תוצאות חיפוש

לכל שירי החג ט"ו בשבט שיר וזמר / בארץ אהבתי מילים: ל. גולדברג לחן: מוני אמיריליו בארץ אהבתי השקד פורח בארץ אהבתי מחכים לאורח. שבע עלמות, שבע אמהות, שבע כלות בשער. שבע עלמות שבע כלות בשער. בארץ אהבתי על הצריח דגל אל ארץ אהבתי יבוא עולה- רגל. בשעה טובה, בשעה ברוכה, המשכיחה כל צער. בשעה טובה, המשכיחה כל צער. אך מי עיני נשר לו ויראנו ומי לב חכם לו ויכרנו. מי לא יטעה מי לא ישגה, מי יפתח לו דלת? בארץ אהבתי... עוד לחג >

לכל המקורות שבועות מקורות והגות/ ​ מנהג אכילת מאכלי חלב ​ המנהג לאכול בחג השבועות מאכלים חלביים רווח בכל עדות ישראל, והוא אחד מסימני ההיכר הבולטים של החג. עם זאת, כנראה שהמנהג מאוחר ומוזכר לראשונה בכתבים יהודיים במאה ה-16. הר' יוסף קארו הספרדי מחבר ה"שולחן ערוך" לא הזכיר את המנהג, אבל הר' משה איסלריש מפולין כתב: "ונוהגין בכמה מקומות לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות, ונראה לי הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואחר כך מאכל בשר". היום לא נוהגים קהילות ישראל לאכול בערב שתי סעודות (חלבי ואחר כך בשרי!) אלא ארוחה אחת חלבית גדושה ונמצאו לדבר עוד טעמים. שתי ארוחות, כנגד שתי הלחם שהביאו למקדש עם קרבן החג. ועוד כתוב בספר ויקרא "מנחה חדש לה' בשבועותיכם." עוד לחג >

לכל המקורות שבת מקורות והגות/ לקטה וסיפרה לילדים תקוה שריג שבעה טעמי שבת בלחם יבש ''הבעל שם טוב בא'', עמ' 46-48 פעם אחת ביקשו התלמידים של הבעל שם-טוב שיראה להם איש צדיק באמת. הסכים הבעל שם טוב ואמר לתלמידיו: "טוב, אראה לכם את מי שאתם מבקשים לראות, בתנאי שתתבוננו בו בשתיקה גמורה". הלכו לבית הכנסת בליל שבת. הראה להם הבעל שם-טוב יהודי עני ואביון, שבגדיו בלים, עומד ומתפלל ופניו שמחות. גמר היהודי את תפילתו, יצא והלך לביתו. הלכו הבעל שם-טוב ותלמידיו אחרי היהודי בשתיקה. נכנס היהודי לבית קטן ודל, והם התבוננו מבעד לחלונו. כשנכנס היהודי לביתו קרא בצהלה: "שבת שלום, רעיתי, יונתי!" ענתה האישה כנגדו: "שבת שלום לך, בעלי מחמד לבי !" "תני לי יונתי את היין לקידוש!" הראתה לו האישה שתי ככרות לחם יבשות, שהיו מונחות על השולחן, מתחת למפית צחורה כשלג: "אין לנו יין לקידוש בעלי היקר, קדש נא על הלחם..." קידש היהודי על הלחם ואמר בפנים שוחקות: "ועכשיו יונתי, הגישי נא לשולחן את הדגים..." הביאה האישה קערת שעועית. נתנה מן השעועית בצלחת בעלה ובצלחת שלה. ישבו בני הזוג ואכלו, זימרו זמירות ופניהם מבריקות מתענוג. ''ועכשיו יונתי, הביאי נא לשולחן מרק צח ושקדים טעימים יצופו בתוכו!" נתנה לו האישה עוד קצת מן השעועית ולקחה גם לה. ישבו ואכלו ופניהם זורחות מנחת. והיו זמירות השבת שלהם ממלאות את הבית הדל, פורחות ויוצאות מן החלונות החוצה ועולות לשמיים. "ברוך השם" אמר היהודי, "שאין חסר לנו דבר: יין ודגים ומרק צח עם שקדים..." נתנה לו האישה עוד שעועית בצלחתו ולקחה גם לה והיו השניים יושבים וסועדים את ליבם, כאילו היו להם בשר רך וטעים ושאר מיני מטעמים. ופניהם הולכות ומבהיקות יותר ויותר... לאחר ששבעו מכל המאכלים יצאו השניים במחול ושרו זה כנגד זו: "אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו..." כשראו אותם תלמידי הבעל שם-טוב, פרצו בבכי ואמרו לרבם: "תודה לך, רבנו, שהראית לנו אנשים עניים אלה המסתפקים במועט ושמחים בחלקם, ההופכים לחם ליין ושעועית למעדני שבת. וקול תפלתם וזמרתם מלוא כל הארץ." עוד לחג >

'מה נשתנה?' היא שאלה המאפיינת תרבות החותרת לשינוי מתמיד, לשיפור ולהערכה עצמית המביטה פנימה ומחפשת מה נשתנה. הראשונים שהכניסו את השאלה 'מה נשתנה' אל ארון הספרים היהודי היו חכמי המשנה, שניחנו בכישרון פדגוגי פורץ דרך. כך מוצגת תורת החינוך של חכמי המשנה על רגל אחת: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? ... (משנה פסחים ו') קריאה מדוקדקת במקור הארצישראלי העתיק מגלה את החידוש. רגע לפני ה'מגיד', שהוא לב התוכן הרעיוני והערכי שהאב מוסר לבנו בפסח, ניתנת הנחיה לעצור ולתת לבן (ולבת) להעלות שאלה. לפתוח עיניים ולגלות סקרנות. לתת מקום לעולם של הילד/ה. ורק אם הבן (והבת) לא מצליח לשאול, המשנה מציעה סיוע לאב הנבוך, ארבע קושיות שיעזרו לפתוח את מפגש המסירה המקודש. ניתן להעריך שרוב ילדי/ות התקופה הפליגו בסקרנותם וכלל לא היה צורך להיעזר בארבעת הקושיות המשמימות. בשנות הגולה הארוכות נשכח הרעיון ואבד הניצוץ החינוכי. דורות של ילדים/ות דקלמו בעל פה את הקושיות ללא סקרנות וללא שאיפה לגילוי. ההגדה ירדה מגדולתה והפכה מטקס חתרני לשינוי למפעל של שימור. עד שקמו ראשוני החלוצים/ות, ולקחו על עצמם גם את משימת התחייה התרבותית. החל בראשית שנות ה-20 החלו הקיבוצים להחזיר עטרה ליושנה, לחדש את רוחה של ההגדה. להשיבה אל הארץ בה נוצרה לראשונה, מתוך מחויבות למורשת הדורות ולאתגרי ההווה והעתיד. לאחר הטבח בקיבוץ בארי, חשוב לחזור אל נוסח ההגדה שיצרו לעצמם חברי וחברות הקיבוץ לכבוד הפסח הראשון בנקודת הקבע אליה עלו ב-1951. הם הסירו את אבק הדורות מה'מה נשתנה' והפכו אותו מדקלום חולמני לטקסט החולם את השינוי שבחרו להקדיש לו את חייהם. כחלוצים/ות, מתיישבים/ות בגבולה של המדינה. הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים, שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה וזרוע נטויה." הבנת התפקיד ההתיישבותי ברורה וחדה, להשאיר את האויב מעבר לשער. קיבוץ כגבול חי המאפשר את עצמאות ישראל. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד ישא חרב, וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל, טרם נשלמה?" חברי וחברות בארי שמחו במה שהשיגו, אך לא ישקטו עד שיהיו לחלוצי העם כולו. מורי דרך. זה השינוי שחל בהם, וזה מה ששאפו שישתנה בעקבותיהם. העוז לחלום על שינוי, על צדק ועל שוויון הוא חלק מחגיגת החירות של בארי. תיקון ההגדה הוא סמל לתיקון שלם של עם ששקע בגלות. זוהי פסגה של יצירת תרבות יהודית חילונית, החיונית למפעל הציוני. לאחר טבח השבת השחורה הצורך בבנייה מחדש מורגש. בידינו המשאבים החומריים והרוחניים. הנדע שוב לשנות את המציאות?

אחד המרכיבים הרעיוניים של חג פורים, גם בסיפור וגם במנהגי הקרנבל, הוא "ונהפוך הוא". הסדר החברתי מתערער: חזקים הופכים לחלשים, חלשים הופכים לחזקים, אנשים משנים מעמד וזהויות, המציאות מתגלה שונה מכפי שחשבנו שהיא. אירועי שמחת תורה עשו לנו מין "ונהפוך הוא". אלפי מחבלי ארגון החמאס, שרבים המעיטו בכוחו ובכוונותיו, פרצו לישראל במטרה להשמיד, להרוג ולאבד. מכשול הגבול וכוחות צה"ל, שבטחנו בכוחם להגן על אזרחי המדינה, נחשפו באותו הבוקר בחולשתם. אותם ימים עוררו את השאלות: האם אנחנו חזקים כמו שרצינו להאמין, והאם אויבינו חלשים כמו שרצינו להאמין? לאורך הדורות, קהילות יהודיות בגולה חגגו חגי פורים מקומיים לזכר מקרי הצלה מפני ניסיונות פגיעה בהן. והנה, בניגוד לכל מה שהתרגלנו לחשוב, בשמחת תורה יישובים יהודים הותקפו ולא היה להם נס פורים. בחודשים שעברו מאז, עם ישראל התגייס לעשות "ונהפוך הוא" מחדש, למצוא את הכוחות שלנו ולהשיב את הביטחון לאזרחים: גם את הביטחון מפני אויבינו וגם את הביטחון העצמי בכוחנו וביכולותנו. אפשר להציע עוד שתי תובנות ברוח סיפור פורים: האחת היא שעלילת המגילה מתמקדת בשתי יממות דרמטיות, אבל בין ביטול החלטת המן לבין המלחמה בה ניצחו היהודים את אויביהם, חלפה כמעט שנה. אנחנו רגילים לפתרונות דרמטיים ומהירים, אבל לא תמיד הדבר אפשרי. כולנו מקווים שנצליח להשלים בהקדם האפשרי את המשימה להשיב את החטופים למשפחותיהם ואת הביטחון לאזרחי ישראל. השניה היא שמגילת אסתר מספרת לנו שכאשר הצליחו היהודים לעשות את המהפך ונלחמו במי שביקשו להשמידם, הם עדיין הקפידו על לחימה מוסרית "ובביזה לא שלחו את ידם". המלחמה היא אתגר מוסרי, והניצחון של היהודים על המבקשים להשמידם לא היה רק בהריגתם, אלא בהצלחה לשמור גם על דמותנו המוסרית ולא לעשות "ונהפוך הוא" ו"להתחפש" לאויבינו.

ט"ו בשבט נבנה בציונות כחג הקשר עם הארץ. השנה האחרונה, ובמיוחד החודשים האחרונים, מזכירים לנו שהקשר אינו פשוט, והארץ אינה פשוטה. בשנת 1894 כתב הד"ר הלל יפה במכתב: "היש בלבך לבוא גם אתה בזמן מן הזמנים אל הארץ הזאת - ארץ סתומות וסתירות, רגשות מתנגחים, שאתה מפקפק בין הערצה אליה ובין בוז מעורב בשנאה, בין תקוות נעלות ובין ייאוש, בין רצון להנתק ממנה ובין כוח מסתורי הקושר את ליבך אליה. ארץ מדכאה ומשפילה. ארץ הממלאת את ליבך גאון והעושה אותך לבן-חורין. יש שאתה חושב כי אין אתה יכול לחיות בה. ויש שאתה רואה כי אין אתה יכול לחיות במקום אחר, מחוץ לארץ העלובה הזאת. מגוחך הדבר, אבל כך היא האמת." ארץ ישראל, עד כה, אינה ארץ של מנוחה ונחלה, אלא של התמודדות. היא לא נותנת שלווה וביטחון, אלא את החירות לפעול ולעשות. האתגר ליצור, לבנות ולטעת אל מול ועל אף האיומים מלווה את הציונות לאורך דרכה. בשנות השלושים כתב המשורר דוד שמעוני את השיר "מילא": מֵילָא! אִם מִפְגָּע הָיִינוּ לְכָל אַבְנֵי קֶלַע אִם חֶשְׁכַת כָּל שְׁאוֹל עַלֵינוּ הִתְגּוֹלֵלָה מֵילָא! הֵן לֹא עוֹלָמִים נֵבְךְּ וְנִתְאַבֵּלָה. מֵילָא! אֵי פָּטִישׁ, אֵי בַּרְזֶל לֹא הִכָּה עַל הַסֶּלַע? יְפוֹצֵץ הַבַּרְזֶל, אַךְ יְחִי צוּר הַפֶּלֶא מֵילָא! כֹּחֵנוּ - צִדְקֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. מֵילָא וְאִם כָּל הָעוֹלָם פָּנָיו הַלַּיְלָה [!] אֲנַחְנוּ לַבֹּקֶר... מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! יוֹם יוֹם אִם יָדַעְנוּ עֲבֹד לֹא חֲדֵלָה. נִשְׂמַח בְּחַגֵּנוּ, נָשִׁיר וּנְחוֹלֵלָה מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! כֹּחֵנוּ - בִּטְחוֹנֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. נטיעת העץ, שגידולו ממושך, מבטאת אמונה בעתיד. גם השנה נמשיך לטעת. צילום: אבשלום