חג פורים של השנה שעברה היה המועד הראשון בלוח השנה שהושפע ממגיפת הקורונה. רגע לפני שמערכת החינוך נסגרה, בוטלו אירועי העדלאידע הגדולים. מאז, במשך שנה, אנו חוגגים את החגים ב"תחפושת" של בידוד וריחוק חברתי, ללא מפגש עם קרובים ושכנים, וללא חלק מהמנהגים אליהם התרגלנו.
לעומת זאת, התרגלנו למנהגים חדשים, וב"מה נשתנה" של השנה נוכל לשיר שבכל שנה אנחנו הולכים עם מסיכות רק בפורים, ובשנת הקורונה כל השנה.
מסכות הקורונה מגינות עלינו מפני הוירוס, אך חוסמות את יכולת ההבעה והביטוי שלנו, ומרחיקות אותנו מהאנשים שמסביבנו.
מסכות השגרה הפסיכולוגיות שאנו עוטים מתחזקות את הדימוי החיצוני שאנחנו רוצים לבנות אל מול הסביבה שלנו, ובו בזמן הופכות אותנו לפחות נגישים, פחות רב-גווניים. הן סוגרות את המגוון האמיתי שלנו מאחורי הדימוי שעל המסכה.
מסיכות הקרנבל של פורים מאפשרות לנו לשחרר את עצמנו: להחליף זהות לרגע, לבחון איך אנחנו נראים בזהות אחרת, לתת ביטוי לצדדים שאנחנו נוהגים להסתיר, להגיד דברים ולעשות מעשים שלא היינו רוצים שישויכו ל"אני" הרגיל שלנו. חג הפורים הוא חג של הצלה ניסית מאיום קיומי. ההצלה מאיום הקורונה לא תופיע בדרך נס, אלא היא תלויה בהקפדה שלנו על עטיית המסכות, וביכולת שלנו להתגבר על מסכות הזהות שמפרידות בין קבוצות שונות בחברה וחוסר האמון שנוצר בהפרדה הזו.
ואולי בכל זאת נצליח, ולפחות את חג הפסח נצליח לחגוג כרגיל, כאילו אין מגיפה. שהרי אם נסיר את מסיכת התחפושת שעוטה חג הפורים, נגלה שמאחורי המסכה של פורים, מסתתר בעצם חג הפסח. (1) (1) לפי המגילה, המשתה של אסתר עם אחשוורוש, ההחלטה על הצלת היהודים ותליית המן, התרחשו כולם בימי הפסח.