חג פורים מספר את סיפורו המופלא של עם ישראל המצליח להתקיים, חרף כל השנאה והקשיים שמערים עליו השלטון הפרסי, ואף להרוג את המבקשים להשמידו. המגילה, על השפעותיה מן התרבות הפרסית (שמות גיבוריה, למשל), והחג עצמו, שאימץ נוהגים רבים מהתרבות האירופאית (הרעשן, התחפושות, אזני ההמן ועוד) מעידים על היחס המורכב שמפתח עם ישראל ביחס למציאות חייו בגולה: מחד גיסא, הוא מושפע מתרבות הרוב הזרה והוא מעוניין להמשיך ולחיות בקרב עמים אחרים ותחת שלטונם ומאידך, עם ישראל מבקש לשמור על ייחודו ומסורותיו דווקא בקרב שלטון וחברה המאיימים על עצם קיומו, הרוחני והפיסי. קביעת שם החג  – פורים – מעידה על קיומו השברירי של עם ישראל הנתון לחסדיהם השרירותיים של השלטונות, אשר בנדוד עליהם שנתם, או בגבור עליהם יצרם, חורצים את גורלו של העם לשבט או לחסד. הסמכתה של פרשת עמלק לחג הפורים, מעידה על תפיסת חז"ל את סיבת האיום הקיומי על היהודים בגולה, הלא היא שנאת ישראל. לא ייפלא איפה, כי בסיומה הבעייתי, מבחינה מוסרית, של המגילה, הורגים היהודים את שכניהם, שאך לילה קודם חישבו להשמידם. תחושות האימה מפני הגויים יחד עם הרצון לחיות בתוכם,  הפכו סממן אופייני לקיום היהודי בגולה לאורך דורות.