָנֵינוּ רַק שְׁבִיל אֶחָד לַחַיִּים – הַנְּקָמָה הַבּוֹנָה. אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, גּוֹלָה, תִּשְׁכַּח יְמִינִי. (מצדה, חנוכה, תש"ג) הם אינם מבקשים נקמת דם. הם מבקשים נקמה בונה, נקמת גאולה. החיים, הבניין, היצירה, ההגשמה – נטיעת 'אִילָן יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ' – זוהי נקמתם. בסיום הטקס הם עורמים גלעד אבנים, ובראשו קובעים לוח זיכרון, לוח שיש שנשאו אל פסגת המצדה, ובו חקוקות המילים: 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, גּוֹלָה, תִּשְׁכַּח יְמִינִי'. --- בימים הקשים האלו, בהם מאבק דומה ושונה מול כוחות השגרה, בהם יצר נקמת הדם מרים את ראשו, בהם האנטישמיות האפלה מתעוררת ומאיימת על קהילות ישראל בעולם, אנו מבקשים לשאוב כוח מהציווי ההוא ממצדה, זה המחייב אותנו לאמונה ותקווה, לפעולת תיקון ויצירה: 'לְפָנֵינוּ רַק שְׁבִיל אֶחָד לַחַיִּים – הַנְּקָמָה הַבּוֹנָה'.

האחד במאי, יום הפועלים הבינלאומי, ממוקם בלוח השנה העברי בין פסח לשבועות. מיקום החג מקרי למדי, אך ניתן למצוא בו משמעות רבה. בחג הפסח אנו עוסקים בחובתנו כעם לזכור את יציאתנו מבית עבדים. בדומה לטראומות לאומיות אחרות, עולה שאלת הטעם - מדוע עלינו לזכור שאנחנו בניהם ובנותיהם של שפחות ועבדים? אפשר לשאת את הזיכרון כדי לחייב את עצמנו לא להיות שוב עבדים לעולם – לעשות את כל שנדרש כדי שאף יהודי לא ינוצל, ישועבד, יכלא. מטרה זו ראויה כשלעצמה, ובמיוחד בשנה קשה זו, אך המסורת שלנו מחייבת אותנו לרף גבוה יותר. בספר דברים מתוארת שמירת השבת, מהיוזמות הסוציאליות שלנו: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". והנימוק? - "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ [...] וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". כלומר, עלינו לזכור שגם אנחנו היינו עבדים, ובני עבדים נדרשים לשמור על הזכויות הסוציאליות של עבדיהם שלהם. אגב, אותו נימוק עומד מאחורי מגוון חוקים שמטרתם לדאוג למוחלשים בחברה, יהודים ושאינם יהודים. חג השבועות, שחל שבעה שבועות אחרי חג הפסח, מוזכר בספר שמות: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה". בגלגולו הציוני, בחג השבועות חגגו את פרי העמל של החלוצים והחלוצות. טקסי הבאת הביכורים הפכו לתצוגת יכולות ומסוגלות של עם שעובד את אדמתו ומפיק ממנה יבולים. בחג השבועות העלו על נס את היכולות האנושיות להוציא לחם מן הארץ. בקצרה, חג שבועות חגג את העבודה. האחד במאי נחגג בין חגיגת החירות והמאבק בעבדות לבין חגיגת העבודה ותוצריה. מיקומו מאפשר לו להיות לא רק מועד בו אנו מתחייבים למאבק בניצול על כל צורותיו. הוא מזכיר לנו שכל חברה ראויה שניצור בארץ תלויה בהכרה בשוויון ערכם של כל אדם ואישה ושל כל עבודה הנעשית מתוך חירות אנושית.

'מה נשתנה?' היא שאלה המאפיינת תרבות החותרת לשינוי מתמיד, לשיפור ולהערכה עצמית המביטה פנימה ומחפשת מה נשתנה. הראשונים שהכניסו את השאלה 'מה נשתנה' אל ארון הספרים היהודי היו חכמי המשנה, שניחנו בכישרון פדגוגי פורץ דרך. כך מוצגת תורת החינוך של חכמי המשנה על רגל אחת: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? ... (משנה פסחים ו') קריאה מדוקדקת במקור הארצישראלי העתיק מגלה את החידוש. רגע לפני ה'מגיד', שהוא לב התוכן הרעיוני והערכי שהאב מוסר לבנו בפסח, ניתנת הנחיה לעצור ולתת לבן (ולבת) להעלות שאלה. לפתוח עיניים ולגלות סקרנות. לתת מקום לעולם של הילד/ה. ורק אם הבן (והבת) לא מצליח לשאול, המשנה מציעה סיוע לאב הנבוך, ארבע קושיות שיעזרו לפתוח את מפגש המסירה המקודש. ניתן להעריך שרוב ילדי/ות התקופה הפליגו בסקרנותם וכלל לא היה צורך להיעזר בארבעת הקושיות המשמימות. בשנות הגולה הארוכות נשכח הרעיון ואבד הניצוץ החינוכי. דורות של ילדים/ות דקלמו בעל פה את הקושיות ללא סקרנות וללא שאיפה לגילוי. ההגדה ירדה מגדולתה והפכה מטקס חתרני לשינוי למפעל של שימור. עד שקמו ראשוני החלוצים/ות, ולקחו על עצמם גם את משימת התחייה התרבותית. החל בראשית שנות ה-20 החלו הקיבוצים להחזיר עטרה ליושנה, לחדש את רוחה של ההגדה. להשיבה אל הארץ בה נוצרה לראשונה, מתוך מחויבות למורשת הדורות ולאתגרי ההווה והעתיד. לאחר הטבח בקיבוץ בארי, חשוב לחזור אל נוסח ההגדה שיצרו לעצמם חברי וחברות הקיבוץ לכבוד הפסח הראשון בנקודת הקבע אליה עלו ב-1951. הם הסירו את אבק הדורות מה'מה נשתנה' והפכו אותו מדקלום חולמני לטקסט החולם את השינוי שבחרו להקדיש לו את חייהם. כחלוצים/ות, מתיישבים/ות בגבולה של המדינה. הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים, שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה וזרוע נטויה." הבנת התפקיד ההתיישבותי ברורה וחדה, להשאיר את האויב מעבר לשער. קיבוץ כגבול חי המאפשר את עצמאות ישראל. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד ישא חרב, וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל, טרם נשלמה?" חברי וחברות בארי שמחו במה שהשיגו, אך לא ישקטו עד שיהיו לחלוצי העם כולו. מורי דרך. זה השינוי שחל בהם, וזה מה ששאפו שישתנה בעקבותיהם. העוז לחלום על שינוי, על צדק ועל שוויון הוא חלק מחגיגת החירות של בארי. תיקון ההגדה הוא סמל לתיקון שלם של עם ששקע בגלות. זוהי פסגה של יצירת תרבות יהודית חילונית, החיונית למפעל הציוני. לאחר טבח השבת השחורה הצורך בבנייה מחדש מורגש. בידינו המשאבים החומריים והרוחניים. הנדע שוב לשנות את המציאות?