תוצאות חיפוש

באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש. כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן. סורה חושך, הלאה שחור! סורה מפני האור! אחד משירי החנוכה הידועים והאהובים נכתב על ידי שרה לוי תנאי, כשעוד היתה גננת לילדים, ופורסם בשנת 1960. אפשר להבין את מילות השיר כקריאה למאבק משותף של כוחות האור בחושך, וניסיון לחנך את הילדות והילדים ששומעים את השיר לפעול יחד כדי להביא אור גדול. לכל הדעות, מסר חינוכי ומעולה, שכל אחד ואחת מילדי הגן יכולים לשיר אותו – בלי קשר לזהותם התרבותית, ואולי, גם בלי קשר לזהותם הלאומית. הבית הראשון מציע מסר אוניברסלי של מאבק ערטילאי של אור בחושך. מעין "Let the sunshine in", רק בעברית. זהו מסר חשוב וראוי, אך לחג ישנה גם קומה נוספת. סיפור המרד החשמונאי הוא סיפור של עם הנלחם על ריבונותו ועל זהותו ותרבותו הפרטיקולרית. המאבק אינו רק נגד כוחות האימפריה היוונית השוקעת, המפעילה מערכת דיכוי כלכלית ותרבותית, אלא גם ברצון של חלק מהעם להשתלב בתרבות העולמית השלטת בתקופה. לדילמה זו, שניתן לנסחה בפשטנות מסוימת - מה בין פרטיקולריות לאוניברסליות, ישנם הקשרים רבים גם בימינו, וכדאי לחשוב איך למצוא ולעצב דרך בין הקטבים הללו. חג אורים שמח ואל תשכחו שכולנו אור איתן!

לגרומיקו אנדרי, לייק-סכסס, קִרְיַת או"ם. תודה. אין מילים. הישוב עוד המום. התעוררנו בבוקר. פתחנו עיתון... ונשארנו תקועים ותוהים: מה פתאום?... כי תבין נא: נגמלנו במשך הזמן מידיעות שכאלו עם טעם של מָן. כן נגמלנו מִזוֹ התחושה החמה, הזרה, המוּזֶרֶת, של קצת נחמה. [...] (מתוך: 'בטלפון לגרומיקו', נתן אלתרמן, הטור השביעי) בכ"ט בנובמבר חזר העם היהודי להיסטוריית העמים באופן 'רשמי'. היום בו קיבלנו את כרטיס הכניסה לזירה הבינלאומית. לאורך ההיסטוריה ידענו להתאים לעצמנו מבנה ותרבות שיתאמו את המציאות. כאשר הר הבית חדל להיות זמין, ידענו להחליף את בית המקדש המפואר בבית כנסת. כאשר איבדנו את הריבונות בארץ, ידענו להחליף את המצוות התלויות בה, בכמיהה בלבד ליום עתיד. כך הוצאנו עצמנו מההיסטוריה בשביל לשרוד. כאשר עמים אחרים נלחמו, אנחנו קראנו 'שפוך חמתך', וכשהקימו מדינות, אנחנו קראנו 'בשנה הבאה בירושלים'. קיום א-היסטורי מובהק. צילום: הנס פין, לע"מ החזרה אל ההיסטוריה היא תהליך לא פחות מורכב מהיציאה ממנו. לצד המבנים הלאומיים, נדרש לכונן מחדש תרבות ריבונית. זה התהליך שאנו בתוכו כבר מאה שנה, ועוד לא הושלם. זו משימת דורנו. כ"ט בנובמבר מסמל נקודה בתהליך השינוי. קרבתו המקרית לחנוכה עוזרת להזכיר שרק בידינו לעשות את השינוי. ואם לא נצליח, יתכן ושוב נאבד את הריבונות. בכ"ט בנובמבר נכנסנו חזרה להיסטוריית העמים. עברנו מהישענות על נס ל-'נס לא קרה לנו [...], בסלע חצבנו עד-דם, ויהי אור'.

מי מאיתנו שמכיר/ה את חג הסיגד, מכיר/ה אותו לרוב כחג עדתי של יהודים יוצאי אתיופיה. אך זו לא האמת כולה. בעבר, הסיגד היה חג של כל העם. כלומר, חגם של אבותינו ואמהותינו. הסיגד השתמר בקרב יהדות אתיופיה כחג שבמרכזו בקשת מחילה וכמיהה לשוב לציון, אך שורשיו בארץ. בימי שיבת ציון, עזרא הסופר הנהיג חג חדש שבמרכזו מעמד חידוש הברית בין העם לבין אלוהיו, סביב קריאה לכלל העם מספר התורה. הבנת המשמעות המהפכנית של החג שהתעצב בהנהגת עזרא מזמינה אותנו לחשוב על ערך ציון הסיגד בישראל כיום. אנחנו רגילים לתפוס עצמנו כ-'עם הספר', אך תפיסה זו לא תמיד היתה 'כרטיס הביקור' שלנו. בימי הבית הראשון התורה נשמרה במקדש, זכתה למעמד קדוש, והכהנים היו היחידים שהותרו לקרוא בה. הכהנים שימשו תיווכו את הכתוב בתורה לעם. תמונה: Jennifer Mei, scribe ezra rewriting the sacred records עזרא ביקש להנגיש את התורה לכלל העם ולקרבה לחיי היומיום, כחלק מהליכי בניין העם השב לארצו. במסגרת החג החדש שעיצב, עזרא הוציא את ספר התורה מהמקדש, מהידיים השומרות (ואולי כובלות) של הכהנים, וקרא מהתורה לכלל העם. עזרא קירב בין האנשים למילים. כדי להנגיש את התורה, עזרא אף הורה לכתוב את התורה בכתב אשורי, שפת הדיבור השגורה באותם ימים. יש הסוברים שמנהגי הקריאה בתורה בבתי הכנסת יסודם במהפכה של עזרא, שביקש להפוך את הסיפורים ההיסטוריים של העם לחלק חי בחיי היהודים בדורות הבאים. עבורי, כמי שמחפשת אחר דרכים לחיות את התרבות היהודית בחול ובחג, וכמי שמבקשת ליצור גשרים בין התרבות שלנו, על עתיקותה ועושרה, לחיי בהווה, השאלה מתי, עם מי ובאילו אופנים אני קוראת בתורה; השאלה אילו דברים הכתובים בתורה רלוונטים לחיי, וכן השאלה כיצד להפוך את הסיפורים הללו ליסודות מכוננים ומעצבים בחיי, הן שאלות מאתגרות וחשובות. במעגל החגים היהודי שני חגים נוספים שבמרכזם התורה (חג מתן תורה וחג שמחת תורה). הסיגד שונה מהאחרים בשני אופנים: ראשית, הסיגד קושר בין הברית עם התורה לחשבון נפש ומחילה. במילים אחרות, בסיגד הקריאה בתורה הינה הזדמנות לבחון את מעשינו לאור הערכים המכוונים הכתובים בה. שנית, מקורו של חג הסיגד בארץ ישראל, להבדיל מהחגים האחרים, אשר התפתחו בגלות כתחליף לארץ. הסיגד מחבר בין קיום פיזי לקיום רוחני; בין יצירה בהווה, בארץ, לבין תודעה היסטורית לאומית. החג ומעמד התורה שעוצבו בתקופתו של עזרא נדדו לאתיופיה, והתעצבו ברוח הצרכים והמאפיינים של הקהילה. לנו עומדת הזכות ליהנות מהאפשרות לחדש את החג כחלק ממעגל השנה היהודי-ישראלי הנבנה בארץ בימינו.

האם ניתן להפוך את חודש חשוון לתקופה המוקדשת לחשבון נפש לאומי? הרביעי בנובמבר, תאריך רצח ראש הממשלה יצחק רבין, הינו מועד מכונן בחברה הישראלית. לעומתו, התאריך העברי, י"ב בחשוון, נשכח לעיתים. כך גם י"א בחשוון, הצמוד אליו, יום פטירת רחל אמנו. סמיכות התאריכים, וההקשר ביניהם, עשויים לזמן רצף מלכד של זיכרון ומשמעות בתרבות היהודית. הנביא ירמיהו תיאר כיצד קול בכיה של רחל נשמע ממקום קבורתה שנים לאחר מותה: 'קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל־בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל־בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ' (ירמיהו ל"א, י"ד). הבנים אותם מבכה רחל הם שיירות הגולים לבבל בעקבות חורבן ירושלים. רחל מבכה את גורל העם, שרצח גדליהו, היה הקש האחרון בהתפוררותו כגוף מאוחד וריבוני. תיאורו של הנביא ירמיהו מתחיל בבכי על הבנים כולם, ומסתיים בבן היחיד שאיננו, אולי גדליהו עצמו. צילום: חיים צח, לע"מ היום, 26 שנה לאחר רצח רבין, ניתן לראות את הפוטנציאל ההרסני שנטמן ביום בו נרצח מנהיג יהודי על רקע פוליטי. התפוררות החברה המאוחדת והריבונית בישראל היא נבואת זעם שאנו נאבקים בה יום-יום. יפה יהיה אם נשכיל לאמץ את מרחב הזמן שבין סוף חודש תשרי (בו נרצח גדליה), י"א בחשוון ו-י"ב בחשוון כתקופה של התבוננות וחשבון נפש לגבי יחסה של החברה אל השלטון, ולגבי חוסננו כחברה הנושאת באחריות הריבונות. הלוואי שתתקיים בנו המשך נבואתו של הנביא ירמיהו: 'כֹּה אָמַר יהוה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם־יהוה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ־תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם־יהוה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'.

"אסוף את המעשים את המילים והאותות כמו יבול ברכה כבד משאת." (אסיף I איתמר פרת) אחד משמות חג הסוכות, המסיים את רצף חגי תשרי והקדום שבהם, הוא חג האסיף. השם מתייחס לחגיגות שנערכו בעת העלייה לרגל לבית המקדש עת עם ישראל התכנס יחדיו כדי לשמוח על התוצרת החקלאית שנאספה ואוחסנה לפני בוא הגשמים, ולהודות לאלוהיו על ברכת האדמה ותוצרתה. לכאורה החג הוא סתירה חדה ליום הכיפורים שזה עתה הסתיים. מה הקשר בין חשבון הנפש, הצום וההתענות, לחגיגות האסיף החומרי? במבט מעמיק יותר, נראה שאחרי שהשלכנו ופשפשנו במעשינו וכיפרנו וביקשנו לתקן את דרכנו, יש טעם וערך מיוחד בלאסוף את פרי עמלנו, להכיר בדרך בה כבר צעדנו, ולשמוח על מעשה ידינו. ברוח חגי תשרי, מזכיר לנו פילון האלכסנדרוני: "תעודת הסוכות: להזכירנו בעושרנו את העוני. לפי שחייב אדם לזכור בימי תפארתו את השפלות, בגדלותו - את הפשטות". לא רק שמחה יש פה אלא גם תזכורת לתהפוכות החיים. אנו שמחים על האסיף דווקא בעת שאנחנו יושבים בסוכה פשוטה. כל עם ישראל, עשיר ועני כאחד, חי במשך שבוע בסוכה, בית ארעי המסמל נדודים, עשוי מחומרים מתכלים וחשוף לגחמות מזג האוויר הסתווי. השוויון והפשטות מהווים, דווקא בחג המציין את האסיף החומרי, סיום הולם לחודש הקורא לכולנו לעשות תיקון בעצמנו, בחברתנו ובעולמנו. מאחלים חג אסיף שמח לכל! Photo by Gozha Net on Unsplash

"היה לעם יום מיוחד לחשבון הנפש עם עצמו בתור עם ועִם בניו בתור בני עם, לביקורת חשבון החיים, להתמכרות שלמה לתביעות העליונות של הרוח האנושית. - היחיד בתור יחיד יכול לעשות לו את חשבונו עם עצמו בכל יום, או ביום שימצא טוב לפניו." (אהרון דוד גורדון, לחשבוננו עם הדת) יום כיפור הוא הזדמנות לחשבון נפש לאומי, לעשות את חשבוננו עם עצמנו בתור עם. בשנים האחרונות נראה שהמחלוקות מעמיקות והקיטוב מתגבר, מתחזק הצורך שלנו לעשות חשבון נפש בנוגע למשמעות עצם היותנו עם. החברה הישראלית, שמראש התמודדה עם אתגרים גדולים של קיבוץ גלויות ובניית חברה המורכבת מעדות ותרבויות שונות, מתמודדת בתקופה האחרונה עם מגמות של פירוד. זרמים בחברה הולכים והופכים לנבדלים במערכות החינוך, ביישובים ושכונות נפרדים, בכלי תקשורת נפרדים, ובמגמות פוליטיות נבדלות. השיח שמחזק את הזהות הנבדלת הולך ומגביה את חומות הביקורות וחוסר האמון שבינה לבין הזהויות האחרות. במציאות כזו, ההזדמנות והיכולת של אנשים מזרמים שונים לפגוש ולתקשר אחד עם השני הולכת ופוחתת, ועצם תחושת השותפות וההזדהות הולכת ונחלשת. כל אחד מרגיש שהזרמים האחרים הופכים להיות זרים ומנוכרים. יום כיפור הוא הזדמנות לעשות חשבון נפש ביחס למגמות האלה, ואולי לקבל על עצמנו הבטחה לנסות לשנות אותן, ולפעול במגמה הפוכה: לערבב, להפגש ולשוחח. לחפש באופן אקטיבי את הקול האחר, להיות מוכנים להקשיב, ולהאמין שלאמירה שלו תהיה השפעה עלינו, ולאמירה שלנו עליו. למצוא את השורשים המשותפים כדי להצליח ליצור שפה משותפת ולדמיין עתיד משותף. לעבוד על הרחבת ההזדהות והשותפות, על הרגשתנו כעם.

לראש השנה שלנו ניחוח של השתנות, של תיקון טעויות ודיוק. אגרות החג הנשלחות בין אחד לשנייה עמוסות בהבטחות וציפיות מהשנה הנפתחת. במבט חטוף, נדמה שהאווירה לא מספיק רצינית. שינוי הוא פעולה קשה, והסיכוי שהשנה החדשה תהיה שונה מקודמתה אינו גבוה. אך לפני שנבקר את החג שלנו כדאי לזכור שתרבות היא מעשה רציני. תרבות נבנית ומתעצבת לאורך כל כך הרבה זמן, כך שיש סיכוי רב למצוא היגיון ומשמעות כמעט בכל אחד ממרכיביה. האנתרופולוג הבריטי ויקטור טרנר הקדיש את חייו לחקר טקסי מעבר שבטיים. הוא ניסח את השלבים המאפשרים ליחיד לחולל שינוי, מעבר. טרנר הצביע על תהליך בן שלושה שלבים: התנתקות מחיי היומיום, שהייה במצב ביניים מנותק מהגדרות חברתיות מקובלות (לימינאליות), חיבור מחדש למציאות החדשה. גילויו המרכזי קשור בשלב השני, הלימינאלי, המשחרר את האדם מההיררכיות המקובלות בחברה, ובכך נבנית בו אחווה אנושית ייחודית, שהיא הקרקע הפוריה לשינוי. כעת נחזור אל שאלת רצינותו של ראש השנה שלנו כחג של השתנות לקראת העתיד הרצוי. לא במקרה חגי תשרי, שלכל אחד מהם מקור עצמאי, הפכו עם השנים לחטיבה אחת – כזו שהשנה האמיתית מתחילה אחריה. אנו מזמינים אתכם/ן, בתשרי הקרוב, לבחון את התיאוריה של טרנר על 'טקס' המעבר השנתי שלנו – חגי תשרי, המהווים תהליך שלם של מעבר בין השנים. תמונה: ארכיון קיבוץ גת, מתוך אתר פיקיויקי השלב הראשון – ראש השנה (וחודש הסליחות). מועד בו אנו מתנתקים מהשנה הקודמת. מסכמים וסוגרים. השלב השני (הלימינאלי) – יום הכיפורים. האדם עומד, קטן, אל מול הבריאה. במועד זה הפערים הכלכליים וההיררכיות החברתיות מאבדים את משמעותם. כולנו, באופן שוויוני, עומדים לדין. השלב השלישי – סוכות. מועד המחזיר אותנו אל המציאות, אל האסיף, אל הטבע, אל היחד הרועש בסוכה. דרכו אנו נכנסים אל השנה החדשה. להבדיל מהטקסים שטרנר חקר, טקס המעבר שלנו חוזר על עצמו מדי שנה. לוח השנה שלנו מושך אותנו לעבר שינוי מתמיד. שאיפה אינסופית להשתפרות. וכל שנה אנו משתנים עוד קצת בדרך הארוכה לתיקון. פתיחת שנה כזו מצריכה מאיתנו רצינות ואורך רוח. שנה טובה

(מוקדש לזכרו של בוג'ה, בנימין יוגב) בתודעה העממית הישראלית במאה ה-21 ט"ו באב נתפס כ-'יום האהבה' היהודי. כמוהו כיום ולנטיין הלועזי, יום המוקדש לרכישת מוצרי קיטש ומחוות רומנטיות וזוגיות. אך רעיון האהבה העומד במרכז ט"ו באב מכוון לאהבה אחרת. שישה ימים לאחר ט' באב, המציין יותר מכל מועד אחר את מחירה של שנאת חינם, מגיע מועד המבקש להציב במרכז את אהבת החינם. ט"ו באב הוא יום האהבה לעם ולחברה, הוא יום נפילת המחיצות והגדרות בין שבטים, משפחות ומעמדות. יום בו כולנו רקמה אנושית אחת חיה. לפי המסורת, בט"ו באב הותרו השבטים לבוא זה בזה (בטלה התקנה שתוקנה לבנות צלופחד, שקבעה שבזמן התנחלות השבטים לא ינשאו בנות שבט אחד עם בני שבט אחר); שבט בנימין הותר לבוא בקהל (לאחר שהוחרם בעקבות פרשת פילגש בגבעה); וכן, בט"ו באב בוטלו שומרי הגבול בדרך לירושלים (שהוצבו בימי ירבעם בן נבט ומנעו מבני ממלכת ישראל לעלות לירושלים). אם כך, ט"ו באב הוא חג האחדות. אך כדי לחגוג אחדות שלמה לא מספיק להפיל גדרות בין שבטים ומשפחות - נדרש גם לבטל את המדרגות המעמדיות, נדרש שוויון בין האמידים לבין החסרים. שהרי המנהג ללבוש לבן בט"ו באב, הסברו בפי רבן שמעון בן גמליאל: "שלא לבייש את מי שאין לו" (משנה, מסכת תענית, פרק ד, משנה ח). כך התפתח הנוהג לפיו בט"ו באב בנות ישראל משאילות בגדים לבנים זו לזו: "בת מלך שאלה מבת כהן גדול; בת כהן גדול שאלה מבת סגן; בת סגן שאלה מבת משוח מלחמה" וכן הלאה. ועל כך נאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים", ימים של חשבון נפש חברתי ושל כפרה, ימים של אחדות ושל אהבת חינם.

לתשעה באב יש חן מיוחד – הוא חג של מבוגרים. כמעט היחיד בלוח השנה שהילדים אינם עומדים במרכזו. נראה שזו אחת הסיבות המרכזיות להזנחתו. עבורנו, זו אחת הסיבות המרכזיות להפוך בו, עד שיתחבר מחדש לחיינו. זה לא סוד שתשעה באב לא מוצא את מקומו במפעל התקומה הציוני. חוסר נוחות מתמיד מלווה את התאריך הזה בלוח השנה. מפגש קשה בין שאפתנות ציונית, הפורצת קדימה את תקרת הזכוכית של ההיסטוריה היהודית, לבין מועד המבקש להתגעגע לעבר מעורפל, מועד שכולו גלות וזיכרון. הזרות שלנו לתשעה באב, היא גם הניצחון שלנו. להם היה מועד שכולו שבר, לנו יש את יום ירושלים שכולו גבורה ורוח. שבנו לארצנו, ניתן לארוז את פולחני הגלות. צילום: Benjamin Rascoe on Unsplash אבל רגע לפני שמבטלים, אנו מציעים לעצור למבט נוסף על הגלות שלנו. התקופה הכל-כך ארוכה שעיצבה את תרבותנו. הפרק הכי ארוך בקיומנו כעם. פרק שמייחד אותנו בזכות זה שצלחנו אותו. ושם אחד הסודות שלנו. כדי שגלות תשאר גלות, כל כך הרבה דורות, צריך לפתח אסטרטגיות תרבותיות של זרות, של תלישות, של אי קבלת המקום והמצב כפי שהוא. של געגוע מתמיד. אב לבתו ואם לבנה, מעבירים את תורת הגלות. לא לארציות, לא לנוחות, לא משלימים עם מה שיש, גם כשטוב ונוח. רק תרבות של חוסר תמידי, של חלל, יכלה לשמר אותנו כעם. לתשעה באב היה תפקיד מפתח בעיצוב התרבות ככזו, והשכלנו לטפח אותו. עם חזרתנו לארץ, נפתחת מחדש האפשרות להחליף את תרבות הנוודים בתרבות של תחנה סופית. הגענו, ניצחנו. יש המון כח בתרבות של הצלחה, של בניה ויצירה. אבל לרגליה מונחת השקיעה. הגלות מחייבת ערנות מסוימת כדי לשרוד. החיים בארץ המובטחת נוטים להרדים, להשכיח. מבחינה תרבותית, המציאות הקשה והמפולגת שאנו חיים בה היא תוצאה של שכחה. אם נחזור לפתח לעצמנו מעט תחושות של זרות, תלישות מהמציאות, חוסר תמידי. אם נחזור מעט לחומרים עימם עבדנו בגלות, נוכל להמשיך לחתור אל הארץ המבוטחת. הדרך אליה היא אין-סופית. יש לנו, כעם, את הכלים לצעוד בה. פיתחנו אותם במשך אלפי שנים. צריך להמשיך להשתמש בהם. תשעה באב כמצפן גלותי, חיוני לנו, דווקא כאן בישראל המוגשמת.

לקראת ציון ימי פטירת הרצל וביאליק שיחולו השבוע. "עכשיו אנוּ עוֹמדים בּארץ בּתקוּפה של בּניה ראשוֹנית. [...] מימי שבי בּבל לא ידענוּ תפקיד בּנין כּזה. עוֹד אין לנוּ פּנאי לחיים רוּחניים עמוּקים. הדבר היחידי שמַצדיק את חיי דוֹרנוּ, שנוֹתן להם טעם, שמַנחיל להם ערך קיים הוּא מאמץ הבּניה עצמוֹ. מחוּץ לזה אנוּ דלים ורשים כּשתילים שלא נקלטוּ עוֹד כּהלכה. [...] אבל עוֹד נצפּנוּ לנוּ ימים. עוֹד יֵשבוּ יהוּדים רבּים־רבּים בּארץ וּמכאוֹבינוּ התרבּוּתיים לא יתנוּ להם דמי. וּמה שנדוֹן בּימינוּ בּזלזוּל, אם מעבוֹדה קשה ואם מקהוּת-רוּח, עוֹד יהפוֹך לבּאים אחרינוּ למצוּקת-נפש גדוֹלה." (ברל כצנלסון, הספד לביאליק, אספת אבל של ההסתדרות, 1934) בכ"א בתמוז תרצ"ד נפטר ביאליק, שלושים שנים ויום אחד לאחר פטירת הרצל, ב-כ' בתמוז תרס"ד (1904). תמונה: מאוסף הספריה הלאומית ברל צפה את האתגר התרבותי שיעסיק את החברה הישראלית בעתיד, שתדרש לבנות את תרבותה תוך שילוב בין מורשת העבר, השפעת תרבויות אחרות, אתגרי ההווה, ותקוות העתיד. הוא מזכיר את שני ה'בנאים' הגדולים של הדור: הרצל ותרומתו בתחום המדיני-חברתי, וביאליק בתחום התרבותי: "אנחנוּ, החיים בּדוֹרוֹ של בּיאליק, שקיבּלנוּ את היוֹתוֹ של בּיאליק כּדבר "המגיע" לנוּ, אנחנוּ שקיבּלנוּ את הנס ההיסטוֹרי הגדוֹל ששמוֹ בּיאליק – בּדוֹמה לנס הרצל – כּמשהוּ שבּדרך הטבע, אנוּ נרגיש עכשיו בּכל אשר נפנה, מה חסרנוּ, מה נתרוֹששנוּ." בעשורים הראשונים לאחר פטירתם היו לימי הזיכרון ב-כ' ו-כ"א בתמוז ביטויים תרבותיים בחיי הציבור, אך עם השנים מועדי הזכרון הלכו ודעכו. ובכל זאת, כיום אנו מתמודדים עם האתגר התרבותי שצפה ברל, והירושה התרבותית שהשאירו לנו הרצל וביאליק היא חוליה משמעותית ופורה לשאוב ממנה בהתמודדות זו.

בשנה שעברה, בראשית מגפת הקורונה, נאלצנו לצמצם את סדר פסח והמפגש המשפחתי המשמעותי שבצידו. נדרשנו, בלית ברירה, לאלתר, לחפף, להיפגש דרך מסננת הזום. אך השנה, נזכה לקיים סדר כהלכתו, ואולי גם, סדר כמשנתו (הסבר המדרש בהמשך). סדר כהלכתו מניח קריאה מעמיקה, עצירה להסבר כל מדרש, הקפדה על כל סמל, וכמובן המשך קריאת ההגדה ושירה לאחר הסעודה. ומהו סדר כמשנתו? לפני שנולדה הגדת הפסח, יוצרי המשנה עצבו את ערב פסח כהתכנסות שמטרתה הנחלת מורשת יציאת מצרים לדור הבא. על ההורה לספר לבנו ובתו את סיפור יציאת מצרים והולדת העם, שנאת העבדות ואהבת החירות. מורשת יציאת מצרים עוברת מאב ואם לבן ובת באמצעות שאילת שאלות (בתחילה הקושיות היו תכנית מגירה בלבד, במקרה שהילדים/ות לא ישאלו בעצמם/ן), ומענה המותאם לבן ולבת – 'לפי דעתו של בן, אביו מלמדו' (משנה, פסחים י, ד). מה הכוונה בביטוי 'דעתו של בנו'? סקרנות? יכולות שכליות? תחומי עניין? ידיעת טוב ורע? מה שבטוח הוא שהילד/ה קובע/ת את האופן בו הסיפור יסופר, ואין פסוקים והסבר קבועים מראש. תמונה: ארכיון ניר אליהו, מתוך אתר פיקיויקי הקריאה במשנה מזכירה לנו שהעיקר אינו כמה נקרא ועד איזה עמוד בהגדה נגיע, אלא לשבור את הראש ולחשוב כיצד לחבר את הדור הבא לסיפור המכונן את העם היהודי. תזכורת זו משחררת מעול המחויבות לטקסט ספציפי, אך דורשת להתאים עצמנו לרגע, להיות קשובים לצרכים של הילדים, לאלתר, לשנות, להביא את עצמנו לידי ביטוי ולאפשר לילדים להביא את עצמם לידי ביטוי, ולהעמיק במה שעולה בשיח סביב שולחן הסדר. נקודת השינוי ושבירת השגרה היא הרגע בו מזדמנות השאלות הכי טובות. היזכרו בהגדה המסורתית, היזכרו ברצף המדרשים היפים הנכלל בה, שבעצם אינו כולל את סיפור יציאת מצרים עצמו. בבסיס התפיסה החינוכית והתרבותית של ההגדה, מוצבת ציפייה מההורים לספר על יציאת מצרים במילים שלהם, בדרכם, על דעתם ועל דעת בניהם ובנותיהם. לצד המאכלים המסורתיים, הכלים האהובים, השירים המתנגנים, העושים את החג לחג שלנו, בואו נעשה חג כמשנתו, כאן ועכשיו. חג חירות שמח!

חג פורים של השנה שעברה היה המועד הראשון בלוח השנה שהושפע ממגיפת הקורונה. רגע לפני שמערכת החינוך נסגרה, בוטלו אירועי העדלאידע הגדולים. מאז, במשך שנה, אנו חוגגים את החגים ב"תחפושת" של בידוד וריחוק חברתי, ללא מפגש עם קרובים ושכנים, וללא חלק מהמנהגים אליהם התרגלנו. לעומת זאת, התרגלנו למנהגים חדשים, וב"מה נשתנה" של השנה נוכל לשיר שבכל שנה אנחנו הולכים עם מסיכות רק בפורים, ובשנת הקורונה כל השנה. מסכות הקורונה מגינות עלינו מפני הוירוס, אך חוסמות את יכולת ההבעה והביטוי שלנו, ומרחיקות אותנו מהאנשים שמסביבנו. מסכות השגרה הפסיכולוגיות שאנו עוטים מתחזקות את הדימוי החיצוני שאנחנו רוצים לבנות אל מול הסביבה שלנו, ובו בזמן הופכות אותנו לפחות נגישים, פחות רב-גווניים. הן סוגרות את המגוון האמיתי שלנו מאחורי הדימוי שעל המסכה. מסיכות הקרנבל של פורים מאפשרות לנו לשחרר את עצמנו: להחליף זהות לרגע, לבחון איך אנחנו נראים בזהות אחרת, לתת ביטוי לצדדים שאנחנו נוהגים להסתיר, להגיד דברים ולעשות מעשים שלא היינו רוצים שישויכו ל"אני" הרגיל שלנו. חג הפורים הוא חג של הצלה ניסית מאיום קיומי. ההצלה מאיום הקורונה לא תופיע בדרך נס, אלא היא תלויה בהקפדה שלנו על עטיית המסכות, וביכולת שלנו להתגבר על מסכות הזהות שמפרידות בין קבוצות שונות בחברה וחוסר האמון שנוצר בהפרדה הזו. ואולי בכל זאת נצליח, ולפחות את חג הפסח נצליח לחגוג כרגיל, כאילו אין מגיפה. שהרי אם נסיר את מסיכת התחפושת שעוטה חג הפורים, נגלה שמאחורי המסכה של פורים, מסתתר בעצם חג הפסח. (1) (1) לפי המגילה, המשתה של אסתר עם אחשוורוש, ההחלטה על הצלת היהודים ותליית המן, התרחשו כולם בימי הפסח.