תוצאות חיפוש

לכל המקורות בר/בת מצווה מן הארכיון / לבני המצווה על החובה והחברות הרב שמואל אבידור הכהן קבוצת שילר ​ הילדים החוגגים את יום הבר-מצווה שלהם – מן הראוי שישימו לב למשמעות המושג הזה – "בר מצווה". לא אתעכב על המלה "בר", אף שלצערנו יש כיום חגיגות בר-מצווה רבות שנשארו רק "בָּר" (למזון ולמשקאות) בעוד שמן המצווה לא נשאר ולא כלום. רצוני הפעם לשים את הדגש במיבנה של המלה "מצווה". כאשר אנו אומרים בר-מצווה, הרי זה כמו שהיינו אומרים "בר-דעה", "בר יכולת", "בר הכי", ילד זה או ילדה זו שייכים מעתה למסגרת ה"מצווה" – אפשר לתת להם הוראה, פקודה, להטיל עליכם מחוייבות. על מי שאינו בר-דעת, בר-שכל, בר-הבנה, אי אפשר להטיל מצוות. קשה מאד לומר לתינוק: שתוק, אל תבכה עכשיו, מפני שאבא ואמא מוכרחים לנוח אחר יום עבודה מפרך! רק מי שהגיע למידת שכל, למידת הבנה מסוימת, הוא בר-דעת ובר-יכולת לקבהל צו מתוך הבחנה במהותו של צו זה. וככל שאדם הוא יותר בר דעת, כך הוא מקבל יותר את החובה המוטלת עליו מתוך הבנה ואפילו מתוך שמחה מסוימת. רק מי שבאמת יש לו דעת, מבין כי "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו". הבריחה מן החובה, מן האחריות, מן הנשיאה בעול, מן השליחות, היא מסימניה של הילדות, כהגדרת חז"ל: "כתינוק הבורח מבית-הספר". בעוד שהבנת החובה ורגש האחריות הם סימנים ראשונים של בגרות, כך בשעה שאנו חוגגים את בר-המצווה של הבן, או הבת-מצווה של הבת, אנו מביעים בכך שמחתנו וסיפוקנו מן העובדה שילדינו הגיעו למידת הדעת של קבלת העול והחובה. ואם אומרים אנו "בר-מצווה", הרי כאילו אמרנו "בר-צוותא", ראוי ומתאים לחברות, וחשוב הדבר במיוחד לחברה כמו שלנו, הבנויה והמיוחסת כל כולה על החברות אשר החברות הכנה והאמיתית היא נשמת אפה. הבית הזה – ביסודותיו הונחה כאבן פינה מצוות החברות. מצווה זו, אשר בה דבקו הראשונים ואשר בה המשיכו הדורות הבאים, היא המהווה את מוקד הקיום של היום שלנו, של שעותינו היפות, והיא מעתה גם חובתם של אותם בני ובנות הנעשים היום לבני-מצווה. ונאמר גלויות: חברות זו אינה מצטמצמת רק למסגרת של הקבוצה, אם כי כאן היא באה לביטוי מוחשי ומכריע. ילד או ילדה הנעשים בני-מצווה, מן החובה ומן ההכרח שיהדקו את קשריהם עם ישראל, עם מסורת היהדות, עם ערכי האומה. תחומים נוספים

ט"ו באב טקסים וקבלות חג Heading 6 אין בינתיים פריטים בדף הזה, מוזמנים לחזור לדף החג ​ אין בינתיים פריטים בדף הזה, מוזמנים לחזור לדף החג עוד לחג >

ארי אלון על פרשות השבוע ספר במדבר פנחס פרשת וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן (במדבר כז יב – יד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה: "לך תמות, משה, עלה אל הר העברה והזעם שלי, ולך תמות! אל תנצל את אהבתי אותך כדי לבטל את רוע הגזירה שגזרתי עליך. אתה עלול להצליח בכך בקלות, כשם שהצלחת למנוע ממני את כל ההשמדות והחיסולים והפתרונות הסופיים שגזרתי על עם ישראל בארבעים השנים האחרונות. ​ כבר עכשיו אני כל כך מתגעגע אליך, משה, ומתחרט מאד על הגזירה שגזרתי על עצמי לחיות לעד בלעדיך. אין לי מושג כיצד אשרוד עם העם הזה אפילו יום אחד ללא עזרתך. ​ אז לך תמות, משה, עלה אל הר העברים שלי, שהוא הר העֶבְרָה שלי, שהוא הר ההִתְעַבְּרוּת שלי, שהוא הר הקְרִיז שלי, שהוא הר ה"לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן" שלי, שהוא הר ה"מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" שלי, שהוא הר ה"נָה נָה נָה נָה נָה" שלי, שהוא הר האֶגוֹ האנוכי שלי. ​ מי כמוך, משה אהובי, רואה ללבי ויודע עד כמה אינני אלא אל אנוכי המכריז על כל גבעה ותחת כל עץ רענן כי רק אנוכי, יהוה, אלוהיכם אלוהיכם אלוהיכם שבשמים ובארץ... ​ מי כמוך יודע שהיכולת הנדירה שלך לקרוא את מחשבותיי, ולהיות בוחן כליותיי ולבי, מעוררת שוב ושוב את קנאתי התהומית בך. ומי כמוך יודע שככל שגוברת אהבתי אליך אני יותר תלוי בך, וככל שגוברת תלותי בך אני שונא אותך יותר ויותר. כבר מה"דייט" הראשון שלנו, בסנה, בערה אש אהבתי אליך, ועד היום היא אוכלת לי את הלב וקודחת אש באפי מרוב קנאה. קנאתי בך מעבירה אותי על דעתי בכל יום ויום, ומעלה את עֶבְרתי אל פסגות הקריז של הׂר הַר הָעֲבָרִים שלי. ​ כבר מה"דייט" הראשון שלנו חשוב לי להוכיח לך שוב ושוב שאין אלוה בלעדיי. בכל ארבעים השנים שחלפו מאז עשיתי הכל כדי להבהיר לך שאינך אֵל, כשם שפרעה איננו אֵל, ויתרו איננו אֵל, וצפורה איננה אֵלָה, ובלעם איננו אֵל, ומרים זכרונה לברכה איננה אֵלָה, ואהרן זכרונו לברכה איננו אֵל. ​ מודה אני לפניך, משה, שאני נהנה להגיד "מרים ואהרן זכרונם לברכה", כשם שנהניתי לראות את כל בני ובנות ישראל מתאבלים על אהרן ומרים, ומפנימים את ההכרה שאפילו הגיבור והגיבורה האהובים שלהם אינם אלא בני תמותה. מודה ומתוודה שנהניתי לבוא לפני כמה ימים אליך ואל אהרן, ולומר: "לך תמות, אהרן, עלה אל הׂר הַר הָעֲבָרִים והקריזות שלי, ולך תמות לעיני כל ישראל. לך תסלול למשה את שביל המוות המיידי וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר ייאסף הוא אחריך כִּי לֹא תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי בְּמֵי מְרִיבָה"[1] . ​ אתה הרי בוחן כליותיי ולבי, ולא אצליח לכחד ממך שעוללתי לך ולאהרן תרגיל נבזי במיוחד כדי לכפות עליכם מוות מהיר בתוך ימים ספורים. אתה יודע היטב שהכרחתי אתכם להקהיל את כל בני ובנות ישראל, והוריתי לכם להוציא לעיניהם מים מהסלע. תכננתי מראש את כל האירוע הזה, ועשיתי הכל כדי שיתחולל בפרהסיא לעיני כל ישראל. לא היה אכפת לי בכלל אם תוציאו את המים מהסלע במַטֶה, במקל, בסרגל, מה שבא ליד. בית דין לא היה עוזר לכם. מראש החלטתי שכל מעשה שתעשו יגרום לי להתעצבן עליכם לעיני כל עדת ישראל, ולגזור עליכם בפרהסיא עונש מוות שיתבצע תוך כמה ימים. על פי כל התסריטים תכננתי לעשות לכם בית דין שדה לעיני כל ישראל ולהכריז על הוצאתכם להורג רגע לפני הכניסה לארץ. אינני מעוניין בנוכחותכם בארץ שמעבר לירדן. אינני מעוניין שתאיימו שם על אלוהותי כשם שאיימתם עליה בארבעים שנות המדבר. ​ עד היום אף אחד מבני ובנות ישראל לא מבין מה החטא הגדול שחטאתם בפרשת מי המריבה, וכל דרשניהם ופרשניהם לא חדלים להתפלפל ולחפש לכם חטאים דמיוניים. רק אתה, משה אהובי, יודע כמוני את האמת המרה: לא חטאתם אף חטא במי מריבה, והחוטא היחיד באירוע הנבזי ההוא היה אנוכי בכבודי ובעצמי. ​ אינני מכה על חטא העוול ואונאת הדברים שעוללתי לך ולאהרן באירוע מי המריבה. אחרי הכל גלוי וידוע לפניך, משה אהובי, שבארבעים השנים האחרונות חטאתי לפניכם ולפני בני ישראל חטאים הרבה יותר חמורים. אחרי הכל גלוי וידוע לפניך שאני אל רשע המלא חטאים כרימון. ​ פעמים רבות חטאתי לך ולכל עם ישראל כאשר הודעתי לך בחשאי שנמאס לי מהעם הזה, וכאשר הגעתי למסקנה שיש לעם הזה רק פתרון סופי אחד - חסול והשמדה. ​ בכל הפעמים הללו לא הכרזתי בפרהסיא על תוכנית הפתרון הסופי שלי כי לא רציתי להפליל את עצמי. לא רציתי שאף אחד מבני ישראל ידע עד כמה נמוך אני מסוגל לרדת. תמיד באתי אליך במסתרים, מאחורי הפרגוד, כמו גנב במחתרת. תמיד התביישתי כל כך מפני הרהורי העבירה המצמררים שלי אודות השמדת עם. ​ את חטא העגל שלי חטאתי כאשר באתי אליך בחשאי ואמרתי הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל[2] , ואתה ברחמיך הרבים הרגעת אותי וביטלת את רוע גזירתי. את חטא המרגלים שלי חטאתי במחתרת כאשר הודעתי לך מאחורי הפרגוד "אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ"[3] . אתה ברחמיך הרבים לא הרפית ממני לרגע עד ששבתי מחרון אפי והתנחמתי על הרעה אשר זממתי לעולל לעמי. כמה ימים לפני כן הבערתי את מחנה בני ישראל בתבערה קטלנית, ואם לא היית מתפלל עליהם ברגע האחרון הייתי משמידם במשרפותיהם[4] . מיד לאחר מכן לא גברתי על תאוותי, והתעללתי בהם באכזריות קניבלית, ולמרות מאמציך למנוע זאת מידי הצלחתי לקבור רבים מהם בקברות התאווה ולצאת משם כשחצי תאוותי בידי.[5] ​ בחטא קורח שלי עלה לי הקצף לראש מרוב זעמי, והודעתי לך ולאהרן "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע"[6] . אלמלא התנגדתם לי ונפלתם על פניכם ברגע האחרון הייתי מצליח להשמיד את עם ישראל בצונאמי של קצף רדיואקטיבי. יום לאחר מכן חטאתי שוב בהרהורי השמדת עם, ושוב באתי אליך ואל אהרן בחשאי והודעתי "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע"[7] . בפעם הזאת הייתי מהיר מכם, ולפני שהספקתם לזוז כבר ריססתי את מחנה בני ישראל במבול הקצף הרדיואקטיבי, ומרוב עברה וזעם וקריז הצלחתי לחסל מהם 14,700 לפני שאתה ואהרן הצלחתם לעצור אותי ולמנוע ממני את החיסול המוחלט.[8] ​ בכל אחד מהאירועים הללו (וברבים אחרים) עשיתם עמדי חסד ואמת, ולא גליתם לבני ישראל את מזימותיי האפלות, ולא חשפתם את קלוני לעיניהם, ומנעתם ממני להתגלות במערומיי. ואילו אני גמלתי לכם רעה תחת טובה, וקצפתי עליכם בפרהסיא, וגזרתי עליכם בשבועה מיתה מיידית כדי שלא אוכל לחזור בי משבועתי ולפגוע בשמי הטוב. ​ אני מודה לך, משה, ומתוודה בפניך, שאלמלא אתה ואהרן לא הייתי מסוגל לעבור אפילו חודש אחד במדבר מבלי להשמיד את העם הזה. רק אתה ואהרן הבאתם אותי ואת בני ישראל עד הלום. אני אסיר תודה לך על כך, ואני שונא אותך על כך שהפכת אותי לאסיר שלך. אני שונא אותך על כך שבמשך ארבעים השנים הללו חשפת את פרצופי האמיתי -פרצופו של אל רע וקנא ונוקם ומתעבר. אני שונא אותך על כך שבמשך כל אותם שנים התגלית כרועה אוהב וכמנהיג אלטרואיסט שהדאגה לבני עמו בראש מעייניו. ​ בדיוק בגלל זה לא יכולתי שלא לקנא בך ובאהרן, ושלא לשנוא אתכם. ובדיוק בגלל זה לא יכולתי שלא לגזור עליכם מיתה רגע לפני הכניסה לארץ. הייתי חייב לבטל לעד את האיום שלכם על אלוהיותי הבלעדית. למרות אהבתי אתכם, לא הייתי מסוגל לעמוד בפני הקנאה האיומה הזאת. אז אל תנסה אפילו למנוע ממני את רוע הגזירה. לא אהפוך אותך לאל בשום פנים ואופן. אני לא איזה זאוס שמוכן לסבול סביבו מסיבה של אֵלים ואֵלות אחרים. ובודאי שאינני מוכן להתנהג כמו זאוס, ולהפוך בני תמותה לאלים נצחיים. גם להרשות לך ולאהרן להיכנס לארץ ישראל כבני תמותה אינני מוכן. לא מסוגל יותר לחיות תחת לחץ האיום המוסרי שלכם. לכן עוללתי לך ולאהרן את התרגיל הנבזי הזה במי מריבה. לכן נשבעתי באפי ובזעמי שכף רגלכם לא תדרוך על אדמת הארץ. לכן נשבעתי קבל עם ועדה כי אלו ימיכם האחרונים. לעולם לא אוכל להפר את שבועותיי אלו. ​ אז תעשה לי טובה, משה, ולך תמות בלי לעשות בעיות. אני מתחנן בפניך שלא תנצל את אהבתי אותך כדי לבטל את רוע הגזירה שגזרתי עליך. אתה עלול להצליח בכך בקלות בלתי נסבלת, כשם שהצלחת למנוע ממני את כל ההשמדות והחיסולים והפתרונות הסופיים שגזרתי על עם ישראל בארבעים השנים האחרונות. ​ כבר עכשיו אני כל כך מתגעגע אליך, אהובי, כבר עכשיו אני כל כך מתחרט על הגזירה שגזרתי על עצמי לחיות לעד בלעדיך. אין לי מושג כיצד אשרוד עם העם הזה אפילו יום אחד ללא עזרתך. אז במטותא ממך, אל תנצל את חולשתי, ועשה עמי חסד אחרון לפני שאני נפרד ממך לעד: בבקשה ממך, משה, לך תמות בהַר הַעֶבְרָה והָעֲבָרִים שלי, ואל תקום לי מהמתים באחרית הימים. ואל תעלה אליי למרום, ואל תחלום אפילו על כך שלעתיד לבוא תתייצב אצלי במקלך ובמעותיך. גם בעולם הבא זה לא יקרה, וגם בעולם הבא אחריו, וגם בכל העולמות הבאים אחריהם... ​ [1] קולאז` של במדבר כז יד עם במדבר כ כד [2] שמות לב י [3] במדבר יד יב [4] במדבר יא [5] שם שם [6] במדבר טז כא [7] במדבר יז י [8] ראי/ה על כך בהרחבה את מה שכתבתי כאן, ב"מחלנים 929" "כשהקצף עולה לו לראש מחסל יהוה את עמו הנבחר"http://arzi.co.il/imageview.php?id=346 וראי/ה גם את Rage 1" "רגע 1 – http://arzi.co.il/imageview.php?id=361 < המאמר הבא לכל המאמרים המאמר הקודם > ​לך תמות, משה, עלה אל הר העברה הזה ולך תמות

'מה נשתנה?' היא שאלה המאפיינת תרבות החותרת לשינוי מתמיד, לשיפור ולהערכה עצמית המביטה פנימה ומחפשת מה נשתנה. הראשונים שהכניסו את השאלה 'מה נשתנה' אל ארון הספרים היהודי היו חכמי המשנה, שניחנו בכישרון פדגוגי פורץ דרך. כך מוצגת תורת החינוך של חכמי המשנה על רגל אחת: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? ... (משנה פסחים ו') קריאה מדוקדקת במקור הארצישראלי העתיק מגלה את החידוש. רגע לפני ה'מגיד', שהוא לב התוכן הרעיוני והערכי שהאב מוסר לבנו בפסח, ניתנת הנחיה לעצור ולתת לבן (ולבת) להעלות שאלה. לפתוח עיניים ולגלות סקרנות. לתת מקום לעולם של הילד/ה. ורק אם הבן (והבת) לא מצליח לשאול, המשנה מציעה סיוע לאב הנבוך, ארבע קושיות שיעזרו לפתוח את מפגש המסירה המקודש. ניתן להעריך שרוב ילדי/ות התקופה הפליגו בסקרנותם וכלל לא היה צורך להיעזר בארבעת הקושיות המשמימות. בשנות הגולה הארוכות נשכח הרעיון ואבד הניצוץ החינוכי. דורות של ילדים/ות דקלמו בעל פה את הקושיות ללא סקרנות וללא שאיפה לגילוי. ההגדה ירדה מגדולתה והפכה מטקס חתרני לשינוי למפעל של שימור. עד שקמו ראשוני החלוצים/ות, ולקחו על עצמם גם את משימת התחייה התרבותית. החל בראשית שנות ה-20 החלו הקיבוצים להחזיר עטרה ליושנה, לחדש את רוחה של ההגדה. להשיבה אל הארץ בה נוצרה לראשונה, מתוך מחויבות למורשת הדורות ולאתגרי ההווה והעתיד. לאחר הטבח בקיבוץ בארי, חשוב לחזור אל נוסח ההגדה שיצרו לעצמם חברי וחברות הקיבוץ לכבוד הפסח הראשון בנקודת הקבע אליה עלו ב-1951. הם הסירו את אבק הדורות מה'מה נשתנה' והפכו אותו מדקלום חולמני לטקסט החולם את השינוי שבחרו להקדיש לו את חייהם. כחלוצים/ות, מתיישבים/ות בגבולה של המדינה. הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים, שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה וזרוע נטויה." הבנת התפקיד ההתיישבותי ברורה וחדה, להשאיר את האויב מעבר לשער. קיבוץ כגבול חי המאפשר את עצמאות ישראל. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד ישא חרב, וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל, טרם נשלמה?" חברי וחברות בארי שמחו במה שהשיגו, אך לא ישקטו עד שיהיו לחלוצי העם כולו. מורי דרך. זה השינוי שחל בהם, וזה מה ששאפו שישתנה בעקבותיהם. העוז לחלום על שינוי, על צדק ועל שוויון הוא חלק מחגיגת החירות של בארי. תיקון ההגדה הוא סמל לתיקון שלם של עם ששקע בגלות. זוהי פסגה של יצירת תרבות יהודית חילונית, החיונית למפעל הציוני. לאחר טבח השבת השחורה הצורך בבנייה מחדש מורגש. בידינו המשאבים החומריים והרוחניים. הנדע שוב לשנות את המציאות?

אחד המרכיבים הרעיוניים של חג פורים, גם בסיפור וגם במנהגי הקרנבל, הוא "ונהפוך הוא". הסדר החברתי מתערער: חזקים הופכים לחלשים, חלשים הופכים לחזקים, אנשים משנים מעמד וזהויות, המציאות מתגלה שונה מכפי שחשבנו שהיא. אירועי שמחת תורה עשו לנו מין "ונהפוך הוא". אלפי מחבלי ארגון החמאס, שרבים המעיטו בכוחו ובכוונותיו, פרצו לישראל במטרה להשמיד, להרוג ולאבד. מכשול הגבול וכוחות צה"ל, שבטחנו בכוחם להגן על אזרחי המדינה, נחשפו באותו הבוקר בחולשתם. אותם ימים עוררו את השאלות: האם אנחנו חזקים כמו שרצינו להאמין, והאם אויבינו חלשים כמו שרצינו להאמין? לאורך הדורות, קהילות יהודיות בגולה חגגו חגי פורים מקומיים לזכר מקרי הצלה מפני ניסיונות פגיעה בהן. והנה, בניגוד לכל מה שהתרגלנו לחשוב, בשמחת תורה יישובים יהודים הותקפו ולא היה להם נס פורים. בחודשים שעברו מאז, עם ישראל התגייס לעשות "ונהפוך הוא" מחדש, למצוא את הכוחות שלנו ולהשיב את הביטחון לאזרחים: גם את הביטחון מפני אויבינו וגם את הביטחון העצמי בכוחנו וביכולותנו. אפשר להציע עוד שתי תובנות ברוח סיפור פורים: האחת היא שעלילת המגילה מתמקדת בשתי יממות דרמטיות, אבל בין ביטול החלטת המן לבין המלחמה בה ניצחו היהודים את אויביהם, חלפה כמעט שנה. אנחנו רגילים לפתרונות דרמטיים ומהירים, אבל לא תמיד הדבר אפשרי. כולנו מקווים שנצליח להשלים בהקדם האפשרי את המשימה להשיב את החטופים למשפחותיהם ואת הביטחון לאזרחי ישראל. השניה היא שמגילת אסתר מספרת לנו שכאשר הצליחו היהודים לעשות את המהפך ונלחמו במי שביקשו להשמידם, הם עדיין הקפידו על לחימה מוסרית "ובביזה לא שלחו את ידם". המלחמה היא אתגר מוסרי, והניצחון של היהודים על המבקשים להשמידם לא היה רק בהריגתם, אלא בהצלחה לשמור גם על דמותנו המוסרית ולא לעשות "ונהפוך הוא" ו"להתחפש" לאויבינו.

ט"ו בשבט נבנה בציונות כחג הקשר עם הארץ. השנה האחרונה, ובמיוחד החודשים האחרונים, מזכירים לנו שהקשר אינו פשוט, והארץ אינה פשוטה. בשנת 1894 כתב הד"ר הלל יפה במכתב: "היש בלבך לבוא גם אתה בזמן מן הזמנים אל הארץ הזאת - ארץ סתומות וסתירות, רגשות מתנגחים, שאתה מפקפק בין הערצה אליה ובין בוז מעורב בשנאה, בין תקוות נעלות ובין ייאוש, בין רצון להנתק ממנה ובין כוח מסתורי הקושר את ליבך אליה. ארץ מדכאה ומשפילה. ארץ הממלאת את ליבך גאון והעושה אותך לבן-חורין. יש שאתה חושב כי אין אתה יכול לחיות בה. ויש שאתה רואה כי אין אתה יכול לחיות במקום אחר, מחוץ לארץ העלובה הזאת. מגוחך הדבר, אבל כך היא האמת." ארץ ישראל, עד כה, אינה ארץ של מנוחה ונחלה, אלא של התמודדות. היא לא נותנת שלווה וביטחון, אלא את החירות לפעול ולעשות. האתגר ליצור, לבנות ולטעת אל מול ועל אף האיומים מלווה את הציונות לאורך דרכה. בשנות השלושים כתב המשורר דוד שמעוני את השיר "מילא": מֵילָא! אִם מִפְגָּע הָיִינוּ לְכָל אַבְנֵי קֶלַע אִם חֶשְׁכַת כָּל שְׁאוֹל עַלֵינוּ הִתְגּוֹלֵלָה מֵילָא! הֵן לֹא עוֹלָמִים נֵבְךְּ וְנִתְאַבֵּלָה. מֵילָא! אֵי פָּטִישׁ, אֵי בַּרְזֶל לֹא הִכָּה עַל הַסֶּלַע? יְפוֹצֵץ הַבַּרְזֶל, אַךְ יְחִי צוּר הַפֶּלֶא מֵילָא! כֹּחֵנוּ - צִדְקֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. מֵילָא וְאִם כָּל הָעוֹלָם פָּנָיו הַלַּיְלָה [!] אֲנַחְנוּ לַבֹּקֶר... מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! יוֹם יוֹם אִם יָדַעְנוּ עֲבֹד לֹא חֲדֵלָה. נִשְׂמַח בְּחַגֵּנוּ, נָשִׁיר וּנְחוֹלֵלָה מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! כֹּחֵנוּ - בִּטְחוֹנֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. נטיעת העץ, שגידולו ממושך, מבטאת אמונה בעתיד. גם השנה נמשיך לטעת. צילום: אבשלום