תוצאות חיפוש

יום העצמאות מקורות והגות Heading 6 יום טוב לוינסקי בפרוס חג העצמאות הראשון במדינה ​ מאימתי נכנסים לחג המדינה? משקיעת החמה של יום ד' באייר, כמנהג המקובל בכל חגי ישראל ומועדיו, חוץ מאילו תעניות-ציבור. וזכור לנו מה שאמר הנביא: "השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג" (ישעיה, ל', כ"ט). הכרזת המדינה היתה בערב שבת, ה' אייר, תש"ח - כמה שעות לפני התאריך והשעה, שהבריטים קבעו את זמן צאתם מן הארץ. שליחי האומה הקדימו "נעשה לנשמע" כדי לקבל שבת ראשונה במדינת ישראל העצמאית. ועל כן צריך לתת לערב-חג זה אופי של ערב שבת: ביום ד' באייר נעשות ההכנות לקראת החג, כמו ביום ו' בשבוע. לפנות ערב מבטילים את העם ממלאכה, מפסיקים את התנועה, סוגרים חנויות ובתי שעשועים ושבת המדינה יורדת לעולם. בכל בית מדליקים נרות בפמוטות של שבת, זכר לאותו ערב שבת, ומעמידים את הנרות בפתחי הבתים ובחלונות - לפרסומי ניסא. אותה שעה מתכנסים לבתי כנסיות ולמקומות ציבור למשמע מקרא המגילה, מגילת העצמאות. לאחר קריאת המגילה - סעודת שבת וחג בחוג המשפחה והידידים, בבשר ודגים וכל מטעמים. בבתי הספר לומדים בפרוס החג כמו שנוהגים ערב כל חג ושבת. עורכים מסיבת חג, כיד הדמיון הטובה על מורינו ומחנכינו. כמה ימים לפני החג לומדים בבתי הספר על פרשת מאבקנו, בדרך ליום המדינה, על לבטינו ונצחונותינו. לומדים פרקי ספרות מתאימים, משננים את המגילה. בחג המדינה אין כל לימודים וכינוסי בית ספר. ויתכן, שילדינו ומחנכינו ישכילו להמציא לכבוד החג משחקים מיוחדים, כשם שנעשה לחנוכה ע"י הסביבון, לפורים ע"י הרעשן, לל"ג בעומר - ע"י הקשת, לשמחת תורה - ע"י הדגלים. במנהגי בית הכנסת צריך חג המדינה להתקדש. ייקבע במסורת וייכתבו מנהגיו בכל סידורי התפילה. לא ייאמר בו תחנון. יקראו "הלל", יאמרו "יעלה ויבוא", יקראו בתורה מעין המאורע, (במדבר פרק י' למשל, או פרשה בעניני חובת האזרח בארצו, כגון ויקרא כ"ה, כולו או למקוטעים). ויפטירו בנביא: נחום ב', א'-ג' וכדומה לו. בערב החג, לפני הסעודה מקדשים על היין וחייבת כנסת ישראל לרום ולהפליג בכבוד היום. על יום גשמים אמרו חז"ל, שהוא גדול כיום קיבוץ גלויות, כיום שנבראו בו שמים וארץ, כיום שניתנה בו תורה או גדול אפילו ממתן תורה. ולא כל שכן יום מתן המדינה. ויבואו בעלי שאר-רוח וישלימו את פרשת חג המדינה: במקראות ופיוטים, בעיטורים ותפארות במבואות ובשכונות, בתהלוכות ובהשאת משואות, בסמלים ובדגלים - הלכהלימים יבואו ולחגים שינקופו. כי אין צורת חג נקבעת אלא במרוצת שנים. אולם יסודו של החג יקרא בראשיתו: חג עממי מקרא קודש, זכר ליציאתנו משעבוד לגאולה. בפרוס חג העצמאות הראשון במדינה דבר אל אזרחי ישראל דגניה אם הקבוצות הכרזה על הקמת מדינת ישראל הצהרת בלפור ויחליטו כל אומות העולם חג העצמאות במסגרת מועדי ישראל חלוצים בהתיישבות טיב הבעיה הציונית יום העצמאות המחשבתית כיצד נולד דגלנו לגדל ירקות בין הסלעים מדבריו של א. ד. גורדון מדינת היהודים מיום העצמאות לחג העצמאות מתוך התפילה לשלום המדינה מתוך תקנון ראש פינה עוד לחג >

לכל המקורות פורים מקורות והגות/ ​ חוסר היכולת להתקיים בגלות מדרש אסתר רבא, ילקוט שמעוני וֶהֱפִיצְךָ יְהוָה בְּכָל-הָעַמִּים, מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ; וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ--עֵץ וָאָבֶן. וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ, וְלֹא-יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלֶךָ; וְנָתַן יְהוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז, וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ. וְהָיוּ חַיֶּיךָ, תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד; וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ. בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי-יִתֵּן עֶרֶב, וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי-יִתֵּן בֹּקֶר--מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד, וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. (דברים, כ"ח, ס"ד-ס"ז) וְהָיוּ חַיֶּיךָ, תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד; וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ. (דברים, כ"ח, ס"ו) ​ רב פתר קרייה בהמן "והיו חייך תלואים לך מנגד" – מעת לעת, מהסרת הטבעת. "ופחדת לילה ויומם" – בשעה שהכתבין פורחין. "ולא תאמין בחייך" – להיות עתידים ליום הזה. בבקרה של בבל – תאמר מי יתן ערבה בבקרה של מדי – תאמר מי יתן ערבה בבקרה של יוון – תאמר מי יתן ערבה בבקרה של אדום – תאמר מי יתן ערבה למה מפחד לבבך אשר תפחד, וממראה עיניך אשר תראה. (מדרש אסתר רבא, פתיחתא) הוא אחשורוש שבימיו נתקיים "והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה" (דברים, כ"ח ס"ח), הוא שנתקיים בימיו נם "נמכרתם ולא בכסף תגאלו" (ישעיהו, נ"ב, ג). ​ למה היו ישראל דומין? ליונה שעומדת על פי השובך ולא היתה יכולה ליכנס מפני שהיה הנחש בפנים, לצאת לא היתה יכולה מפני הנץ שהיה עומד בחוץ, כך אמרו ישראל אם נברח למדינות רחוקות כבר כתב עלינו המן לארבע רוחות השמים להשמיד להרוג ולאבד, ואם נהיה בשושן הבירה כבר אנו מסורים בידו, לקיים מה שנאמר והיו חייך תלוים לך מנגד. (ילקוט שמעוני, פרק א') עוד לחג >

לכל המקורות שבועות מקורות והגות/ יצחק מיכאלי שבועות בעין חרוד, תרפ"ו, 1926 ​ החל משעות אחר הצהריים המוקדמות, מורגשת תנועה רבתי בחצר. חברים מקשטים עגלות בירק וענפים, בפירות ובפרחים ובכלי עבודה, כל ענף יתאמץ להפתיע ולעבור את רעהו בפאר עגלתו. ואף לילדים עגלות לפי בתיהם: פעוטונים, גנים ובתי ספר. השנה יוחג החג לראשונה במשותף עם כל ישובי הגוש, אשר יבואו אלינו לעין חרוד בתהלוכת עגלות. כאן יתרכזו כולם. ובשעה 13:00 בצהרים תתייצב עין חרוד בראש התהלוכה, כאשר נושאי הביכורים מובילים ואחריהם אנשי המשק והפלחה. עין חרוד תצא לתחנת הרכבת ותיפגש ליד התחנה עם התהלוכות של גבע ועין טבעון [כפר יחזקאל]. משם חוזרים כולם ביחד למחצבת עין חרוד בתהלוכה משותפת. ​ במחצבה יפגשו עם תל יוסף ובית אלפא וכולם יחד ירדו בתהלוכה אחת גדולה לגורן של עין חרוד. בראש ילכו נושאי הביכורים, אחריהם קבוצת הפלחה עם הכבודה: טרקטור ומחרשתו, דיסקוס, מאלמת, מגוב, עגלה עם תבואה, מכונת דישה עם טרקטור ועגלה טעונת לחם וקמח. אחריה עגלת נטיעות עם עציה. גן ירקות עם ביכורי הירקות, עגלה ללול ולמכוורת. ואחרון חביב - עגלה של ילדים. ואחריהם נוהר כל העם, מי ברגל ומי ברכב. ראש התהלוכה עובר בשער הכבוד ונכנס לגורן ומכריז על טקס הבאת הביכורים. שי הביקורים הם: שני שקי גרעיני חיטה, כדי חלב, חלות דבש, ששה כבשים. אז יכריז הכרוז על פידיון הביכורים - קודש לקרן הקיימת. הנה כי כן למען העם והמולדת המתחדשים בארצם העתיקה." ... הנה זוהי מהפכה אמיתית, כך פרצנו פרץ ונחוג את החג בצורה שונה מזו שחגגו אבותנו בגולה. עתה חזרנו אל השדה. בגולה היה זה חג של בית, מלא תוכן רוחני, עם זמירות ותפילות וסמלי חג לשרידי הפאר הפיזי שהיה בעבר. וכשם שעבודת האדמה כיום הזה, שאנו קודחים בארות ונוקבים בסלע, עד להגיענו למי התהום הזכים, כך מצווים אנחנו לחתור ולחדור אל מקור חגינו ולהעלותם מתהומות חיי העם היהודי בעבר את "מי התהום" הזכים ביותר של תרבותנו העתיקה כדי לשוב ולהזרימם בצינורות ההשפעה שניסתתמו במשך שנים של תקופת הגולה. עוד לחג >

1942, 'הפתרון הסופי', מבצע חיסולה של יהדות אירופה, פועל בכל כוחו. אושוויץ, בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה. הידיעות על ההשמדה השיטתית נאספות בתקשורת העולמית ומגיעות גם ליישוב היהודי בישראל המנדטורית. הידיעות מולידות בציבור העברי סערת נפש אישית וקולקטיבית, ומייצרות תחושות חדשות, סותרות, מבולבלות: אימה גדולה, חרדה לגורל המשפחות והעם שבאירופה, חוסר אונים ואשמה, פעמים יצר נקמה, פעמים הדחקה והכחשה. בצד אלו, כוחות החיים והשגרה פועלים את פעולתם, והחיים בארץ נמשכים, על פי רוב, כסדרם, במקביל ובמנותק מהמציאות האיומה באירופה. מנגד, חברי וחברות השכבה הבוגרת בתנועות הנוער 'המחנות העולים' ו'הנוער העובד', מחליטים שאסור להם להמשיך בשגרת החיים, והם מוציאים קריאה לכלל תלמידי ותלמידות שכבת י"ב להתגייס לפלמ"ח, להצטרף לכוחות המגן. בחנוכה יוצאים מאות חניכי וחניכות 'המחנות העולים' למצדה, סמל הגבורה והעמידה היהודית, ועל פסגתה עורכים טקס זיכרון. יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל אֶת אַלְפֵי רִבְבוֹת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַטְּבוּחִים. עֲיָרוֹת-גֵּטָאוֹת יִשְׂרָאֵל טוֹבְעוֹת, צוֹלְלוֹת וְשׁוֹקְעוֹת בְּדָמָן הַנִּגָּר. הֲיֵשׁ עוֹד שָׂרִיד? הַאֲזִינוּ לְקוֹל הַדָּם הַקּוֹלֵחַ, הַקְשִׁיבוּ אֶל דּוֹפֵק לִבְּכֶם, כִּי אֶחָד הוּא הַדָּם הַשָּׁפוּךְ וְהַדָּם הַנּוֹזֵל בְּעוֹרְקֵינוּ. הַאֲזִינוּ לַדָּם – הוּא חַי, הוּא רוֹתֵחַ, עוֹד לֵב יִשְׂרָאֵל מְפַרְפֵּר בְּכוֹחוֹת אַחֲרוֹנִים. וְלֹא יִרְגַּע וְלֹא יִשְׁקֹט הַדָּם הָרוֹתֵחַ. מִתַּמְצִית הַדָּם הָאַחֲרוֹנָה יִמְזֹג יִשְׂרָאֵל אֶת נִקְמַת גְּאֻלָּתוֹ. כָּל טִפָּה שֶׁשָּׂרְדָה – קֹדֶשׁ לֶהָרִים וְלָעֲמָקִים הָאֵלֶּה, עַד יִנָּטַע מֵחָדָשׁ אִילָן יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ. נִזְכֹּר וְנִזְכֹּר כִּי תְּהוֹמוֹת הַמָּוֶת פְּעוּרוֹת לְכָל יִשְׂרָאֵל, כִּי לְפָנֵינוּ רַק שְׁבִיל אֶחָד לַחַיִּים – הַנְּקָמָה הַבּוֹנָה. אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, גּוֹלָה, תִּשְׁכַּח יְמִינִי. (מצדה, חנוכה, תש"ג) הם אינם מבקשים נקמת דם. הם מבקשים נקמה בונה, נקמת גאולה. החיים, הבניין, היצירה, ההגשמה – נטיעת 'אִילָן יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ' – זוהי נקמתם. בסיום הטקס הם עורמים גלעד אבנים, ובראשו קובעים לוח זיכרון, לוח שיש שנשאו אל פסגת המצדה, ובו חקוקות המילים: 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, גּוֹלָה, תִּשְׁכַּח יְמִינִי'. --- בימים הקשים האלו, ימי מלחמה וטראומה לאומית, בהם כוחות ההדחקה והשגרה מושכים מכאן, בהם יצר נקמת הדם מרים את ראשו משם, בהם האנטישמיות האפלה מתעוררת ומאיימת על קהילות ישראל בעולם, אנו מבקשים לשאוב כוח מהציווי ההוא ממצדה, זה המחייב אותנו לאמונה ותקווה, לפעולת תיקון ויצירה: 'לְפָנֵינוּ רַק שְׁבִיל אֶחָד לַחַיִּים – הַנְּקָמָה הַבּוֹנָה'.

האחד במאי, יום הפועלים הבינלאומי, ממוקם בלוח השנה העברי בין פסח לשבועות. מיקום החג מקרי למדי, אך ניתן למצוא בו משמעות רבה. בחג הפסח אנו עוסקים בחובתנו כעם לזכור את יציאתנו מבית עבדים. בדומה לטראומות לאומיות אחרות, עולה שאלת הטעם - מדוע עלינו לזכור שאנחנו בניהם ובנותיהם של שפחות ועבדים? אפשר לשאת את הזיכרון כדי לחייב את עצמנו לא להיות שוב עבדים לעולם – לעשות את כל שנדרש כדי שאף יהודי לא ינוצל, ישועבד, יכלא. מטרה זו ראויה כשלעצמה, ובמיוחד בשנה קשה זו, אך המסורת שלנו מחייבת אותנו לרף גבוה יותר. בספר דברים מתוארת שמירת השבת, מהיוזמות הסוציאליות שלנו: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". והנימוק? - "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ [...] וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". כלומר, עלינו לזכור שגם אנחנו היינו עבדים, ובני עבדים נדרשים לשמור על הזכויות הסוציאליות של עבדיהם שלהם. אגב, אותו נימוק עומד מאחורי מגוון חוקים שמטרתם לדאוג למוחלשים בחברה, יהודים ושאינם יהודים. חג השבועות, שחל שבעה שבועות אחרי חג הפסח, מוזכר בספר שמות: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה". בגלגולו הציוני, בחג השבועות חגגו את פרי העמל של החלוצים והחלוצות. טקסי הבאת הביכורים הפכו לתצוגת יכולות ומסוגלות של עם שעובד את אדמתו ומפיק ממנה יבולים. בחג השבועות העלו על נס את היכולות האנושיות להוציא לחם מן הארץ. בקצרה, חג שבועות חגג את העבודה. האחד במאי נחגג בין חגיגת החירות והמאבק בעבדות לבין חגיגת העבודה ותוצריה. מיקומו מאפשר לו להיות לא רק מועד בו אנו מתחייבים למאבק בניצול על כל צורותיו. הוא מזכיר לנו שכל חברה ראויה שניצור בארץ תלויה בהכרה בשוויון ערכם של כל אדם ואישה ושל כל עבודה הנעשית מתוך חירות אנושית.

'מה נשתנה?' היא שאלה המאפיינת תרבות החותרת לשינוי מתמיד, לשיפור ולהערכה עצמית המביטה פנימה ומחפשת מה נשתנה. הראשונים שהכניסו את השאלה 'מה נשתנה' אל ארון הספרים היהודי היו חכמי המשנה, שניחנו בכישרון פדגוגי פורץ דרך. כך מוצגת תורת החינוך של חכמי המשנה על רגל אחת: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? ... (משנה פסחים ו') קריאה מדוקדקת במקור הארצישראלי העתיק מגלה את החידוש. רגע לפני ה'מגיד', שהוא לב התוכן הרעיוני והערכי שהאב מוסר לבנו בפסח, ניתנת הנחיה לעצור ולתת לבן (ולבת) להעלות שאלה. לפתוח עיניים ולגלות סקרנות. לתת מקום לעולם של הילד/ה. ורק אם הבן (והבת) לא מצליח לשאול, המשנה מציעה סיוע לאב הנבוך, ארבע קושיות שיעזרו לפתוח את מפגש המסירה המקודש. ניתן להעריך שרוב ילדי/ות התקופה הפליגו בסקרנותם וכלל לא היה צורך להיעזר בארבעת הקושיות המשמימות. בשנות הגולה הארוכות נשכח הרעיון ואבד הניצוץ החינוכי. דורות של ילדים/ות דקלמו בעל פה את הקושיות ללא סקרנות וללא שאיפה לגילוי. ההגדה ירדה מגדולתה והפכה מטקס חתרני לשינוי למפעל של שימור. עד שקמו ראשוני החלוצים/ות, ולקחו על עצמם גם את משימת התחייה התרבותית. החל בראשית שנות ה-20 החלו הקיבוצים להחזיר עטרה ליושנה, לחדש את רוחה של ההגדה. להשיבה אל הארץ בה נוצרה לראשונה, מתוך מחויבות למורשת הדורות ולאתגרי ההווה והעתיד. לאחר הטבח בקיבוץ בארי, חשוב לחזור אל נוסח ההגדה שיצרו לעצמם חברי וחברות הקיבוץ לכבוד הפסח הראשון בנקודת הקבע אליה עלו ב-1951. הם הסירו את אבק הדורות מה'מה נשתנה' והפכו אותו מדקלום חולמני לטקסט החולם את השינוי שבחרו להקדיש לו את חייהם. כחלוצים/ות, מתיישבים/ות בגבולה של המדינה. הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים, שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה וזרוע נטויה." הבנת התפקיד ההתיישבותי ברורה וחדה, להשאיר את האויב מעבר לשער. קיבוץ כגבול חי המאפשר את עצמאות ישראל. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד ישא חרב, וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל, טרם נשלמה?" חברי וחברות בארי שמחו במה שהשיגו, אך לא ישקטו עד שיהיו לחלוצי העם כולו. מורי דרך. זה השינוי שחל בהם, וזה מה ששאפו שישתנה בעקבותיהם. העוז לחלום על שינוי, על צדק ועל שוויון הוא חלק מחגיגת החירות של בארי. תיקון ההגדה הוא סמל לתיקון שלם של עם ששקע בגלות. זוהי פסגה של יצירת תרבות יהודית חילונית, החיונית למפעל הציוני. לאחר טבח השבת השחורה הצורך בבנייה מחדש מורגש. בידינו המשאבים החומריים והרוחניים. הנדע שוב לשנות את המציאות?