תוצאות חיפוש

"כי תיצור על עיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת" (דברים פרק כ') לכבוד ט"ו בשבט מבקש הייתי לכתוב על נטיעת עצים. אולם באו הידיעות בעיתונות ברדיו ובטלוויזיה על עצי הזית הכרותים והדעת אינה מרפה ואינה נותנת מנוח. התנועה הציונית העובדת האמינה מראשית שיבת ציון שיש דרך חד-משמעית לקבוע את עובדת היותנו בני הארץ הזאת – לטעת. למלא את הארץ בעצי פרי ועצי סרק ביערות ובמטעים. הייתה הרגשה שעצם מעשה הנטיעה גופו יביא לנו את הזכות וההכרה על הארץ הזאת, ואת הגאולה הנכספת. ביטוי לכך ניתן בשיר של המשורר ש. שלום, הזכור לנו עוד מימי בית הספר: "בחמישה עשר בשבט בבוא אביב אלינו חוקר בגיא, בודק בהר ורושם כל ציץ, כל עץ, כל בד וכל נטעי גננו. ... וכשהפנקס יהיה מלא עץ יציץ ושיח: כשהמדבר ייהפך שדה, כל ארצנו גן רווה – יופיע המשיח." כאמור, אפשר לראות את שירו של ש. שלום כתורת הציונות העובדת כולה על רגל אחת. במידה רבה היה זה בניגוד לגוף הציוני האחר שלעג לעוד בית, עוד דונם ועוד עז והאמין שרק בדם ואש 'יהודה' תקום. שנים רבות אחרי שירו ש. שלום וחבריו מפרסם הסופר והעיתונאי עמוס קינן ובו הוא קובע: "הלכתי לקנות שתילים לשתול בחלקה הקטנה שלי. ראיתי שתיל זיתים. לא קניתי שתיל זיתים. לא שתלתי זית בחצרי. כדי לשתול זית, על האדם להיות אופטימי. זית שותל אדם לנכדיו. בחצר שלי, ליד ירושלים, גדלים זיתים שנשתלו בידי אנשים אופטימיים למען נכדיהם. איפה נכדיהם ואיפה האופטימיות שלהם. את הזית אפשר לשתול ביום השלום. כל עוד תדבר החרב אין טעם לנסות לשתול זיתים." בדברים חדים אלו הוא שובר את האמונה הציונית מתוך ניסיונו ומראה עיניו. הוא אינו מאמין שנטיעת עצים תביא את הגאולה והשלום. וטוען שעל מנת לטעת יש להביא קודם את השלום המיוחל ובכך תובטח נטיעתנו ושצאצאינו יזכו לאכול מפירותיו. זוהי קריאת תגר על האמונה הציונית התמימה. זוהי מסקנה שעלילות 'גבורה ושלל קרבות' הפכו להיות הגורם המכריע בהוויה הציונית ולא נטיעת העץ. אולם הדברים קשים וחמורים יותר. אנחנו, אנשי קיבוץ, הרואים עמנו ממשיכי החזון הציוני השפוי ניצבים בפני בעיה קשה: נושאי נס הנטיעה לא פסקו. עבורם אין הנטיעה מתבצעת בשטחי מדינת ישראל שבה היינו רוצים להגשים את החלום הציוני. הנוטעים שם מבקשים להפוך את חזון הגאולה, את בוא המשיח לדבר של כאן ועכשיו. הם תופרים את בגדי הכהן הגדול, מנסים להרוס בתי תפילה הקיימים על הר הבית ומניחים אבן פינה לבית המקדש. יתרה מזאת. דוחקי הקץ ונביאי השקר אינם מהססים בצד נטיעת עציהם לעקור עצים המניבים פרי, לנסרם ולגדוע אותם כאן בארץ הזאת. רק אנשים שאין בהם יחס פנימי לארץ, למרות כל הכרזותיהם על אהבת הארץ ומצוות ישוב ארץ ישראל, מסוגלים למעשים אשר הורסים את הנוף והיופי של הארץ. מי שעוקר עתיד בעצמו להיעקר! לא סימני משיח הוא שומע אלא פעמי הקץ! ממשיכים הם את קנאי בר כוכבא כפי שמספרת לנו האגדה באיכה רבה: "נוהגים היו, כשנולד תינוק שתלו ארז. תינוקת – שתלו שיטה. ובשעת נישואים היו קוצצים את האילנות ועשאום חופה. פעם אחת עברה בת הקיסר ונשברה יתד במרכבתה. קצצו (עבדיה) ארז ותיקנוהו (למרכבה). באו (היהודים) ונפלו עליהם והיכום. הלכו (הרומיים) ואמרו לקיסר: מרדו בך היהודים. עלה עליהם." אגדה זו ספק אם יש בה אמת היסטורית צרופה, אולם יש בה סמל של איבוד אמת מידה בהגנה על מסורת אבות. הרומאים מקצצים בנטיעות, כורתים ארז ויהודים שאינם מתאפקים, מכים אותם וכך פורץ מרד בר כוכבא ומביא חורבן והרס שאין כמותם. האם לא מוטב לסבול עקירת ארז אחד לתיקון מרכבתה של בת הקיסר על מנת שבבוא היום אפשר יהיה לטעת ארזים הרבה? האם לא מוטב להבין שגם עמידה על עקרון צריך שיהיה בה שפיות הדעת וקריאת המציאות – על מנת למנוע עקירת כל מה שקיים? מבקש הייתי לכתוב על נטיעה. לספר על "כי תבואו אל הארץ ונטעתם" אולם באו החדשות והגיע העיתון ובאו עצי הזית העבותים והכסופים מול ביתי וביקשו ממני לכתוב על עקירה. לשנות את הכותרת ולזעוק "אל נא תעקור נטוע". תמיד היה ברור לי שמשמעות הנטיעות שלנו גם בקיבוצי בית העמק פרושה שעצי החורש והאורנים והברושים שלנו יצמחו בצילם ובשכנותם של עצי הזית העתיקים שלא אנו נטענו. אולם אם אנו היהודים נעקור את הנטוע סופם של העצים שאנו נוטעים להיעקר אף הם. וזהו שנאמר: "בשעה שכורתין עץ האילן שעושה פרי – קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע". ואני שמעתי את הקולות. #טבע #טובשבט #שלום #קנאות #קיבוץ #התנחלות #בנימיןיוגבבוגה

שובל גבע, Mynet קיבוץ בישראל 2018, כשראשי המפלגות מדברים על ערכים יהודים, כדי לגרוף קולות, כבר ברור שהזהות והמסורת היהודית הם נושאים חמים, הנמצאים בלב השיח. לכן גם במערכת החינוך הממלכתית מנסים למצוא דרכים חדשות ומגוונות להכניס תכנים יהודיים-ציוניים שיהיו רלוונטים ומחדשים לתלמידים חילוניים. נכון להיום אין כמעט מקומות בהם יכול מורה חילוני לתלמידים חילונים למצוא תוכן איכותי לשיעורי היהדות שלו. מכון שיטים פועל כבר 70 שנה באיסוף ושימור חומרים שנכתבו על ועבור חגי ישראל. במהלך השנים נצברו מעל מיליון פריטים בארכיון המכון. לאחרונה ניסו אנשי המכון להבין מה הם עושים עם האוצר שהצטבר. ערן ירקוני, מנכ"ל מכון שיטים, מספר: "אנחנו מבינים שהחגים הם הזדמנות החוזרת שתיים-עשרה פעמים בשנה ליצירת חברה טובה יותר. מורות ומורים רבים עומדים בערב החג ושואלים את עצמם כיצד אהפוך את החג שלי ושל התלמידים שלי למשמעותי יותר? לשם כך הקמנו אתר חדש שמטרתו להנגיש לכלל החברה הישראלית, ולאנשי החינוך בפרט, תוכן איכותי ומעניין לימי החג." האתר החדש מזמין אנשי חינוך, רכזי תרבות ואת כל מי שחוגג חג והיה רוצה להכניס אליו תוכן, בנוסף לארוחה המשפחתית או הדלקת הנרות המסורתית. באתר נמצאים קרוב ל-1500 קטעים במגוון חגים ומועדים החל בחנוכה, דרך ט"ו באב ועד יום הזכרון לרצח רבין. "ניתן למצוא באתר טקסטים מימי חז"ל ועד ימינו אנו. כל שיר, סיפור ומסכת חג כאן הם חלק מהסיפור של התרבות היהודית שלנו, שאנו חוליה יוצרת בתוכה. הקטעים השונים הם שער כניסה וחלון הצצה לסיפור הזהות היהודית-ציונית שלנו. יש לנו הזדמנות לשנות את האופן בו תלמידי ישראל יפגשו את יהדותם" מסיים ירקוני. בנוסף לעבודה החינוכית עם אלפי תלמידים וחיילים יתקיים ביום שישי, י' בשבט תשע"ח, 26.1.2018, יתקיים בקיבוץ בית השיטה כנס שיטים הראשון, בנושא המולדת והארץ בתרבות ישראל. הכנס יכלול הרצאות מאת מוקי צור, א. ב. יהושע ונעמי יואלי, חגיגת סדר ט"ו בשבט, קטעי שירה ומשחק. הכנס יוקדש ליום הולדתו ה-80 של בנימין יוגב (בוג'ה), חבר קיבוץ בית העמק, ותיק מרצי המכון ומוביליו. בוג'ה נפגש לפעילות חינוכית-ערכית עם אלפי חיילי ומפקדים בצה"ל, תלמידי מכינות קדם צבאיות, מורים וקהילות בכל ארחי הארץ. מטרתו היתה ונשארה, בניית חברה יהודית-חלוצית סביב תרבות ישראל, מעגל השנה היהודי ומחזור חיי אדם, שבמרכזה התגשמות חזון הנביאים – חברת מופת של שוויון וסולדריות. להרשמה חינם לכנס ניתן להיכנס לאתר מכון שיטים. להרשמה לכנס - לחצו כאן #כתבועלינו #ערןירקוני #כנסשיטים #טובשבט

"ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים - בחמישה עשר בו" משנה מסכת ראש השנה סדר מועד מה אומר לנו הקטע הזה על ראש השנה לאילן? וחשוב מכך מה הוא אומר לנו על יצירת תרבות ועלינו כעם?לכאורה הקטע מציג ריבוי. למה צריך כ"כ הרבה ראשי שנים? לכל דבר ראש שנה משלו. אפילו על מועד ראש השנה לאילן לא ניתן, בתרבות היהודית, להגיע להסכמה, שוב מחלוקת וריבוי.אבל בעצם הקטע מדבר על אחדות, על אחדות הזמן ואחדות המקום. שהם היסודות של יצירת תרבות משותפת! הכיצד? ראש השנה לאילן, אינו יום ההולדת של העצים, הוא גם לא מועד מתאים כ"כ לנטיעה למרות שהציונות באותה עיקשות חזונית האופיינית לה, ניסתה להפכו לכזה. בזמנו, לפני שייבאו לכאן את פירות ההדר, ולפני עידן החממות וחדרי הקירור, זה גם לא היה מועד הבשלה של פרי. דווקא משום שלא היו פירות בעונה זו של אמצע החורף, נקבע מועד זה כ"יום הקובע" להפרשת המעשרות. תחילתה של שנת מס חדשה. מה שהבשיל עד ט"ו בשבט יחושב לשנה הקודמת ועתה מתחילה ספירה חדשה. ט"ו בשבט הוא אם כן מועד תחילת שנת המס. מעבר לשאלה המעניינת איך הופך ציון שנת מס לחג, עולה השאלה מה למעשרות ולאחדות הזמן והמקום? מה לציון זמן כלכלי וליצירת תרבות? על-מנת להבין את הקשר הזה צריך להבין מה הם המעשרות. המעשרות הן המס של הזמן הקדום. אך היו כמה סוגי מעשרות: מעשר ראשון - עשירית מהיבול ניתנת ללוי. עשירית ממה שניתן ללוי עובר לכהן. הלויים והכוהנים חסרי נחלה, הם משרתי הציבור, הם המגזר הציבורי של התקופה הקדומה. הדאגה לאותו מגזר נובעת משני טעמים אלה, הקשורים זה בזה. ראשית אין להם מקור פרנסה, כלומר קרקע, הם חסרי האמצעים, שחברה מתוקנת צריכה לדאוג להם. שנית הם משרתים את הציבור בעבודת הקודש שלהם, והציבור צריך לכלכלם ע"מ שימשיכו לשרתו. מעשר שני- עשירית מהיבול הנותר לאחר הפרשת מעשר ראשון ותרומה גדולה. נהוג בשנים א,ב,ד,ה, למחזור השבע של השמיטה. עולים לירושלים ואוכלים אותם שם או פודים ומשתמשים בכסף לכלכלה בעליה לרגל. מעשר עני - אף הוא עשירית מהיבול הנותר לאחר הפרשת מעשר ראשון ותרומה גדולה. מעשר זה נהוג בשנים ג,ו, במחזור השמיטה. ובכן מה לכל אלה ולתרבות? מה לכל אלה ולאחדות הזמן והמקום? הדיון בראשי השנים מדגיש את חשיבות קביעת הזמן המשותף. והויכוח בין בית הלל לבית שמאי אף מדגיש את גורליות השאלה. אם מדובר רק בשנת מס, מדוע זה כ"כ חשוב לחכמים הפרש של שבועיים? כיוון שאותם חכמים, יודעים חשיבותה של ההסכמה, חשיבותה של ההכרעה המשותפת, חשיבותו של השעון, ולוח השנה ליצירת אחדות בעם, ליצירת הוויה משותפת. יש לציין את המועדים יחד, ולחשב יחד ובאותו אופן את הכסף, ולהכריע יחד על סוגיות פוליטיות, מדיניות, וכלכליות. הם מבינים שאין להפריד בין תרבות ובין כלכלה (ראש השנה למעשר, ושמיטין וליובלות), בין תרבות ובין פוליטיקה (ראש השנה לרגלים ולמלכים). תרבות אינה מה שאני עושה בשעות הפנאי, תרבות אינה כמה יפה אני חוגג חג, תרבות היא אופן ההתנהלות, הטקסים, והמנהגים שאני נוהג בכל אורחות חיי. המעשרות מלמדים אותנו יותר מכך. חשיבות המעשר הראשון ומעשר עני לקיומה של חברה מתוקנת היא ברורה. מעשרות אלה מניחים את היסודות לשני ההיבטים של מדינת הרווחה: דאגה לחלש, וקיום מבוסס של שרות ציבורי. אך זה ידוע וברור, אני דווקא רוצה להתמקד במעשר השני, המעשר הנלקח בעליה לרגל. מעשר זה מלמדנו לקח חשוב לגבי חשיבות אחדות המקום והזמן לתרבות. ב-4 מתוך 7 שנים אנו מצווים להקדיש עשירית מיבולינו למפעל התרבותי החשוב של העלייה לרגל לירושלים. בעל היבול לא תורם את הכסף למישהו אחר, לא נותנו לכוהנים או למקדש, אלא עולה בעצמו לירושלים, למרכז המדיני והרוחני של העם העברי. מדובר על השתתפות פעילה במפעל תרבותי המכנס אנשים רבים יחד לתקופה לא קצרה. יש כאן הזמנה ואף הוראה לצאת מתוך שגרת העבודה, מתוך העיסוק המקומי, למפגש אמיתי ולא תיאורטי של כל העם או חלקים גדולים ממנו. העלייה לרגל היא הטיול השנתי של העם היהודי, והמעשר השני הוא הציוד, או התקציב עבור הטיול הזה. חכמינו כמחנכים דגולים, ידעו מה ערכה של חוויה מוחשית ופיזית ליצירת קבוצה. הם ידעו איזה כוח יש למפגש בטיול, בטבע, וכמה חשוב הביקור התדיר במרכזי התרבות, במוזיאון באתרי המורשת, ובמוסדות ליצירת הזהות המשותפת. יש כאן ציווי שנועד לקיים את אחדות הזמן והמקום, וכן לקיים את המרכז הרוחני והפוליטי של עם ישראל. לא כל אחד ינהג איך שמתאים לו, לא כל אחד יחגוג מתי והיכן שמתאים לו, לא מדיניות הפרטה בה נוהגים לפי מנהג המקום ומנהג העדה, לא! כולנו יחד כעם נקבע את מועדינו החקלאיים הכלכליים והטקסיים, עד רמת היום המדויק (בית שמאי אומרים א' בשבט ובית הלל אומרים בחמישה עשר בו) וכולנו יחד כעם נתכנס, נפגש, ונציין מועדינו יחד. דווקא היום בעידן התקשורת המדיה והאינטרנט בו אנו יכולים, כדברי יפתח גולדמן במאמרו על הקהילה, להיות חברים פעילים באין ספור קהילות וירטואליות, מבלי לצאת מהבית, ומבלי לדעת את שמה של השכנה הממשית שגרה בדירה הממשית הסמוכה לנו, דווקא היום כשאנו יכולים להצביע ב-sms ולקבוע את גיבורי התרבות שלנו מבלי לפגוש בהם, אנו יכולים לדעת להגיב ואף להשפיע על כותרות העיתונים והתקשורת מבלי לפגוש במציאות ובאנשים עליהם ישפיעו אותן כותרות, דווקא היום הציווי הזה חזק ורלוונטי מאי פעם. אם אנו רוצים עם, אם אנו חפצי תרבות, עלינו לעצב את חיינו וליצור את התכנסות החג שהיא אפשרית רק באחדות הזמן ואחדות המקום. לא די לנו בכל אחד בביתו, לא די לנו בכל אחד ינהג על פי עדתו ומקומו, למרות שגם לזה חשיבות רבה. אך לא די לנו בכך, אנו רוצים את הציבורי, את העלייה לירושלים, את המפגש האמיתי של אדם עם אדם, קהילה עם קהילה, עדה עם עדה. מפגש זה אינו קל ואינו פשוט. קל יותר לקיים את עצמנו ואת מנהגינו הייחודיים המתאימים לנו. אך על-מנת לייצר תרבות רחבה, על מנת לקיים עם, עלינו לצאת ממקומותינו ולעלות לירושלים. אנו נקראים לבנות תרבות יחד ולא רק להשלות עצמנו שאנו משפיעים על חיינו אחת לכמה שנים בבחירות, ולא לקרוא לאחדות ולהתפעל ממנה רק כשיש מלחמה. אנו נקראים להשקיע את משאבינו על-מנת שמפגש ציבורי זה יתרחש. אם נדע לצאת מתחומי קבוצתנו וקהילתנו ולפגוש חלקים שונים מהעם הזה, אם נתעקש על בניית תרבות שהמשותף בה הוא גם רחב וגם עמוק ואותנטי, תרבות שאינה מפרידה בין חג וטקס לבין כלכלה ופוליטיקה, תרבות שעסוקה בירושלים שלה- במוקד הערכי והרוחני שלה ולא בהגדרת הגבולות שלה- מי איתנו ומי נגנו, תרבות שלוקחת אחריות על כל חלקי העם, גם על מי שבשוליו וגם בעלי התפקידים בו, תרבות בה יוצאים מהבית הפרטי (הפיזי והסמלי) אל כלל החברה, אל ארץ ישראל אל הטבע, אם נתעקש על אחדות הזמן והמקום, אם נעשה כל אלה, נצליח ליצר פה חברה מתוקנת.חברה שיש בה אחדות, חברה שיש בה יחד, חברה שתרבותה עשירה והיא ראויה לחגיה. חג שמח! #טובשבט #טבע #כלכלה #חברה

מה יכולה להיות משמעותו של אלוהים עבור האדם המודרני וההפוסט-מודרני? האדם המודרני הרג את אלוהים לא מזמן (בקנה מידה היסטורי), ומאז תועה בעולם בהיעדרו. היהדות דווקא מתורגלת היטב לתפקד בלעדיו. 1945 שנים כבר חלפו מאז שחרב ביתו, והוא פנה לדבר אל השוטים, אבל לא אלינו. גם כאשר הוא מתקשר ממספר חסום, אין שומעים לבת-קולו. ומדוע שנשמע? אלוהים שיצרו חז"ל הוא בן דמותם – תלמיד־חכם, לא דווקא המוצלח מבין תלמידי־החכמים, שהעביר את סמכותו וכליו אל חכמי הדור. דור דור וחכמיו. דור דור ואלוהיו המסתיר פניו. מה עושה אלוהי ישראל שהפסיק להיות הריבון בעולמו? חותם פעם בשנה על גזר דינו של האדם, ביום שבו בית דין של מטה קובע את מועדו של בית דין של מעלה. וכך, כל שנותר לבני האדם הוא להיות הריבונים בעולמו של ריבונו־של־עולם, ולהרבות במעשים טובים, בינם לבין עצמם. על החטאים שחטאנו כלפיו, הוא הרי כבר יסלח, פעם בשנה, ביום הכיפורים. ומה יעשה האדם המודרני, והרי היהודי המודרני הוא לרוב יותר מודרני מיהודי? האדם המודרני זקוק לאלוהים כתזכורת לכך שיש דברים שמחוץ לתחום ריבונותו התכליתית. שהרציונליזם שלו מסוגל לקלוט רק את החלק הרציונלי של הוויה שאינה רק רציונלית. אלוהים המסתיר פניו, שכבר התייאש מלנסות לפנות אלינו, הוא אלוהי כל שאינו תכליתי, שהרי הוא בלי ראשית, בלי תכלית. ולכן כדי להחזיר את אלוהים לחייו, צריך האדם המודרני לפנות מרחב בעולמו לבלתי־תכליתי, ולהרבות במעשים טובים. הרחבות ומקורות לדברים: פנה לדבר אל השוטים – לפי בבא בתרא, י"ב, ב: "א"ר יוחנן מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". בטרם חורבן הבית דיבר אלוהים ישירות עם נביאים ומלכים. בהערת אגב נוסיף שבדורות האחרונים ניסו חסידים לחזור ולדבר אליו. אבל אלו שיחות אישיות שנעשות בבדידות, ואם הוא באמת עונה, אנחנו לא יודעים על כך. אין שומעים לבת קולו – לפי בבא מציעא, נ"ט: יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל ר' אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום! עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: " לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" – אין אנו משגיחים בבת קול. אלוהים כתלמיד־חכם – למשל לפי מדרש במדבר רבא, י"ט: בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקדוש ברוך הוא שיושב ועוסק בתורה ואומר הלכה בשם אומרה: "ר' אליעזר אומר…" ולא דווקא המוצלח מבין תלמידי־החכמים – שנאמר בהמשך בבא מציעא, נ"ט: מצאו ר' נתן לאליהו. אמר לו: מה זה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה? אמר לו: שחק ואמר: ניצחוני בני, ניצחוני בני! העביר את סמכותו וכליו אל חכמי הדור – לפי ירושלמי, ראש השנה, פרק א' הלכה ג': אמר רבי סימון: כתיב: "רַבּוֹת עָשִׂיתָ, אַתָּה יְהוָה אֱלֹהַי – נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ, אֵלֵינוּ: – לשעבר: "רבות עשית", מיכן והילך: "נפלאותיך ומחשבותיך אלינו". אמר רבי לוי: למלך שהיה לו אורלוגין, כיון שעמד בנו מסרה לו. אמר רבי יוסה בר חנינה: למלך שהיה לו שׁוֹמֵרָה, כיון שעמד בנו מסרה לו. אמר רבי אחא: למלך שהיה לו טבעת, כיון שעמד בנו מסרה לו. אמר רבי חייה בר בא: לנגר שהיו לו כלי נגרות, כיון שעמד בנו מסרה לו. אמר רבי יצחק: למלך שהיו לו אוצרות, כיון שעמד בנו מסרם לו. ורבנן אמרי: לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות, כיון שעמד בנו מסרה לו. ביום שבו בית דין של מטה קובע את מועדו של בית דין של מעלה – לפי ירושלמי, ראש השנה, פרק א' הלכה ג': אמרו בית דין היום ראש השנה, הקב"ה אומר למלאכי השרת: העמידו בימה [של בית הדין], יעמדו סניגורין יעמדו קטיגורין, שאמרו בני היום ראש השנה. נמלכו בית דין לְעַבְּרָהּ למחר ,הקב"ה אומר למלאכי השרת: העבירו בימה, יעברו קטיגורין שנמלכו בני לעברה למחר. מה טעמא? "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא; מִשְׁפָּט, לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" – אם אינו חוק לישראל, כביכול אינו משפט לאלהי יעקב. רבי קריספא בשם ר' יוחנן: לשעבר "אלה מועדי ה'" , מיכן ואילך "אשר תקראו אותם" . אמר רבי אילא: אם קריתם אותם – הם מועדַי, ואם לאו – אינן מועדי. על החטאים שחטאנו כלפיו הוא כבר יסלח – לפי המשנה ביומא, ח', ז': עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; יותר מודרני מיהודי – גם הדתיים האורתודוכסיים, למרות נאמנותם המוצהרת להלכות שולחן ערוך, חיים ופועלים בעולמנו כבי אדם מודרניים, גם אם חלקם מתנגדים כלפי חוץ, ולעיתים בלשון בוטה, לערכי המודרנה. עם זאת, הניגוד שיצרתי הוא מלאכותי כמובן. היהודי תמיד חי כבן תקופתו. היהודי היה אדם טרום-מודרני בתקופה הטרום-מודרנית, ואדם מודרני בתקופה המודרנית. תכליתי ובלתי תכליתי – גם כאן נטלתי חירות ספרותית במידה מסויימת. אם לחדד את ההבחנות כפי שאני מבין אותן, הרי ש: פעולה בלתי־תכליתית – פעולה שעצם הפעולה היא מטרתה. למשל: משחק של ילדים בצבע, כאשר אין להם מטרה ליצור ממנו ציור, או משחק בכדור, שלא נעשה על מנת לנצח במשחק או לשפר את הכושר הגופני והבריאות. המבחן לפעולה בלתי־תכליתית, שאותו למדתי כמדומני מיפתח גולדמן) היא שהאדם לא יהיה מוכן לוותר על ביצוע הפעולה בתמורה לקבלת התוצאה הנלווית שלה. פעולה תכליתית – פעולה שנעשית לשם מטרה הנובעת ישירות מהתהליך. למשל: אימון בכלי נגינה על מנת לשפר את היכולת, בניית כסא על מנת לשבת עליו בנוחות, דייג על מנת לאכול, וכו'. לפי מארקס, הפעולה התכליתית היא טבעו של האדם, ומותר האדם הוא בכך שהוא "חיה תכליתית". פעולה מנוכרת – פעולה שנעשית לשם מטרה חיצונית לתהליך. למשל: בניית כסא לשם קבלת שכר עבודה, לימוד לשם קבלת תעודה ולא לשם רכישת ידע או מיומנות. התביעה להרבות בפעולה בלתי־תכליתית היא זרה לרוחו התכליתית של האדם, ונדירה למדי בחייו. למעשה, התביעה היא להמעיט בפעולה המנוכרת, הרווחת כל כך בחיי האדם המודרני, ולהרבות בפעולה התכליתית. הרציונליזם שלו מסוגל לקלוט רק את החלק הרציונלי של הוויה שאינה רק רציונלית – אהרון דוד גורדון כתב על כך רבות, וכמובן גם אחרים. למשל מאיר אריאל, בתוך "מה חדש במדע?": […] תאיץ במחשב, עודך מגשש וכל דבר ביד ממשש. אז עד איפה אתה יודע, עד היכן אתה מבין, עד לאן אתה רואה – ומשם אתה מאמין… […] והמדע הוא רק נקב אחד מרבים חותר וחופר ניצוצות ושבבים. אך כשלהוכיח איננו יכול – אז בכח הוא הולך את הרוח לכבול… […] אבל אם אתה עדיין מתפעל איך הולך על חבל איננו נופל – אז ברוך השם, תודה לאל, ברוך השם, תודה לאל. אז יקרא וה' יענה – לפי הפסוק בישעיהו, נ"ח, ט': אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי: אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן. #אלוהים #מודרנה

בימים ההם: הקנאות, שראשיתה בלית ברירה, הביאה באחריתה אסונות נוראים. בזמן הזה: עלינו לדחות את דרך הקנאות ולמצוא נתיב לשלום "אם לא יקום הנס בחבל יהודה". ננסה רגע לתאר מציאות שבה מובס יהודה בקרבות הראשונים. ירושלים אינה נכבשת ובית המקדש והמזבח אינם מטוהרים. העיר הופכת לפוליס הלניסטית ובעקבותיה כל ארץ יהודה. ייתכן כי כל ההיסטוריה היתה אז שונה: אין עם יהודי, ישו לא מופיע, אין גלות ואפשר להמשיך ולקבוע כי אין אושוויץ. יהודה נעלמת עם עמה, יחד עם כל הממלכה הסלבקית, והופכת לאחת מאותם ערים ומדינות ועמים שנעלמו בהיסטוריה. אכן, המרד הזה, עם כל קנאותו, אפשר את המשך הקיום היהודי, ולנו גם נתן את חג החנוכה. מרד המקבים נבע משני גורמים עיקריים: הראשון- מלחמה מול הכובש הזר, במקרה זה אנטיוכוס אפיפנס. מרד שייתכן שלא היה פורץ לולא הגזרות האכזריות שאיימו לחסל את תרבותו ואת דתו של ישראל, כמפורט בספר מקבים א'. הגורם השני - היה מאבק אחים בין אצילי ירושלים וכוהניה, שאימצו בהתלהבות ובחום את התרבות ההלניסטית על מנהגיה, לבין הכוהנים הפשוטים במודיעין ותומכיהם, שהתקוממו כנגד גזרות אנטיוכוס וכנגד אחיהם המאמצים את תרבות הכובש. אכן, הרבה קנאות היתה במערכה. כבר במחזה הדרמטי במודיעין משווה עצמו מתתיהו לפנחס הקנאי. כאשר הוא הורג את שליח המלך היווני, שהיה יהודי אשר ביקש לזבוח לעבודה זרה והורס את המזבח – ובכך הוא ממשיך את מסורת הקנאים מימי פנחס הכהן במדבר. במעשה זה נותן מתתיהו את האות למרד המקבים. אידיאולוגיה זו של קנאות נמשכת עד המרד הגדול ברומי בשנת 70 ומרד בר-כוכבא בשנת 135. כאשר מנצח יהודה, הוא מטהר את המקדש והמזבח וקובע חג שמונה ימים - חג חנוכת המזבח. שנים אחר כך, כאשר כבר לא נותר עוד בית־מקדש, העבירה תבונת העם היהודי את החג לבית היהודי. בכל בית בארץ ישראל ובגולה מדליקים מנורה של שמונה קנים. בהתגלגלות המסורת, סיפור הגבורה והמרד הופכים לסיפורו של נס פך השמן. הסיפור מופיע לראשונה בתלמוד הבבלי במסכת שבת, תוך כדי דיון על הדלקת נרות שבת. מאז, לאורך אלפיים שנה, זהו חג של בית ונרות ומאכלי שמן וסביבונים. התנועה הציונית שביקשה לחדש את עצמאות העם הבינה שמרד המקבים וחג החנוכה יכולים לשמש כדגם חינוכי ממדרגה ראשונה. לעם בגולה, אשר חי בדיכוי וללא צבא משלו. היה זה חג של השראה וגבורה. המשורר לוין קיפניס לוקח את האורטוריה של הנדל "יהודה המכבי" וקובע מילים משלו "מכבים אנחנו דגלנו רם נכון / ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון". הילד שניצח את היוונים מתגייס בגיל 17 לפלמ"ח. הרצל מסיים את ספרו "מדינת היהודים" וקובע: "שוב יקומו המכבים, ביאליק, בשירו "למתנדבים בעם" קורא "הוי בני המכבים העמידו את עמכם, הקימו הדור, חשפו אור" וטשרניחובסקי קובע בשירו "כל ישראל קדושים - אתה המכבי". למרות כל הנאמר ידעה הציונות, שלא כמקבים הראשונים, לשלב בתרבות ישראל גם את המיטב מתרבות יוון. עתה. משזכינו למדינה משלנו שיש לה צבא חזק מצויד בכל אמצעי הלחימה, הגיעה העת להפנים שנסתיימו ימי הגולה. עלינו לדעת כי האויב העומד עלינו אינו הסלבקי או הרומאי. מרד המקבים והניצחון הביאו כאמור להמשך הקיום היהודי. אולם עלינו להפנים כי הקנאות, שראשיתה בלית ברירה, הביאה באחריתה על עמנו אסונות נוראים. כאשר נלחמנו מול האימפריה הרומית האדירה הבאנו לחורבן בית שני ולסיום העצמאות היהודית. במרד הנורא של בר-כוכבא. לולא אישיותו של רבן יוחנן בן זכאי, שיצא מעיר הקנאים ירושלים בעת המצור וייסד את יבנה וחכמיה, לא היו לנו שחר ותקווה. יהודה המקבי ורבי יוחנן בן זכאי פעלו תחת כיבוש של שלטון זר. אין זה מצבנו היום. ישראל היא מדינה ריבונית! עלינו לדחות את דרך הקנאות הבלתי-מתפשרת, למצוא נתיב לשלום עם אויבינו וליצור כאן חברה שתהיה שילוב ומיזוג מכל היופי של תרבות ישראל ותרבות יוון. #חנוכה #קנאות #גבורה #בנימיןיוגבבוגה #מכבים #שלום

השנה בחרנו לציין, ביתר שאת, את חג החנוכה כחג גבורתה של האישה. אנו מכירים את יהודה, אלעזר ויוחנן, אז מדוע דווקא גבורה נשית בחנוכה? המקור הקדום לגבורת האישה נעוץ בגזרת 'חוק הלילה הראשון' שגזר אנטיוכוס על בנות ישראל, בו צוו להעביר את ליל כלולותיהן במיטתו של השליט הסלבקי. כשהגיע זמנה של בת חשמונאי להינשא, החליטה לעשות מעשה, ולסיים את אי הצדק וההשפלה. כאשר התכנסה משפחתה לטקס הכלולות קרעה מעצמה את שמלת הכלה שלבשה וניצבה עירומה לפני כל בני ביתה. בעלה, אביה ואחיה ביקשו להרגה כיוון שביזתה את עצמה ואותם ביום כלולותיה, אולם היא התפרצה לעברם וקבעה: 'אתם רוצים להרגני כי עמדתי מגולה לפניכם אבל לא אכפת לכם שהערב, ליל כלולותיי, אבלה עם שליט אכזר ונוכרי, ולא עם בעלי?!' הבינו אביה ואחיה כי צודקת היא מהם. על כן, פנו למלך ואמרו לו: 'אחותנו, בתו של גדול ישראל, נישאה, ולכן צריכה היא לשכב עם המלך בכבודו ובעצמו'. המלך המאושר ערך משתה לכבוד בת חשמונאי, במהלכו, השקתה אותו יין עד שנרדם בחיקה. או אז לקחה בת חשמונאי את חרב המלך והסירה את ראשו. כך החל מרד המכבים. אין ספק כי סיפור זה נבנה כדי לספר לנו על גבורתן של הנשים שלא מרדו רק בפגיעה האישית שנפגעו ע"י שליטים זרים אלו,אלא גם במצבו הלאומי הקשה של הציבור היהודי כולו. היו אלו הנשים הגיבורות שדחפו את בני עמנו למרד העצמאות. אכן חנוכה הוא חג לגבורת האישה. את נרות החנוכה נקדיש השנה לנשים גיבורות המאירות את סיפורנו היהודי-ציוני לאורך הדורות. חג שמח, בנימין יוגב (בוג'ה) וחברי צוות מכון שיטים הגבורה היא דרך, לא פסגה נדליק נר חנוכה לגבורה הנשית לכבודה של חנה סנש "לפני כמה ימים נפל מבטי על שני דברים: על גלויה מבודפשט, ששלחה אווה מנשף של איזו חברה, ובמקרה, מבלי להרגיש, עבר המבט אל ידיי, הפצועות מעבודה. לרגע שאלתי את עצמי את השאלה: האם לא הייתה זו רומנטיקה טיפשית, נגד האינסטינקט, לעזוב את החיים הקלים, לבחור בחיים של עבודה קשה, כפועלת?" שאלה זו, שעלתה ביומנה בחורף 1940, כמו שאלות גדולות אחרות, ליוו את חנה סנש לאורך כל שנות פעולתה הציונית, אשר הרחיקה אותה מסביבת הולדתה וממשפחתה, והוציאה אותה לדרך אל ארץ-ישראל, אל ההכשרה החקלאית ואל הקיבוץ. אני מוצא את גבורתה של חנה דווקא בכך: ביכולתה להתייצב פנים אל פנים מול השאלות והדילמות, בלי לחמוק מהן, ולבחור בדרכה. לראות את האור ואת הצללים, מבלי שאלו יבטלו את אלו. להכיר בצורך וברצון לנתב את חייך האישיים גם ביחס לצרכי החברה, מבלי להסתיר את המחירים האישיים שבחירות אלה נושאות איתן – לא להתנער מהחברה בשם הפרט, ולא להתעלם מהפרט בשם החברה. "אני יודעת: לא הייתי יכולה לחיות אותם החיים של הגולה; ופה בארץ-ישראל – מקומי. רק שאלה היא אם בחרתי פה בדרך הטובה. אני חושבת שכן. אני חושבת שלא אהיה פועלת פשוטה. יש לי רצון לחפש את האפשרויות להיטיב, לגדול, לעזור, ואני מקווה שאולי תהיה לי גם יכולת לכך." שליחותה של חנה סנש לאירופה לא היתה מעשה גבורה חד-פעמי החורג משגרת חייה, אלא צעד נוסף בדרך ההגשמה שבה בחרה לצעוד, צעד נוסף בהתמודדות על דמות האדם דווקא בתקופה האפלה ביותר. בחירתה בתקופה זו היתה המשך של בחירותיה הקודמות: להדליק את פנסה הקטן, ולחפש לאורו את בן-האדם. אבשלום בן צבי – חבר צוות מכון שיטים נדליק נר חנוכה לגבורה הנשית - לכבודה של עדה סירני אם שמה נשמע לכם מוכר זה כנראה בשל העובדה שהיתה אשתו של הצנחן אנצו סירני, שהיה בין צנחני הישוב, ונרצח בדכאו. הרצח הטרגי של סירני הוא רק ראשית סיפור גבורתה של עדה סירני, שבמרכזו הבאת עשרות אלפי פליטים לארץ ישראל בסדרת מבצעי העפלה נועזים. באביב 1945, עשרים שנה אחרי שעלתה מאיטליה, ומספר חודשים אחרי שאבדה את שותפה ואבי ילדיה, חזרהלשם. באותם ימים, עשרות אלפי פליטים יהודים מכל רחבי אירופה התקבצו בערי החוף האיטלקיות משוועים לישועה. עדה היתה מאלו שהושיעו. תוך מספר חודשים התמנתה למפקדת המוסד לעליה ב' באיטליה, והביאה לשיגורם של יותר מ-20,000 מעפילים על עשרות ספינות. בנוסף, הייתה סרני מעורבת ברכש נשק ואמצעי לחימה ובמבצעים למניעת הגעת נשק למדינות ערב (מבצע שודד). העובדה כי לסיפורה נקשרו עלילות אהבים, הזכירו לי את סיפורה של יהודית, אחת מגיבורות חנוכה, אשר הרימה מחדש את נס המרד בכובש הבבלי כאשר הערימה על שר הצבא וערפה את ראשו. נהוג לומר כי בימים עברו נשים היו חייבות לממש את כוח הפיתוי והמיניות כדי לקדם מהלכים מדיניים. הכרות עם סיפורה של עדה מלמד שאף בימינו ייתכן והדברים עודם כך. אך ייתכן ועדה, וגם יהודית, נפלו קורבן להסתכלות גברית שעוטפת סיפור הירואי ופרגמטי בהילה רומנטית אשר משאיר את האישה בדמות הפתיינית. גבורתה של עדה לא זכתה להכרה מספיקה. אולי כיוון שהייתה אישה בעולם גברי, אולי כיוון שלא מתה מוות הרואי, ואולי בגלל שהיא עצמה, עם חזרתה לארץ, בחרה שלא להמשיך לעשייה פוליטית, אלא לחזור לחיי הגשמה בקיבוץ. בבחירה זו, הזכירה לי את משפחת החשמונאים אשר עם השגת מטרתם העיקרית, שחרור בית המקדש וטיהורו, חזרו לכפרם מודיעין כדי לשוב לחיי עבודה פשוטים, בהם ראו את ההגשמה העמוקה ביותר של האמונה היהודית. עדה היא גיבורה. היא לא נכנעה לעצב העמוק שבאובדן, היא לקחה אחריות בהזדמנות ההיסטורית שנתנה לה, היא דבקה באופן הפעולה שנראה לה נכון תוך עמידה מול סכנות רבות מבחוץ וביקורת מבפנים. היא היתה שליחה של רעיון, וכשסיימה את שליחותו, גם חזרה להגשימו. כן ירבו נשים כמוה בדורנו. ליאור לקנר, חברת צוות מכון שיטים נדליק נר חנוכה לגבורה הנשית - לכבודה של אליס מילר "תשמעי מיידלע, את ראית פעם גבר סורג גרביים? ... נשים לא מסוגלות לעמוד בלחצים הדרושים מטייסי קרב." (נשיא המדינה, עזר ויצמן, לאליס מילר) מאז שהיתה קטנה חלמה אליס להיות אסטרונאוטית. היא פיתחה את חלומה, למדה אווירונאוטיקה ואף הוציאה רישיון תעופה אזרחי. בשנת 1993, לאחר שבקשותיה להתקבל לקורס טיס נענו בשלילה, עתרה אליס מילר לבג"ץ בדרישה להסיר את החסם שלטענתה מפלה נשים על רקע מגדרי. בג"ץ קיבל את טענתה וקבע שיש להבחין בין שונות רלוונטית העשויה להצדיק חוסר שוויון בין אנשים, לבין שונות שאינה רלוונטית, או אז מדובר באפליה בלתי מוצדקת. בעקבות העתירה נפתחו בפני נשים הכשרות צבאיות שונות שבעבר היו סגורות בפניהן, כגון: קורס טיס, קורס חובלים, קורסים שונים בחיל התותחנים, מערך הנ"מ, משמר הגבול ועוד. כיום 92% מהמקצועות בצה"ל פתוחים בפני נשים. תודה לך אליס על פריצת הדרך לשוויון בין המינים, על מופת עשיה למען הצדק ולרדיפת החלומות של כולנו. חג שמח, אלעד אורמיאן, חבר צוות מכון שיטים נדליק נר חנוכה לגבורה הנשית - לכבודה של אולגה חנקין מספרים על אולגה חנקין שהיתה הרוח החיה מאחורי מפעלי התיישבות וגאולת אדמות בימי העליה הראשונה. אולגה היתה חברת תנועת ביל"ו, קבוצת סטודנטים מאוניברסיטת חרקוב וידידיהם, ששמו לעצמם למטרה להקים תנועה חלוצית לאומית, לעלות לארץ-ישראל ולהקים יישוב חקלאי שיתופי שישמש דוגמה בעבור הבאים אחריהם. הם נחשבים לקבוצה הציונית-סוציאליסטית הראשונה, בשל ניסיונותיהם בחיי שיתוף וקומונה, ומאבקם בפקידי הברון רוטשילד, דבר שיצר חילוקי דעות קשים בינם לבין רוב תושבי המושבות האחרות בתקופתם. בראשית, ביל"ו שהתה עדיין בגולה, אך היתה פעילה בחיזוק החלוצים ועידוד נוספים לעלייה. כך כתבה לאחיה ואחותה שהיו מראשוני הביל"ויים שעלו לארץ: "ואתם אחים! לכו בכח ה' ועשו בעד עמכם, עם בזוי ושסוי, תחזקנה ידיכם, אל ירך לבבכם, היו בני חיל, חלוצי צבא אחינו. ושמכם יהיה לברכה לדור אחרון, כי הגדלתם לעשות בצעדכם הראשון, צאו לכם בעקבות עזרא הסופר, אשר במתי מעט שב מבבל ואחר היו ישראל לממלכה גדולה, יכלו לגיבורי רומא, ולולא פירוד דעותיהם לא בא צר ואויב בשערי ארצנו, ולא באנו למצבנו זה..." (מתוך מכתבה של אולגה חנקין אל קבוצת הביל"ויים הראשונה, 12/6/1882) רוח מכתב זה שורה גם על מאמרים שפרסמה בעיתון 'המליץ' ומכתבים רבים ששלחה לחבריה הציונים. בעיניי, אולגה היתהאישה שמעורבותה הדומיננטית מאחורי הקלעים היוותה כוח מניע ויוצר לפעולות ציוניות פורצות דרך. בחלקן השתתפה באופן אישי, ובחלקן השתתפו חבריה ואהוביה. מעורבותה זו נעשתה בשילוב בין עוצמות של אהבה לעוצמות של התוויית דרך. מודל ראוי ומעורר השראה של הנהגה נשית. עופר קמחי, חבר צוות מכון שיטים #גבורה #נשים #חנוכה