תוצאות חיפוש

יום הרצל "נמשיך בפיתוח הנסיונות החדשים ונשתמש בהם; וכשם שאנו עושים ביום-העבודה של שבע שעות ניסיון לטובת כל האנושות, כך נימנה עם הראשונים בכל המועיל לבני האדם, וארצנו החדשה תהיה גם ארץ הניסיונות, ארץ לדוגמה ולמופת." (הרצל, 1895) למערכי שיעור לתיכון ל"ג בעומר אוסף קטעים, עתיקים ומודרניים, מאוצרות הארכיון, להעשרת החג. לדף ל"ג בעומר שבועות מערכי שיעור בנושא ביכורים, תוצרת הארץ, מגילת רות ועשרת הדברות, המתאימים גם לתיקון ליל שבועות ולפעילויות יצירה. השיעורים מעמיקים ביחס לזר, מעמד האישה, ערבות הדדית ואחריות חברתית. למערכי שיעור 9/5/24 - 6/6/24 אייר החודש הנוכחי הוא To play, press and hold the enter key. To stop, release the enter key. צה"ל בתי מדרש בתי ספר תכניות חינוכיות "תפקידנו החינוכי הוא לעשות את הארץ הזאת ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו" (ברל כצנלסון) ​ אנו פועלים מתוך אמונה והבנה שחידוש התרבות יכול להיעשות רק דרך שיח חינוכי-ערכי הקושר מורשת ומסורות לשאלות החברתיות של ימינו. ​ לקראת כל פעילות חינוכית מתקיימת שיחת התאמה בין התוכן לבין צרכיו ודגשיו של הגוף המזמין. ​ בעזרת חומרים מקוריים שליקטנו מתוך ארכיון החגים הקיבוצי ומאוספים נוספים אנו מובילים סדנאות, הרצאות, סיורים ובתי מדרש. מטרת פעילותנו היא השיח היהודי-ציוני השואב משורשים עמוקים וחותר לחברת מופת. לפרטים נוספים מערכי שיעור "מספרים ביציאת מצרים" מה נשתנה ומה נשנה? מסע החירות בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו לעשות סדר בליל הסדר ארבעה מי יודע/ת? היכרות משחקית עם חג הפסח העבודה החקלאית כערך וכחוויה מכוננת בין גבורת המכבים לגבורת הלוחמים והלוחמות בימינו גבורת העורף הישראלי בימי מלחמה גבורת המכבים האור המיוחד שבי ערכים חברתיים בחג הסוכות "מספרים ביציאת מצרים" מה נשתנה ומה נשנה? מסע החירות בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו לעשות סדר בליל הסדר ארבעה מי יודע/ת? היכרות משחקית עם חג הפסח העבודה החקלאית כערך וכחוויה מכוננת בין גבורת המכבים לגבורת הלוחמים והלוחמות בימינו גבורת העורף הישראלי בימי מלחמה גבורת המכבים האור המיוחד שבי ערכים חברתיים בחג הסוכות "מספרים ביציאת מצרים" מה נשתנה ומה נשנה? מסע החירות בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו לעשות סדר בליל הסדר ארבעה מי יודע/ת? היכרות משחקית עם חג הפסח העבודה החקלאית כערך וכחוויה מכוננת בין גבורת המכבים לגבורת הלוחמים והלוחמות בימינו גבורת העורף הישראלי בימי מלחמה גבורת המכבים האור המיוחד שבי ערכים חברתיים בחג הסוכות לכל המערכים מאמרים והרהורים ביום הרצל ראוי להיזכר שלמרות הקשיים העצומים איתם התמודדו הן החזון והן החוזה, הכרחי לדרוש מעצמנו גם את ברית הייעוד וגם את ברית הגורל. "מאיפה יש לו כח להיות חוזה?" | מרים הולצמן יום הרצל עצמאות אינה בדידות, וחיים עצמאיים ללא קשרים וללא תחושת שייכות הם חסרי משמעות. זה נכון בעצמאות של היחיד, ונכון גם ביחס לעצמאותה של מדינה. על הושטת יד ועצמאות - יום העצמאות תשפ"ד | יעל גרוס רוזן יום העצמאות בימים בהם יצר נקמת הדם מרים את ראשו, בהם האנטישמיות מאיימת על קהילות בעולם, נבקש לחזור ולהתחייב לאמונה ולתקווה, לתיקון וליצירה. לפנינו רק שביל אחד לחיים - הנקמה הבונה | יובל שפירא יום הזיכרון לשואה ולגבורה חג הפועלים נחגג בין חג החירות לחג העבודה. מיקומו בלוח השנה מזכיר שכל חברה ראויה שניצור בארץ תלויה בשוויון ערך בני האדם ועבודה מתוך חירות. חג הפועלים הבינלאומי בלוח השנה העברי | מרים הולצמן אחד במאי לכל המאמרים

לכל המקורות חנוכה מקורות והגות/ יוסף אחאי חנוכה אורה עלון נצר סרני, תשמ"ח הפועל ח-נ-ך קשור במקרא בדרך כלל לקביעת מבנה למלא תפקידו: ​ א. בית מגורים : אשר בנה בית חדש ולא חנכו. (דברים, כ', ה') ב. בית מקדש : ויחנכו את בית יי. (מלכים א', ח', ס"ג) ויחנכו את בית האלוהים. (דברי הימים ב', ז', ה') ג. חנוכת המזבח. (במדבר, ז', פסוקים: י', יא', פ"ד, פ"ח) ד. חנוכת המזבח במקדש שלמה - אין בספר מלכים א' אך בספר דברי הימים ב', ז', ט' נאמר: חנוכת המזבח עשו שבעת ימים. ה. מזמור שיר חנוכת הבית בתהילים ל"א תמוה. אין בפרק עצמו כל זכר לא לחנוכה ולא לבית. ו. חנוכת חומת ירושלים (נחמיה, י"ב, כ"ז) - בכתוב זה נמצא שם בנפרד לחנוכה: לעשות חנוכה ושמחה. הפועל ח-נ-ך במובן המקובל היום : הדרכת בנים ותלמידים, שמימי התלמוד אנו משתמשים בו בבנין פעל חנֵך, מחנך וכו' - יש במקרא בצירוף אות היחס למ"ד. חֲנֹך לנער (לא את הנער) (משלי, כ"ב, ו'). חניך במובן תלמיד יש במקרא פעם אחת: "וירק (אברם) את חניכיו" (בראשית, י"ד, י"ד) למלחמה. כלומר : צעירים מלומדי מלחמה. אישים במקרא בשם חנוך הם ארבעה, וכולם אישים קדמונים מספר בראשית: א. חנוך בן קין - "ויהי (קין) בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך." (בראשית, ד', י"ז). מאחר שאין אני יודע עיר במזרח הקדום בשם "חנוך", הריני משער שהכוונה לאור (כשדים). ב. חנוך בן ירד, אבי מתושלח, שהתהלך "את האלוהים ואיננו כי לקח איתו אלוהים". והוא בן 365 שנה. המספר הזה הוא מספר ימות החמה (האור) של השנה. יש גם חנוך בן ראובן וחנוך בן מדין. הצד השווה שבחניכת מבנה והחניכה הניתנת לבנים היא, כנראה, הבאת אור, תאורה, אילומינציה. הבית מתחיל למלא את תפקידו, משיש בו אור או תנור המספקים ליושביו אור וחום, ואשר סביבו מתרכזת המשפחה. האור שהלך והתמעט עד שהגיע ליום השפל ב 21 בדצמבר הולך וגובר ומביא שמחה לעולם. "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול... הרבית הגוי לא/לו (גורסים : הגילה) הגדלת השמחה." מכאן ניתן להסיק, כי כה' בכסלו הוא לא רק חג הניצחון על החשמונאים אלא גם ניצחון האור על החושך כדברי חגי הנביא בעשרים וארבעה לתשיעי (כסלו) - מן היום הזה אברך. ויפה הבין יוסף בן מתתיהו, כי עיקרו של חג החנוכה הוא באור ההולך וגדל מיום ליום ומשום כך השכיל לקרוא לימים אלה "פוּטַי", כלומר אורים, חג האורים, על יסוד הכתוב - לעושה אורים גדולים לבדו. עוד לחג >

לכל היצירות יום הזכרון ספרות ושירה / בארי חזק רבונו של עולם לחן: ברי סחרוף ואורן לוטנברג, שדמות, במה לתנועה הקיבוצית, גליון נ"ג, חורף תשל"ד, עמ' 127 אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ כָּאן אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ, לֹא יוֹדֵעַ, הַאִם שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ הָאַנְטֶנָּה. אַתָּה עָדִין כָּל כָּךְ לָמָּה אַתָּה כֹּה רַכְרוּכִי, לָמָּה אַתָּה תָּמִיד אֶזְרָחִי. הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב, עֲבֹר, עֲבֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמַע קָטוּעַ, אַתָּה נִשְׁמַע פָּצוּעַ, אַתָּה בָּעֵמֶק מְאֻרְגָּן הֶקֵּפִית. הָרִים וְכִנֶּרֶת אַחֶרֶת. אָנָּא הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ, בַּמַּכַּ"ם לֹא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ, מַדּוּעַ אֵינְךָ מְזֻחְלָם, מַדּוּעַ אֵינְךָ נִלְחַם, הַאִם לִשְׁלֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע, אֲנִי מָלֵא אֱמוּנָה שֶׁלֹּא יַגִיעַ וְלֹא יַחֲזֹר. פֶּצַע שָׁחֹר. אָנָא הַחֲלֵשׁ עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ. אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב לַשָּׁוְא לַוֹאֲטִים שְׁמֵךָ, וְכוֹכַב הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד, אָנָה יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת אָנָא, עֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ, עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹמֵעַ. רוּת. אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית לָמוּת. אָב שַׁכּוּל, אֲנִי כְּבָר לֹא מַרְגִישׁ דִמְעוֹת הַחֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּישׁ. עוד לחג >

כ"ט בנובמבר ספרות ושירה Heading 6 עמוס עוז מספר על חווית כ"ט בנובמבר בירושלים את הלילה הזה לא תשכח עד אחרון יומך מתוך הספר 'סיפור על אהבה וחושך' עד ששב הקול העב, הצרוד קצת, להרעיד את האוויר דרך הרדיו ולסכם במין יבושת מחוספסת אך הרת עליצות: שלושים ושלושה בעד, שלושה עשר נגד. עשרה נמנעים, ומדינה אחת נעדרת מן ההצבעה. ההצעה מתקבלת. ובכך נבלע קולו בשאגה שבקעה מתוך הרדיו, גאתה וגלשה מהיציעים המשתוללים מחדווה באולם שבלייק סאקסס, וכעבור עוד שתיים-שלוש שניות של תדהמה, של שפתיים מפושקות כמו צמאות ושל עיניים קרועות לרווחה, השתאג בבת אחת גם הרחוב הנידח שלנו שבפאתי כרם אברהם בצפון ירושלים. ... וכעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל כי אם צעקה ארוכה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים... אבי לא שתק אלא נתן את כל קולו בצעקתו הארוכה עד קצה קיבול ריאותיו אאאאההה וכשאזל לו האוויר שאף שוב, כטובע, והמשיך וצעק האיש הזה שרצה להיות פרופסור דגול וגם ראוי היה ועכשיו הוא היה כולו רק אאאאההה ... ואחר כך היו ברחוב עמוס ובכל כרם אברהם ובכל שכונות היהודים ריקודים ודמעות, ודגלים הופיעו, וסיסמאות כתובות על יריעות בד, ומכוניות צפרו בכל כוח צופריהן, ו"שאו ציונה נס ודגל", ו"פה בארץ חמדת אבות", ומכל בתי הכנסת בקעו קולות השופר, וספרי התורה הוצאו מתוך ארונות הקודש ונסחפו אל מעגלי הרוקדים, ו"אל יבנה הגלילה", ו"שורו הביטו וראו/מה גדול היום הזה", ועוד אחר כך, בשעות הקטנות של הלילה, נפתחה פתאום המכולת של אדון אוסטר, ונפתחו כל הקיוסקים ברחוב צפניה ונפתחו ברחוב גאולה ובצ'נסלור וביפו ובקינג ג'ורג, ונפתחו הברים בכל העיר, ועד אור הבוקר חילקו חינם משקאות קלים וממתקים, ודברי מאפה וגם משקאות חריפים, ומיד ליד עברו בקבוקי המיץ והבירה והיין, וזרים התחבקו ברחובות ונישקו זה את זה בדמעות, ושוטרים אנגלים המומים נגררו גם הם אל מעגלות המחול ורוככו בפחיות של בירה ובליקרים, ועל שיריוניות הצבא הבריטי טיפסו חוגגים משולהבים ונוססו עליהם את דגלי המדינה שעדיין לא קמה, אך הלילה הוחלט שם, בלייק סאקסס, שמותר יהיה לה לקום. ... אבא שלי אמר לי כששוטטנו שם, בליל העשים ותשעה בנובמבר 1947, אני רכוב על כתפיו, בין מעגלי הרוקדים והצוהלים, לא כמבקש ממני אמר לי זאת אלא כיודע וקובע את ידיעותיו במסמרות אמר אבי, אתה רק תסתכל היטב היטב בן, בשבע עיניים תסתכל בבקשה בכל זה, כי את הלילה הזה ילד אתה כבר לא תשכח עד אחרון ימיך ועל הלילה הזה אתה עוד תספר לילדים ולנכדים ולנינים עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה. ... ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדי אל מתחת לשמיכה שלי בחושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי-יום במיטה אלא כדי לבוא אלי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי-היום שלו שהיו רווים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדי (ואצלנו הלוא היה חוק ברזל: לעולם, בשום מקרה ובשום אופן, אין נכנסים בבגדי-יום אל בין הסדינים). אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהייתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאמא. אחר כך סיפר לי בלחש, בלי לקרוא לי אף פעם אחת לא הוד מעלתו ולא כבודו, מה עשו לו ולאחיו דויד נערי-רחוב באודסה ומה עשו לו נערי גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה, וגם הנערות השתתפו, ולמחרת, כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הבריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות, ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך, והמורים, מצדם, ראו ושתקו, או אולי צחקו גם הם. ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותיי (כי לא היה רגיל ללטף), אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, "ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים הם כך וכך. זה - לא. לעולם לא. מהלילה הזה הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד". ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותיי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו הלילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד. רק יד שמאל שלי ראתה. את הלילה הזה לא תשכח עד אחרון יומך בטלגרף לגרומיקו הייתי האחרון שיצא את חדר האוכל עוד לחג >

לכל המקורות בר/בת מצווה מן הארכיון / אשר סיפר לי אבי - דוד דויד צימרמן משמר השרון 1964 לגבי הילד היהודי בעיירה שבגולה הביאה תקופת בר-המצוה מפנה ממשי בחייו. הוא החל נחשב כמבוגר לכל דבר והיה נמנה כעשירי ל"מנין", עלה לתורה, לא רק ל"מפטיר", עליה המותרת לכל ילד, אלא גם לאחת משבע ה"עליות" המותרות רק למבוגרים, וגם צירפו אותו כשלישי לברכת-המזון שלאחר הסעודה. זמן רב לפני חגיגת בר-המצוה מסר הרבי לאבי את הנושא של דרשתו בסוגיית "מצוות צריכות כוונה". אבי היה צריך לפתח את הנושא על ידי קריאה בגמרא וחיפוש במפרשים . הוא מצא סתירה בין מפרשים שונים ותירץ את הסתירה. ענין זה נקרא בעיירת אבי בשם "פשעטיל", כלומר, פשט קטן. ביום בר-המצוה עלה אבי לתורה בבית הכנסת לא ל"מפטיר", אלא לעליה השניה במיועדת ל"לוי". (אנו משתייכים לשבט לוי) לאחר מכן באו כל מתפללי בית הכנסת וקרובי משפחה לבית אבא ל"קידוש". אחר שסעדו את לבם ושתו "לחיים" העלו את אבא על שרפרף והוא דרש את הדרשה, תחילה בהססנות ובקול נמוך ולאחר כך ביתר בטחון ובהנפת ידים כנהוג. המפנה הממשי ביותר בא כעבור ימים מספר כאשר שלחו את אבי ללמוד ב"ישיבה" מחוץ לעיר בה ישבה המשפחה. משם הוא היה חוזר הביתה לביקור רק פעמיים בשנה – בסיומי ה"זמנים". שהייה זו במקום זר והלימוד ב"ישיבה" סימלו את ראשית ההתבגרות. תחומים נוספים

לכל שירי החג יום ירושלים שיר וזמר / זאת ירושלים מילים: איתן פרץ לחן: נחום היימן גַּגּוֹת שֶׁל בִּנְיָנִים וְאֶבֶן מְסֻתֶּתֶת, וּבָרְחוֹבוֹת הֶמְיַת שַׁלְוָה כְּמוּסָה, וּמַשָּׁבִים רַעֲנַנִּים, צַמֶּרֶת מְרַטֶּטֶת. וּצְחוֹק בַּחֲצֵרוֹת, בֵּינוֹת חַבְלֵי כְּבִיסָה. זֹאת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁל אַבְנֵי הַכֹּתֶל, זֹאת יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה לְתַלְפִּיוֹת. זֹאת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁל אַבְנֵי הַכֹּתֶל, זֹאת יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה לְתַלְפִּיוֹת. מֵאָה לָה שְׁעָרִים: סְבִיבָהּ עֵצִים שֶׁל זַיִת, בַּסִּמְטָאוֹת זָרְקָה כְּבָר הַשֵּׂיבָה, וּמִתְנַגְּנִים הַמִּזְמוֹרִים, מֵעֵבֶר הַר-הַבַּיִת, בְּדֶרֶךְ הַיּוֹרֶדֶת אֶל הַמַּצְלֵבָה. זֹאת יְרוּשָׁלַיִם... וְקוֹל הַמּוּאָזִּין עוֹלֶה מִן הַצְּרִיחַ, מִכְּנֵסִיּוֹת עוֹנִים פַּעֲמוֹנִים. וְנַעַר קָט עִם הַתְּפִלִּין אֶת תְּפִלָּתוֹ שׁוֹטֵחַ, וּמִתְמַזְּגִים מֵעַל הַיַּעַר הַנִּגּוּנִים. זֹאת יְרוּשָׁלַיִם... עוד לחג >

לכל המקורות ראש השנה מקורות והגות/ ​ מושגים וביאורים ​ סליחות תפילות בלשון פיוטית, שתוכנן בקשת סליחה ורחמים על החטאים. על פי המנהג שבמסורת הדתית קמים באשמורת הבוקר לומר תפילות אלו בימים שבין ראש חודש אלול ויום הכיפורים, הלא הם ימי הסליחות. הדלקת נר של יום טוב עם הדלקת הנר בערב ראש השנה נוהגות הנשים לברך גם "שהחיינו", וללבוש בגד חדש או לשים על השולחן פרי חדש. ברכת כתיבה וחתימה טובה נוהגים לברך זה את זה בברכת "שנה טובה" וב"חתימה טובה". הנוסח האשכנזי לברכה זו הוא: "לשנה טובה תכתבו ותחתמו". הנוסח בעדות הספרדיות הוא: "תיכתבו בספר חיים טובים". נוסח התימנים הוא: "ותיכתבו בספר החיים ובספר הזיכרון". ימים נוראים שלושת הימים של ראש השנה ויום הכיפורים נקראים "הימים הנוראים"/ יש מרחיבים מושג זה ומשתמשים בו גם לציין מהותם של שבעת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים. מקור השם באופיים של הימים האלו כימים של דין ומשפט. תשליך תפילה הנאמרת ביום א' של ראש השנה קודם שקיעת החמה, על שפת נהר או מעיין. המתפללים אומרים "ותשליך במצולות ים כל חטאתינו". ומנערים את שולי הבגד – סמל להיטהרות מן החטאים ליד מקור מים. מחזור ספר המכיל תפילות ופיוטים, החוזרים לפי הסדר כל שנה. בעדה הספרדית קוראים בשם זה קובץ תפילות לכל השנה; ואילו בעדה האשכנזית ה"מחזור" הוא ספר התפילות שיוחדו לראש השנה, ליום הכיפורים ולשלוש הרגלים. בין כסה לעשור עשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים. הימים שבין כסה לעשור - הם הימים מראש חודש תשרי, כאשר הירח מכוסה, ועד עשרה בו. שבת שובה השבת שחלה בעשרת ימי תשובה, לפני יום הכיפורים, ונקראה על 'שם ההפטרה שקוראים בה, והמתחילה כך: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך" (הושע י"ד, ב'). פרק זה נבחר בהתאם לרוח הימים המיוחדים של חשבון הנפש. עוד לחג >

לכל היצירות יום השואה ספרות ושירה / נתן אלתרמן מכתב של מנחם מנדל ​ שֵינָה שֵינְדְל שלי, זוגתי היפה בין עבים הלבנה נוגהת. שינה שינדל שלי, דרך ליל וסופה בראשי החולם את נוגעת. בקפוטה שלי ליל ממרֵט ושמוט כובעי עלי עורף ממצח. כך הילכתי חיים, כך שוכב אני מת, כי דמותי - כך אומרים - היא בת-נצח. שינה שינדל שלי, יורד שלג לבן. אין אדם, כֻּלם תמו. הביני. טוביה מת ומת מוטְל בן פֵּיסי החזן. מת האיש היקר הדוד פיני. ועל שלג נח סְטֶמְפֶּניוּ, קט ויחף וכולו כמאז מלא חן עוד. אך אילם הכינור. לא ניגון הוא רועף. יען כי אין לו למי לנגן עוד. וגם טוֹפֶּלֶה נח, טוּטוּריטוּ התם. נח פעוט ומחייך ממוות. נצחיים הם שחוקו ובכיו של העם לכן טופלה הוא בן-אלמות. שינה שינדל שלי. לילה. לילה עמוק. את זוכרת הליל בו נפרדנו. עם העם שנָתַנו לו דמע ושחוק גם אנחנו מול מוות עמדנו. את לבשת, שינה שינדל, מטפחת של חג. את ניקית הקפוטה שלי הנושנת. והעם זאת הפעם צחוק לא צחק. הוא נשק את ידך הקורנת. והלילה היה מִשְׂרֵפות חכלילי ואני צוואה לך ניסחתי, על אגרת קטנה, שינה שינדל שלי. וברור כי עיקר שכחתי. העיקר... לך רציתי תודה להגיד, שהיית לי בת-זוג, סבלנית ומכפרת. שינה שינדל, שיחקנו קומדיה נצחית, אך גמרנו אחרת, אחרת. זאת ניבאה בדיחתנו מאז, טרם סוף, עת ניגנו כינוריה בתוך הלֹע, היא על לב גיבוריה הכתה באגרוף. אבל איש לא אבה לשמוע. גם אני לא ידעתי, גם את לא הבנת, את חזיון התוגה ששיחקנו עד ערב. שום ספרות - כך יאמרו - לא ידעה קומדיאנט שכמונו נשא על צוואר את החרב. עד יום גזר... עד ניצבנו בתוך הגולה, אבירי החלום, גאוני העוני, גיבורי הספרות העברית הגדולה, הנופלת בשלג כמוני. - - שינה שינדל שלי, דרך ליל וסופה בראשי ההרוג את נוגעת. שינה שינדל שלי, זוגתי היפה במרומים הלבנה נוגהת. עוד לחג >

לכל היצירות חנוכה ספרות ושירה / רוני שי נר לגבורת האישה קיבוץ דליה, 1993 הנר הזה יאיר לגבורת האישה שנולדה לארץ הזו הקשה – בדור שהתחנך, כדבר מובן, על חנה שעלתה את בניה קורבן. לדור שגדל פה ועורף הפנה למיתוס גבורת האם חנה לאימהות ששום אידיאולוגיה או דת לא יביאון להקריב ילד אחד. ואולי זו הגבורה הגדולה מכולן: לחיות בעולם שממיתוס רוּקן, לפלס את הדרך - יום ועוד יום לעולם בו יחיו הבנים בשלום בלי גדולה, בלי גבורה, בלי עוז, בלי קדושה - יחפשו הם לחג משמעות חדשה. עוד לחג >

לכל היצירות שבת ספרות ושירה / ש' שלום על השבת ​ אדם, אדם ושבת שלו. יש מעלה בסערה אורות שבתו, וחייו שלהבתם, אדירה שלהבתם, יש בונה שבתו אריחים של דמעות, ובהק לשבת, כבוהק הדמעות, ויש נושא כל ימיו כפיו לשבת ואליה לא בא. אדם, אדם ושבת שלו. אולם אחת היא שבתו של עולם. מנרות הדמים, מבוהק הדמעות ממעל כפיים בלילות של חולין - אחת היא שבתו של עולם. עוד לחג >

לכל המקורות אבלות מן הארכיון / כל העצים בקיבוץ יבכו אביטל גבע עין שמר ​ שלום איגנץ בעוד שעה נקח אותך לבית הקברות אני הולך עכשיו לנקות סביב לחממה כמו שתמיד אמרת לי לעשות לפני החגים. לו היה לי כח עכשיו הייתי עולה על מגדל המים ומניף את הדגלים, או אולי מוטב מדליק את מנורת חנוכה כמו לפני כל החגים. כל החגים מאז שנולדנו כאן. אני בטוח שבזמן ההלוויה כל העצים בקבוץ יבכו. בחצר יעמדו דום הסקוורות מגדל המים, העגלות וכל אבן מבית האבן שני הדקלים של השער – יזלו דמעה, זה בטוח. חצר הראשונים שלנו שאין לאף קיבוץ בארץ. רק האלון הענק בטח לוחש לכולם לא להרכין ראש הלואי וכל הותיקים ישמעו שלום לך שלום איגנץ מורי ורבי. תחומים נוספים

לכל המקורות יום הזכרון מקורות והגות/ עמוס פיין דברי לאקדח ​ דבר לי אליך, האקדח. אתה, היושב לבטח על מותני המלווני בדרכי תמיד, עת אלך בין קוצים ושיחים, בהר ובגיא, ובגלוי ונסתר לעין אורב - אתה תמיד עמדי תמיד. וכאשר ירבו האוייבים בדרך, וכל עץ ושיח וסלע אומרים: "הזהר!" וכאשר יגבר החושך, וכל צל ידמה כאויב וקוץ מבפנים אומר לי: "חזור!" - אתה מהדק את מותני ואומר: "המשך, אני אתך, אני אתך". אני ידי עליך ואמששך ואיווכח, כי אמנם כן, אתה עמי, וגלי ביטחון עוברים ממך אל מותני ומציפים את כל גופי. אתה, אשר בכל אבר מאבריך נתון גורל-חיי, אתה, האומר לאוייבי "השמר!", הנותן לי שנת-מנוחה בהיותך מונח מתחת לכרי, אתה המחולל רעמים וברקים ומעלה עשן ויורק מתכת - נבל אתה! אתה שולח מתכת יוקדת לאיברים חיים. אתה נוקב חורים בראשים ובלבבות של יצורי אלוהים. גברים חסונים, מלאי חיים ומרץ, אשר בכוחם לבנות בניינים ולחרוש שדות וליצור אלפים שכמותך, - הופך כהרף עין לגוש בשר מחוסר חיים. אתה גוזל אבות מבנים ובנים מאימהות ורעים מרעיות. אתה, אשר אינך משמש לא לבנין בית ולא לחרישת שדה, לא לעידור ערוגה ולא לגיזום עץ, למה נוצרת? שנאתיך, שנאתיך מאוד! אבוש לשאתך, אך מוכרח אני לשאת אותך, לכן אצפינך מתחת לבגדי למען לא יראוני בקלוני. אך יום יבוא, בו לא יבקש איש נפש רעהו וגלי ביטחון יזרמו מסביב ולא אבקש עוד ביטחון ועזר ממך - השוכן על מותני, אז אקחך בידי ואנפצך ואעיב ברקך ואשליך אל תוך כור. שם תותך וצורתך תאבד והיית לגוש מתכת חסר אונים. ואני אעשה לי רעיה, שתלווני בדרכי אף היא, ותהיה על מותני ותיתן לי ביטחון של חיים - הלא היא המזמרה... עמוס פיין, בן נהלל, נפל במלחמת העצמאות. עוד לחג >