"ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים - בחמישה עשר בו"
משנה מסכת ראש השנה סדר מועד
מה אומר לנו הקטע הזה על ראש השנה לאילן? וחשוב מכך מה הוא אומר לנו על יצירת תרבות ועלינו כעם?לכאורה הקטע מציג ריבוי. למה צריך כ"כ הרבה ראשי שנים? לכל דבר ראש שנה משלו. אפילו על מועד ראש השנה לאילן לא ניתן, בתרבות היהודית, להגיע להסכמה, שוב מחלוקת וריבוי.אבל בעצם הקטע מדבר על אחדות, על אחדות הזמן ואחדות המקום. שהם היסודות של יצירת תרבות משותפת!
הכיצד?
ראש השנה לאילן, אינו יום ההולדת של העצים, הוא גם לא מועד מתאים כ"כ לנטיעה למרות שהציונות באותה עיקשות חזונית האופיינית לה, ניסתה להפכו לכזה. בזמנו, לפני שייבאו לכאן את פירות ההדר, ולפני עידן החממות וחדרי הקירור, זה גם לא היה מועד הבשלה של פרי. דווקא משום שלא היו פירות בעונה זו של אמצע החורף, נקבע מועד זה כ"יום הקובע" להפרשת המעשרות. תחילתה של שנת מס חדשה. מה שהבשיל עד ט"ו בשבט יחושב לשנה הקודמת ועתה מתחילה ספירה חדשה.
ט"ו בשבט הוא אם כן מועד תחילת שנת המס. מעבר לשאלה המעניינת איך הופך ציון שנת מס לחג, עולה השאלה מה למעשרות ולאחדות הזמן והמקום? מה לציון זמן כלכלי וליצירת תרבות?
על-מנת להבין את הקשר הזה צריך להבין מה הם המעשרות. המעשרות הן המס של הזמן הקדום. אך היו כמה סוגי מעשרות: מעשר ראשון - עשירית מהיבול ניתנת ללוי. עשירית ממה שניתן ללוי עובר לכהן. הלויים והכוהנים חסרי נחלה, הם משרתי הציבור, הם המגזר הציבורי של התקופה הקדומה. הדאגה לאותו מגזר נובעת משני טעמים אלה, הקשורים זה בזה. ראשית אין להם מקור פרנסה, כלומר קרקע, הם חסרי האמצעים, שחברה מתוקנת צריכה לדאוג להם. שנית הם משרתים את הציבור בעבודת הקודש שלהם, והציבור צריך לכלכלם ע"מ שימשיכו לשרתו.
מעשר שני- עשירית מהיבול הנותר לאחר הפרשת מעשר ראשון ותרומה גדולה. נהוג בשנים א,ב,ד,ה, למחזור השבע של השמיטה. עולים לירושלים ואוכלים אותם שם או פודים ומשתמשים בכסף לכלכלה בעליה לרגל.
מעשר עני - אף הוא עשירית מהיבול הנותר לאחר הפרשת מעשר ראשון ותרומה גדולה. מעשר זה נהוג בשנים ג,ו, במחזור השמיטה.
ובכן מה לכל אלה ולתרבות? מה לכל אלה ולאחדות הזמן והמקום?
הדיון בראשי השנים מדגיש את חשיבות קביעת הזמן המשותף. והויכוח בין בית הלל לבית שמאי אף מדגיש את גורליות השאלה. אם מדובר רק בשנת מס, מדוע זה כ"כ חשוב לחכמים הפרש של שבועיים? כיוון שאותם חכמים, יודעים חשיבותה של ההסכמה, חשיבותה של ההכרעה המשותפת, חשיבותו של השעון, ולוח השנה ליצירת אחדות בעם, ליצירת הוויה משותפת. יש לציין את המועדים יחד, ולחשב יחד ובאותו אופן את הכסף, ולהכריע יחד על סוגיות פוליטיות, מדיניות, וכלכליות. הם מבינים שאין להפריד בין תרבות ובין כלכלה (ראש השנה למעשר, ושמיטין וליובלות), בין תרבות ובין פוליטיקה (ראש השנה לרגלים ולמלכים). תרבות אינה מה שאני עושה בשעות הפנאי, תרבות אינה כמה יפה אני חוגג חג, תרבות היא אופן ההתנהלות, הטקסים, והמנהגים שאני נוהג בכל אורחות חיי.
המעשרות מלמדים אותנו יותר מכך. חשיבות המעשר הראשון ומעשר עני לקיומה של חברה מתוקנת היא ברורה. מעשרות אלה מניחים את היסודות לשני ההיבטים של מדינת הרווחה: דאגה לחלש, וקיום מבוסס של שרות ציבורי.
אך זה ידוע וברור, אני דווקא רוצה להתמקד במעשר השני, המעשר הנלקח בעליה לרגל. מעשר זה מלמדנו לקח חשוב לגבי חשיבות אחדות המקום והזמן לתרבות. ב-4 מתוך 7 שנים אנו מצווים להקדיש עשירית מיבולינו למפעל התרבותי החשוב של העלייה לרגל לירושלים. בעל היבול לא תורם את הכסף למישהו אחר, לא נותנו לכוהנים או למקדש, אלא עולה בעצמו לירושלים, למרכז המדיני והרוחני של העם העברי. מדובר על השתתפות פעילה במפעל תרבותי המכנס אנשים רבים יחד לתקופה לא קצרה. יש כאן הזמנה ואף הוראה לצאת מתוך שגרת העבודה, מתוך העיסוק המקומי, למפגש אמיתי ולא תיאורטי של כל העם או חלקים גדולים ממנו. העלייה לרגל היא הטיול השנתי של העם היהודי, והמעשר השני הוא הציוד, או התקציב עבור הטיול הזה. חכמינו כמחנכים דגולים, ידעו מה ערכה של חוויה מוחשית ופיזית ליצירת קבוצה. הם ידעו איזה כוח יש למפגש בטיול, בטבע, וכמה חשוב הביקור התדיר במרכזי התרבות, במוזיאון באתרי המורשת, ובמוסדות ליצירת הזהות המשותפת.
יש כאן ציווי שנועד לקיים את אחדות הזמן והמקום, וכן לקיים את המרכז הרוחני והפוליטי של עם ישראל. לא כל אחד ינהג איך שמתאים לו, לא כל אחד יחגוג מתי והיכן שמתאים לו, לא מדיניות הפרטה בה נוהגים לפי מנהג המקום ומנהג העדה, לא! כולנו יחד כעם נקבע את מועדינו החקלאיים הכלכליים והטקסיים, עד רמת היום המדויק (בית שמאי אומרים א' בשבט ובית הלל אומרים בחמישה עשר בו) וכולנו יחד כעם נתכנס, נפגש, ונציין מועדינו יחד.
דווקא היום בעידן התקשורת המדיה והאינטרנט בו אנו יכולים, כדברי יפתח גולדמן במאמרו על הקהילה, להיות חברים פעילים באין ספור קהילות וירטואליות, מבלי לצאת מהבית, ומבלי לדעת את שמה של השכנה הממשית שגרה בדירה הממשית הסמוכה לנו, דווקא היום כשאנו יכולים להצביע ב-sms ולקבוע את גיבורי התרבות שלנו מבלי לפגוש בהם, אנו יכולים לדעת להגיב ואף להשפיע על כותרות העיתונים והתקשורת מבלי לפגוש במציאות ובאנשים עליהם ישפיעו אותן כותרות, דווקא היום הציווי הזה חזק ורלוונטי מאי פעם.
אם אנו רוצים עם, אם אנו חפצי תרבות, עלינו לעצב את חיינו וליצור את התכנסות החג שהיא אפשרית רק באחדות הזמן ואחדות המקום. לא די לנו בכל אחד בביתו, לא די לנו בכל אחד ינהג על פי עדתו ומקומו, למרות שגם לזה חשיבות רבה. אך לא די לנו בכך, אנו רוצים את הציבורי, את העלייה לירושלים, את המפגש האמיתי של אדם עם אדם, קהילה עם קהילה, עדה עם עדה. מפגש זה אינו קל ואינו פשוט. קל יותר לקיים את עצמנו ואת מנהגינו הייחודיים המתאימים לנו. אך על-מנת לייצר תרבות רחבה, על מנת לקיים עם, עלינו לצאת ממקומותינו ולעלות לירושלים. אנו נקראים לבנות תרבות יחד ולא רק להשלות עצמנו שאנו משפיעים על חיינו אחת לכמה שנים בבחירות, ולא לקרוא לאחדות ולהתפעל ממנה רק כשיש מלחמה. אנו נקראים להשקיע את משאבינו על-מנת שמפגש ציבורי זה יתרחש.
אם נדע לצאת מתחומי קבוצתנו וקהילתנו ולפגוש חלקים שונים מהעם הזה, אם נתעקש על בניית תרבות שהמשותף בה הוא גם רחב וגם עמוק ואותנטי, תרבות שאינה מפרידה בין חג וטקס לבין כלכלה ופוליטיקה, תרבות שעסוקה בירושלים שלה- במוקד הערכי והרוחני שלה ולא בהגדרת הגבולות שלה- מי איתנו ומי נגנו, תרבות שלוקחת אחריות על כל חלקי העם, גם על מי שבשוליו וגם בעלי התפקידים בו, תרבות בה יוצאים מהבית הפרטי (הפיזי והסמלי) אל כלל החברה, אל ארץ ישראל אל הטבע, אם נתעקש על אחדות הזמן והמקום, אם נעשה כל אלה, נצליח ליצר פה חברה מתוקנת.חברה שיש בה אחדות, חברה שיש בה יחד, חברה שתרבותה עשירה והיא ראויה לחגיה.
חג שמח!