"היה לעם יום מיוחד לחשבון הנפש עם עצמו בתור עם ועִם בניו בתור בני עם, לביקורת חשבון החיים, להתמכרות שלמה לתביעות העליונות של הרוח האנושית. - היחיד בתור יחיד יכול לעשות לו את חשבונו עם עצמו בכל יום, או ביום שימצא טוב לפניו."
(אהרון דוד גורדון, לחשבוננו עם הדת)
יום כיפור הוא הזדמנות לחשבון נפש לאומי, לעשות את חשבוננו עם עצמנו בתור עם. בשנים האחרונות נראה שהמחלוקות מעמיקות והקיטוב מתגבר, מתחזק הצורך שלנו לעשות חשבון נפש בנוגע למשמעות עצם היותנו עם.
החברה הישראלית, שמראש התמודדה עם אתגרים גדולים של קיבוץ גלויות ובניית חברה המורכבת מעדות ותרבויות שונות, מתמודדת בתקופה האחרונה עם מגמות של פירוד.
זרמים בחברה הולכים והופכים לנבדלים במערכות החינוך, ביישובים ושכונות נפרדים, בכלי תקשורת נפרדים, ובמגמות פוליטיות נבדלות. השיח שמחזק את הזהות הנבדלת הולך ומגביה את חומות הביקורות וחוסר האמון שבינה לבין הזהויות האחרות.
במציאות כזו, ההזדמנות והיכולת של אנשים מזרמים שונים לפגוש ולתקשר אחד עם השני הולכת ופוחתת, ועצם תחושת השותפות וההזדהות הולכת ונחלשת. כל אחד מרגיש שהזרמים האחרים הופכים להיות זרים ומנוכרים.
יום כיפור הוא הזדמנות לעשות חשבון נפש ביחס למגמות האלה, ואולי לקבל על עצמנו הבטחה לנסות לשנות אותן, ולפעול במגמה הפוכה: לערבב, להפגש ולשוחח. לחפש באופן אקטיבי את הקול האחר, להיות מוכנים להקשיב, ולהאמין שלאמירה שלו תהיה השפעה עלינו, ולאמירה שלנו עליו. למצוא את השורשים המשותפים כדי להצליח ליצור שפה משותפת ולדמיין עתיד משותף. לעבוד על הרחבת ההזדהות והשותפות, על הרגשתנו כעם.
