תוצאות חיפוש

לכל היצירות חנוכה ספרות ושירה / ישעיהו לויט הציפור והנץ על פי אגדה ויהי בימים ההם, כאשר היוונים לחצו את היהודים יושבי ארץ יהודה בגזירות קשות, באו יהודה המכבי ואחיו אל אביהם מתתיהו החשמונאי. הם עמדו לפניו ופתחו ואמרו: אבא, עד מתי נסבול את עול היוונים הרשעים הללו? ראה איך הם מתעללים בנו, שודדים וחומסים ככל העולה על רוחם הרעה. אין בנו עוד כוח לשאת את השעבוד הנורא הזה. איננו יכולים עוד לסבול את החרפה הזו. זהו זה. הגיע הזמן לקום ולהילחם ביוונים עד הניצחון. ​ שתק מתתיהו הכהן זמן ארוך, ואחר כך אמר כמתוך מחשבה עמוקה: ה’ יעזור. היזהרו. אל תחפזו. ידעתי גם ידעתי את הסבל הנורא שכל העם סובל ברחבי הארץ. ידעתי על השוד והחמס, ידעתי על שפיכת הדמים של גדולים וקטנים, ידעתי את החרפה הרומסת את כבודנו. אבל אוהבי שלום אנחנו. ואין מי בעולם, היודע שלום ואוהב שלום ורודף שלום כמו שידענו אנו בתורת ה’ הקדושה. וחלילה לנו לשפוך דם. אם נקום למלחמה, נשפוך דמים רבים. האם ראוי לנו לעשות כן? האם נכון לנו לקנות לנו חירות במחיר דמים רבים. האם נוכל להילחם באויבינו האכזרים הללו, שכוחם רב ועצום בחיל כבד ובכלי משחית רבים? מה אנו, מה כוחנו, מעטים אנחנו לעומתם, דל כוחנו למולם, עמלנו בתורה שלא כמותם..", והוא המשיך להרהר אל מול מבטי הבנים. הבנים שתקו, אך יהודה קם ואמר: אבינו, ידענו מה גדול הסבל הבא מן המלחמה, אבל לא נוכל עוד לשתוק. טוב לנו למות בני חורין מלחיות חיי עבדים. דבר דברך ונקום ונעשה. מתתיהו הביט בבנו האמיץ בהערכה רבה, אך השיב בשפה רפה ואמר: הניחו לי ואלך אל המדבר. שם בשלוות המדבר אהרהר בדבר. אתפלל לפני ה’, ואחשוב על מגמתנו. אלך לי, ועוד מעט ואשוב לומר לפניכם את עצתי. ​ מתתיהו קם ויצא ממודיעין אל עבר מדבר יהודה. הגיע למקום, וישב לו על אבן גדולה שהייתה מונחת בפתח מערה. לפתע שמע קול ציפור. הרים את עינו וראה ציפור קטנה המרחפת מעל הקן ומאכילה את גוזליה. מתתיהו הרהר בלבו: והלוואי, אם היה עם ישראל כמו הציפור הקטנה הזו, שחייה חיי חופש, ואין מי הבא לגזול ממנה את קנה, ואין מי שמתעולל בה או בגוזליה, ואין היא צריכה לשפוך דם. כך הוא הרהר, עד שלפתע הוא נבהל מקול שריקה חזק שמלא את האוויר כמו קול סערה הקרבה ובאה. מתתיהו הרים את עיניו במהירות, וראה נץ שחור וגדול היורד בטיסה אל עבר קן הציפור. הוא הביט לראות מה יקרה, וראה את הגוזלים מנפנפים ברעדה בכנפיהם הקטנות, משמיעים ציצים נבהלים ומביטים אל עבר אמם בזעקה לעזרה. הציפור לא ברחה. ​ היא נותרה עומדת במקומה מעל הקן, והיישירה את מקורה כמתכוננת להילחם. ומתתיהו רואה, ולבו מתמלא רחמים, כשהוא מהרהר: כמה מסכנה היא הציפור, וכי מה ביכולתה לעשות, מה כוחה אל מול הנץ השחור והגדול הזה, מה היא יכולה לפעול במקורה הדק כנגד מקורו הקשה והחד של הנץ, רק מעשה פלא יוכל להושיעה ואת ילדיה. והנה קם הפלא והיה: הנץ התקרב בטיסה מהירה אל הקן, וכשהגיע קרוב קפצה לעברו הציפור ודקרה אותו בכל כוחה. ​ הנץ נבהל מפני תעוזתה, השמיע קול כאב ופחד וברח. והציפור, חזרה אל הקן אל גוזליה הנפחדים. עוד לחג >

לכל המקורות יום השואה מקורות והגות/ בארי צימרמן משהו על לוויתנים ​ "כיצד זה יגיב קורא בעל חשיבה עצמית על ספרות ביקורתית שאינה בוחלת בשום אמצעי על מנת לעקוף את המשמעות היהודית של סיפורו האחרון של קאפקה "יוזפינה הזמרת, או עַם העכברים", בטענה הנלעגת שהמלה "יהודי" איננה מופיעה כלל באותה יצירה? גרשום שלום [עוד דבר, 304] בשנת תשמ"ט, 1989, כשנתיים לאחר מותו של אבא קובנר, הופיע בספרית פועלים ספר לילדים שהותיר אחריו, בשם: "משהו על לוויתנים" (איורים: הנה אדלן). "באגדה פיוטית ואלגורית זו" – כך לשון הזהב של בית ההוצאה בגב הכריכה האחורית – "מספר אבא קובנר איך הפכו הלוויתנים הזעירים לענקי הים ואיך הצליחו לשרוד בעלטה העולמית שפקדה את כל הימים והאוקיאנוסים". ועוד קובעת ההודעה: "הספר מיועד לכל הגילים – משמונה עד שמונים." לרגל יום השואה נפענח כאן את האלגוריה הזאת, הקורסת על ראש הקורא המבין כגחלי-אש משם, מקום בו השמש "עלתה על מוקד הדמים", כנוסח ה"יזכור ליום הזכרון לשואה ולמרד", אותו כתב אבא קובנר בשנות החמישים של המאה העשרים (מתוך: אבא קובנר, משלו ועליו, בעריכת רוז'קה קורצ'ק-מרלא ויהודה טובין, (ילקוט מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספרית הפועלים, 1988, עמ' 25). לְפָנִים לְפָנִים, לִפְנֵי הֱיוֹת הָאָדָם חָיְתָה מַמְלֶכֶת דָּגִים נְבוֹנִים עַל קַרְקָעִית הַיָּם. אבא קובנר, שהתלונן במכתב אל בתו שלומית ב 2.9.84 על כך ש"מיום שראה אור ספר ראשון שלי ועד היום הושמה עלי התווית המחליאה של 'סופר שואה'" (שם, עמ' 61), אינו מתייצב כך בפני קוראו בן השמונה. כל סיפור שגיבוריו חיות, בבני-אנוש, בעצם, הוא מדבר, והקורא בן השמונה "יודע" זאת כמו בן השמונים. אך סיפור המתרחש אף "לפני היות האדם" – רק הד עמום של אליגוריה מתופף, כביכול, במעמקיו הימיים, גם אם שוכניהם מאופיינים כ"נבונים", גם אם מספרו אבא קובנר הוא, יורשו של איציק ויטנברג כמפקד אירגון המחתרת פ. פ. או. בגיטו וילנה. בחריזה בלתי מוקפדת, לעתים שלימה ולעתים מרומזת, לעתים ילדותית קמעא ולעתים מתגברת כארי, מוסיף המשורר לתאר את ממלכת הדגים כקהילת בעלי-חיים המקפידה על עזרה הדדית ויחסי ריעות בין חבריה: הָיוּ לָהֶם הַרְבֵּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת: הֵם יָדְעוּ לְדַבֵּר זֶה - עִם - זֶה לָמְדוּ לִשְׁמֹר זֶה - עַל - זֶה וּבְעֵת צָרָה וּבִשְׁעַת חֵרוּם עָזְרוּ זֶה – לָזֶה; וְלֵב חַם הָיָה לָהֶם לֶאֱהֹב זֶה - אֶת - זֶה בּמַּיִם הַקָּרִים. וְהָיוּ הֵם עֲנָוִים שֶׁנֶּחְבְּאוּ אֶל הָאֲבָנִים, כִּי עַל-כֵּן הַרְבֵּה אוֹיְבִים אָרְבוּ לָהֶם בַּמַּעֲמַקִּים; כִּי חֶסְרוֹן אֶחָד גָּדוֹל הָיָה לָהֶם, הֵם הָיוּ קְטָנִים! הַדָּגִים הֲכִי הֲכִי קְטָנִים בָּאוֹקְיָנוֹס הַגָּדוֹל שֶׁשָׁרְצוּ בּוֹ מִפְלָצוֹת שֶׁהִרְבּוּ לִטְרֹף וְלִזְלֹל! ​ בן השמונים, ובן השמונה עשרה, עשויים כבר כעת לחשוב לעצמם מחשבות-שוא על העם היהודי הקטן בים הגלות שורץ המפלצות – שיחשבו! בן השמונה אין לו אלא דגים ואוקינוס ומפלצות. ובן השמונה הלז נפעם לשמוע בהמשך כי- אַךְ כִּמְעַט שָׁכַחְנוּ לְסַפֵּר לָכֶם כָּאן כִּי לַדָּגִים הַקְּטַנִּים, הַשְּׁקוּפִים וְהַלְּבָנִים קָרְאוּ – לִוְיְתָנִים... ומעתה שבוי בן השמונה בקשרי השאלה המסקרנת: איך תותר הסתירה בין כינויו-במציאות של הדג הענק מכולם לבין כינויו-בסיפור של הדג הקטן מכולם – והוא אותו כינוי עצמו! והוא שומע על אמא-לוויתנית הקטנה השבה משוטטותה בגלים העליונים ובשורה קשה בפיה: ​ יַקִּירַי," קָרְאָה אִמָּא לִוְיְתָנִית" וּסְנַפִּירֶיהָ רוֹעֲדִים: "עֵינַי רָאוּ עֲלָטָה עוֹלָמִית! קָרְחוֹנִים אַדִּירִים מְכַסִּים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב אֵין לְהַבְדִּיל בֵּין יוֹם זֶה וְלֵיל אֶמֶשׁ! הָהּ, אֵלִי! בֵּיתֵנוּ, הַיָּם, הוֹלֵךְ וְנִקְפָּא". הוי, בן השמונה! שאל אביך ויגד לך, זקניך ויאמרו לך, מה היא "עלטה עולמית". וּמִשְׁפַּחַת הַלִּוְיְתָנִים נִבְהֲלָה וְנֶאֱסְפָה מִכָּל קַצְוֵי יָם בָּא גַּם מֶלֶךְ, לִוְיָתָן דָּגוֹן לָבָן קָטֹן קָטָן אֲבָל מְאֹד חָכָם. וַיִּקְרָא מַלְכִּידָג, זֶה הַמֶּלֶךְ לִבְנוֹ בְּכוֹרוֹ – שֶׁיִּקְרַב. וַיָּקָם עַל זְנָבוֹ וַיִּשָּׂא אֶת דְּבָרוֹ הָאָב: "בְּנֵי עַמִּי", אָמַר הַמֶּלֶךְ, "עֵת צָרָה הִיא לָנוּ, בָּרוּר, כִּי רִאשׁוֹנִים יִקְפְּאוּ מִקֹּר הַלִּוְיְתָנִים, כִּי עַם קָטָן אָנוּ וַהֲכִי הֲכִי חַלָּשִׁים". "עת צרה היא ליעקב", יודע בן השמונים לצטט, למען בן השמונה שאינו שואל. שהרי הסיפור הוא סיפור הוא סיפור. מלך ונסיך יחדיו – וילד קטן קורא בהם. בן השמונים זוכר: בינואר 1940, לפני שהים קפא לגמרי, כתב אבא קובנר, בוילנה, שורה אחרונה במשאו "במקום שם התֵבה נחה..." (שם, עמ' 11): "מעשי ידי אלוהים טובעים בים, ואנו - ראשונים בין נטבעי-עולם – אנו עדיין אומרים שירה..." הוי בן השמונים! אל תבכה נוכח בן השמונה! הלוא אך סיפור על דגים הוא! ​ וְאָז זָרַם שֶׁקֶט מַפְחִיד מֵעֵינֵי הַדָּגִים וְהַמֶּלֶךְ מַדְגִּישׁ כָּל מִלָּה וּמִלָּה: "אֲבָל כֹּחֵנוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה... וּבְאַהֲבָה- וְאִם אֶת כָּל הַכֹּחוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּנוּ נַעֲבִיר לְגוּף אֶחָד וְאֶת כָּל הָחֹם שֶׁיֵּשׁ לָנוּ נַכְנִיס לְנֶפֶשׁ אַחַת אָז הָאֶחָד הַזֶּה יִגְדַּל וְיִתְעַצֵּם וְהוּא יִשָּׁאֵר – וְיִחְיֶה!" כוחות החוכמה והאהבה – אמצעי הם ומטרה הם. אמצעי להיחלצות האחד, המציל אותם בהישרדו, כי הם העיקר. מי בן השמונה ולא יפחד מן השקט הזורם? מי בן השמונים ולא יבין וְהַדָּגִים הִקְשִׁיבוּ וְהֵבִינוּ אֶת הַכַּוָּנָה וְחָבְטוּ בִּסְנַפִּירֵיהֶם לְאוֹת הַסְכָּמָה. מִיָּד הִקִּיפוּ אֶת בֶּן-הַמֶּלֶךְ, הַדָּגִיג, הֲכִי יָפֶה. וַיַּעֲבִירוּ לוֹ כָּל אֶחָד וְאַחַת אֶת כָּל כֹּחוֹת הַגּוּף וְהַנְּשָמָה – בְּהַנְשָׁמָה מִפֶּה לְפֶה. גַּם אֶת אוֹצְרוֹת הַחָכְמָה שֶׁהָיוּ לְכָל הָעֵדָה נָתְנוּ לָאֶחָד שֶׁנִּבְחַר. וְאָז לְפֶתַע כֻּלָּם רָאוּ, אֵיךְ בֶּן הַמֶּלֶךְ הַקָּטָן גָּדֵל וּמִתְגַּדֵּל וּכְבָר הַמָּקוֹם צַר בִּשְׁבִילוֹ, כִּי גּוּפוֹ עֲנָק כִּמְעַט כְּמוֹ אֲנִיָּה שְׁלֵמָה! אַחַר-כָּךְ נָתְנוּ שְׁאֵרִית כֹּחָם לַבַּת-זוּג שֶׁאָהַב, חֲבֶרְתּוֹ הַנְּסִיכָה. לְעֵינֵי אֶחָיו הַמִּתְפַּלְאִים וְהָאוֹבְדִים הִתְרוֹמֵם הַזּוּג הַנִּבְחָר וְהִפְלִיג חוֹתֵר בְּכֹחַ אַדִּירִים בֵּין קַרְחוֹנִים חַדִּים וְנֶעְלַם. דֶּרֶךְ יַמִּים וְאוֹקְיָנוֹסִים שֶׁל קֶרַח וּכְפוֹר הִגִּיעַ הַזּוּג אֶל חוֹף אֶרֶץ הָאֵשׁ. כָּאן בַּזֶּרֶם הַחַם יָשְׁבוּ וְחִכּוּ עַד תַּעֲבֹר תְּקוּפַת-הַקֶּרַח וְהָעוֹלָם יִתְאוֹשֵׁשׁ. הידד! הידד! קורא בן השמונה. הם ניצלו! אבוי! אבוי! נאנח בן השמונים. בן השמונה כמעט ושכח את הנשארים למות. בן השמונים כבד לבו מלשמוח. וּכְשֶׁהַקֶּרַח נָמַס שָׁב הַסֵּדֶר לָעוֹלָם אָז יָצְאוּ לְשׁוֹטֵט, הוּא וְהִיא לְבַדָּם. זֶה אֶת זוֹ אָהֲבוּ וּפָרוּ וְרָבוּ וּמִלְּאוּ מֵחָדָשׁ אֶת מַמְלֶכֶת הַיָּם. סוף טוב, צוהל בן השמונה. הנסיך והנסיכה אוהבים, נולדים להם לויתנים, וגם הם גדולים כמוהם. תמה הסתירה בין הכינויים. כך נוצרו הלוויתנים הגדולים. ובן השמונה רוצה לסגור את הספר. אך בן השמונים אינו מניח לו, וגם אבא קובנר אינו מניח לו, וגם הלוויתנים אינם מניחים לו: מֵאָז מִשְׁתַּדְלִים לִוְיְתָנִים לְבָנִים לָשׁוּט זֶה לְיַד זֶה, בְּזוּגוֹת. כִּיָ קָשָׁה עֲלֵיהֶם הַבְּדִידוּת וְעִם כָּל הַיְּדִידוּת לְשׁוֹכְנֵי הַיָּם הֵם לֹא יְכוֹלִים לְזָר לְגַלּוֹת אֶת קוֹרוֹת מִשְׁפַּחְתָּם שֶׁאָבְדָה בַּמְּצוּלוֹת. לא רק את חכמתם ואהבתם עמסה העדה על הנבחרים, אלא אף את זכרונם, מתת שותקת ושותתת, אסירת תודה נוראה. וְכָל פַּעַם שֶׁאֶחָד מֵהֶם נִזְכָּר בַּאֲבוֹת אֲבוֹתָיו שֶׁלֹּא יָשוּבוּ עוֹד מְזַנֵּק מִקִּרְבּוֹ סִילוֹן אַדִּיר- שֶׁרַק מִי שֶׁאֶת שְׂפַת הַלִּוְיְתָנִים לֹא מַכִּיר חוֹשֵׁב בְּטָעוּת שֶׁזֶּה סִילוֹן מַיִם מְלוּחִים וְלֹא דְּמָעוֹת הַפּוֹרְצוֹת לְזֵכֶר אָבִיו וְאִמּוֹ, אֶחָיו וְאַחְיוֹתָיו שֶׁנָּתְנוּ אֶת כֹּחָם, אֶת אַהֲבָתָם וְאֶת נַפְשָׁם כְּדֵי שֶׁהוּא יוּכַל לִחְיוֹת וְלִהְיוֹת מֶלֶךְ הַיַּמִּים לְכָל הַדּוֹרוֹת. הכוח, האהבה, הנפש – כל אלה נשמרו, שרדו. אך זכרון הגוף האובד מותיר את יורשיו הענקים בבחינת בוכי-עד. סילון המים הלוויתני הלא הוא גלעד נצחי וזורם לעדה שהוכחדה, למשפחה. ממש כפי שכתב אבא קובנר באותו "יזכור ליום הזכרון לשואה ולמרד": "נזכור את אחינו ואחיותינו, את בתי העיר ואת בתי הכפר, את רחובות העיירה שסאנו כנהרות – יזכור החי את מתיו כי הנה הם מנגד לנו, הנה נבטות עיניהם סביב-סביב, ואל דמי, אל דמי לנו, עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם". אנו הלוויתן. בנו ניבטות עיני המתים. אלינו נבטות עיני ילדינו. עלינו החובה ללמדם איך נוצקנו מן הכוח ומן האהבה ומן הנפש שנותרה לגווע. יום השואה תשס"ד. נרדם בן השמונה. בוכה בן השמונים. עוד לחג >

לכל המקורות פסח מקורות והגות/ נחום סוקולוב כנגד ארבעה דברים באה גאולת ישראל ממצרים ​ כנגד ארבעה דברים באה גאולת ישראל ממצרים. זה היה שחרור מלחץ גופני, ממצוקה חומרית, מהשפלה חברתית ומסכנה של התנוונות רוחנית. פסח היה לא רק שחרורם מבית עבדים, כי אם גם לידתה של אומה, עלייתו של עם על במת המחזה ההיסטורית בארצו. ואולם יום הגאולה לא בא רק לעם היהודי בלבד, כי אם לכל לאום וארץ עד סוף כל הדורות. ביום זה יראו הדורות הבאים את צ'רטר החופש שלהם; וביום זה יעמדו לדין כל אותם העריצים והעושקים בכוח, הרוצים לגזול מיצירי אלהוים שנבראו בצלמו את הזכות לחיות, למחשוב ולפעול על פי צו מצפונים. וזהו מובנו העמוק של "זמן-חירותנו". עוד לחג >

1942, 'הפתרון הסופי', מבצע חיסולה של יהדות אירופה, פועל בכל כוחו. אושוויץ, בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה. הידיעות על ההשמדה השיטתית נאספות בתקשורת העולמית ומגיעות גם ליישוב היהודי בישראל המנדטורית. הידיעות מולידות בציבור העברי סערת נפש אישית וקולקטיבית, ומייצרות תחושות חדשות, סותרות, מבולבלות: אימה גדולה, חרדה לגורל המשפחות והעם שבאירופה, חוסר אונים ואשמה, פעמים יצר נקמה, פעמים הדחקה והכחשה. בצד אלו, כוחות החיים והשגרה פועלים את פעולתם, והחיים בארץ נמשכים, על פי רוב, כסדרם, במקביל ובמנותק מהמציאות האיומה באירופה. מנגד, חברי וחברות השכבה הבוגרת בתנועות הנוער 'המחנות העולים' ו'הנוער העובד', מחליטים שאסור להם להמשיך בשגרת החיים, והם מוציאים קריאה לכלל תלמידי ותלמידות שכבת י"ב להתגייס לפלמ"ח, להצטרף לכוחות המגן. בחנוכה יוצאים מאות חניכי וחניכות 'המחנות העולים' למצדה, סמל הגבורה והעמידה היהודית, ועל פסגתה עורכים טקס זיכרון. יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל אֶת אַלְפֵי רִבְבוֹת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַטְּבוּחִים. עֲיָרוֹת-גֵּטָאוֹת יִשְׂרָאֵל טוֹבְעוֹת, צוֹלְלוֹת וְשׁוֹקְעוֹת בְּדָמָן הַנִּגָּר. הֲיֵשׁ עוֹד שָׂרִיד? הַאֲזִינוּ לְקוֹל הַדָּם הַקּוֹלֵחַ, הַקְשִׁיבוּ אֶל דּוֹפֵק לִבְּכֶם, כִּי אֶחָד הוּא הַדָּם הַשָּׁפוּךְ וְהַדָּם הַנּוֹזֵל בְּעוֹרְקֵינוּ. הַאֲזִינוּ לַדָּם – הוּא חַי, הוּא רוֹתֵחַ, עוֹד לֵב יִשְׂרָאֵל מְפַרְפֵּר בְּכוֹחוֹת אַחֲרוֹנִים. וְלֹא יִרְגַּע וְלֹא יִשְׁקֹט הַדָּם הָרוֹתֵחַ. מִתַּמְצִית הַדָּם הָאַחֲרוֹנָה יִמְזֹג יִשְׂרָאֵל אֶת נִקְמַת גְּאֻלָּתוֹ. כָּל טִפָּה שֶׁשָּׂרְדָה – קֹדֶשׁ לֶהָרִים וְלָעֲמָקִים הָאֵלֶּה, עַד יִנָּטַע מֵחָדָשׁ אִילָן יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ. נִזְכֹּר וְנִזְכֹּר כִּי תְּהוֹמוֹת הַמָּוֶת פְּעוּרוֹת לְכָל יִשְׂרָאֵל, כִּי לְפָנֵינוּ רַק שְׁבִיל אֶחָד לַחַיִּים – הַנְּקָמָה הַבּוֹנָה. אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, גּוֹלָה, תִּשְׁכַּח יְמִינִי. (מצדה, חנוכה, תש"ג) הם אינם מבקשים נקמת דם. הם מבקשים נקמה בונה, נקמת גאולה. החיים, הבניין, היצירה, ההגשמה – נטיעת 'אִילָן יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ' – זוהי נקמתם. בסיום הטקס הם עורמים גלעד אבנים, ובראשו קובעים לוח זיכרון, לוח שיש שנשאו אל פסגת המצדה, ובו חקוקות המילים: 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, גּוֹלָה, תִּשְׁכַּח יְמִינִי'. --- בימים הקשים האלו, ימי מלחמה וטראומה לאומית, בהם כוחות ההדחקה והשגרה מושכים מכאן, בהם יצר נקמת הדם מרים את ראשו משם, בהם האנטישמיות האפלה מתעוררת ומאיימת על קהילות ישראל בעולם, אנו מבקשים לשאוב כוח מהציווי ההוא ממצדה, זה המחייב אותנו לאמונה ותקווה, לפעולת תיקון ויצירה: 'לְפָנֵינוּ רַק שְׁבִיל אֶחָד לַחַיִּים – הַנְּקָמָה הַבּוֹנָה'.

האחד במאי, יום הפועלים הבינלאומי, ממוקם בלוח השנה העברי בין פסח לשבועות. מיקום החג מקרי למדי, אך ניתן למצוא בו משמעות רבה. בחג הפסח אנו עוסקים בחובתנו כעם לזכור את יציאתנו מבית עבדים. בדומה לטראומות לאומיות אחרות, עולה שאלת הטעם - מדוע עלינו לזכור שאנחנו בניהם ובנותיהם של שפחות ועבדים? אפשר לשאת את הזיכרון כדי לחייב את עצמנו לא להיות שוב עבדים לעולם – לעשות את כל שנדרש כדי שאף יהודי לא ינוצל, ישועבד, יכלא. מטרה זו ראויה כשלעצמה, ובמיוחד בשנה קשה זו, אך המסורת שלנו מחייבת אותנו לרף גבוה יותר. בספר דברים מתוארת שמירת השבת, מהיוזמות הסוציאליות שלנו: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". והנימוק? - "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ [...] וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". כלומר, עלינו לזכור שגם אנחנו היינו עבדים, ובני עבדים נדרשים לשמור על הזכויות הסוציאליות של עבדיהם שלהם. אגב, אותו נימוק עומד מאחורי מגוון חוקים שמטרתם לדאוג למוחלשים בחברה, יהודים ושאינם יהודים. חג השבועות, שחל שבעה שבועות אחרי חג הפסח, מוזכר בספר שמות: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה". בגלגולו הציוני, בחג השבועות חגגו את פרי העמל של החלוצים והחלוצות. טקסי הבאת הביכורים הפכו לתצוגת יכולות ומסוגלות של עם שעובד את אדמתו ומפיק ממנה יבולים. בחג השבועות העלו על נס את היכולות האנושיות להוציא לחם מן הארץ. בקצרה, חג שבועות חגג את העבודה. האחד במאי נחגג בין חגיגת החירות והמאבק בעבדות לבין חגיגת העבודה ותוצריה. מיקומו מאפשר לו להיות לא רק מועד בו אנו מתחייבים למאבק בניצול על כל צורותיו. הוא מזכיר לנו שכל חברה ראויה שניצור בארץ תלויה בהכרה בשוויון ערכם של כל אדם ואישה ושל כל עבודה הנעשית מתוך חירות אנושית.

'מה נשתנה?' היא שאלה המאפיינת תרבות החותרת לשינוי מתמיד, לשיפור ולהערכה עצמית המביטה פנימה ומחפשת מה נשתנה. הראשונים שהכניסו את השאלה 'מה נשתנה' אל ארון הספרים היהודי היו חכמי המשנה, שניחנו בכישרון פדגוגי פורץ דרך. כך מוצגת תורת החינוך של חכמי המשנה על רגל אחת: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? ... (משנה פסחים ו') קריאה מדוקדקת במקור הארצישראלי העתיק מגלה את החידוש. רגע לפני ה'מגיד', שהוא לב התוכן הרעיוני והערכי שהאב מוסר לבנו בפסח, ניתנת הנחיה לעצור ולתת לבן (ולבת) להעלות שאלה. לפתוח עיניים ולגלות סקרנות. לתת מקום לעולם של הילד/ה. ורק אם הבן (והבת) לא מצליח לשאול, המשנה מציעה סיוע לאב הנבוך, ארבע קושיות שיעזרו לפתוח את מפגש המסירה המקודש. ניתן להעריך שרוב ילדי/ות התקופה הפליגו בסקרנותם וכלל לא היה צורך להיעזר בארבעת הקושיות המשמימות. בשנות הגולה הארוכות נשכח הרעיון ואבד הניצוץ החינוכי. דורות של ילדים/ות דקלמו בעל פה את הקושיות ללא סקרנות וללא שאיפה לגילוי. ההגדה ירדה מגדולתה והפכה מטקס חתרני לשינוי למפעל של שימור. עד שקמו ראשוני החלוצים/ות, ולקחו על עצמם גם את משימת התחייה התרבותית. החל בראשית שנות ה-20 החלו הקיבוצים להחזיר עטרה ליושנה, לחדש את רוחה של ההגדה. להשיבה אל הארץ בה נוצרה לראשונה, מתוך מחויבות למורשת הדורות ולאתגרי ההווה והעתיד. לאחר הטבח בקיבוץ בארי, חשוב לחזור אל נוסח ההגדה שיצרו לעצמם חברי וחברות הקיבוץ לכבוד הפסח הראשון בנקודת הקבע אליה עלו ב-1951. הם הסירו את אבק הדורות מה'מה נשתנה' והפכו אותו מדקלום חולמני לטקסט החולם את השינוי שבחרו להקדיש לו את חייהם. כחלוצים/ות, מתיישבים/ות בגבולה של המדינה. הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים, שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה וזרוע נטויה." הבנת התפקיד ההתיישבותי ברורה וחדה, להשאיר את האויב מעבר לשער. קיבוץ כגבול חי המאפשר את עצמאות ישראל. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד ישא חרב, וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל, טרם נשלמה?" חברי וחברות בארי שמחו במה שהשיגו, אך לא ישקטו עד שיהיו לחלוצי העם כולו. מורי דרך. זה השינוי שחל בהם, וזה מה ששאפו שישתנה בעקבותיהם. העוז לחלום על שינוי, על צדק ועל שוויון הוא חלק מחגיגת החירות של בארי. תיקון ההגדה הוא סמל לתיקון שלם של עם ששקע בגלות. זוהי פסגה של יצירת תרבות יהודית חילונית, החיונית למפעל הציוני. לאחר טבח השבת השחורה הצורך בבנייה מחדש מורגש. בידינו המשאבים החומריים והרוחניים. הנדע שוב לשנות את המציאות?