תוצאות חיפוש

לכל פרשות השבוע במדבר שבת/פרשת השבוע/ ש במדבר בעריכת מורדי שטיין תקציר הפרשה בני ישראל ערכו מפקד אוכלוסין בשנה השניה לצאתם ממצרים. הזכרים בני עשרים שנה ומעלה התפקדו על פי שבטיהם, ובסה"כ נמנו 603,550 איש "יוצאי צבא", למעט הלווים. הלווים התפקדו על פי משפחותיהם: בני גרשון, בני קהת, ובני 22,000 מררי. מספרם היה בסה"כ . סודרו סדרי ההליכה במדבר וסדרי המחנה בזמן חניה. לצורך זה נחלקו השבטים לארבעה "דגלים", כמו שנאמר: "ויחנו בני ישראל, איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם". / במדבר א:נב. סדר החניה: במרכז המחנה הניחו את המשכן ובצמוד אליו בני לוי: מצפון בני מררי ממערב בני גרשון מדרום בני קהת במזרח היה היה המחנה של דגל שבט יהודה, ועמו השבטים יששכר וזבולון בדרום דגל ראובן, ועמו שמעון וגד במערב דגל אפרים, ועמו מנשה ובנימין בצפון היה דגל דן, ועמו אשר ונפתלי סדר המסע: יהודה - יששכר - זבולון בני מררי שנשאו את קרשי המשכן בני גרשון שנשאו את היריעות ראובן - שמעון - גד המשכן, שנישא על-ידי בני קהת אפרים - מנשה - בנימין דן - אשר - נפתלי ​ נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה מה הטעם להתפקדות לפי היכולת להיות "יוצא לצבא", כלומר גברים בן 20 ומעלה? חישבו על חברות ותרבויות שונות: באיזה גיל נוצר שינוי במעמד? מה מהות השינוי? "ספר הפקודים" קיבל את הכינוי "ספר במדבר". מה מאפיין את המדבר מבחינה גיאוגרפית, אקלימית, וחברתית? למה לדעתכם נבחר המדבר להיות הזירה לתקופת המעבר של 40 שנה ממצרים עד לכניסה לארץ? ידוע שהמפקד שערך דוד המלך --- שמואל ב' פרק כד --- הביא עליו את רוגזו של גד הנביא. ואילו כאן ה' מונה את בני ישראל מתוך חיבה. כדאי לעיין בדברים הרבים שנכתבו על הסתירה הזאת. ומה דעתכם? למה היה צריך לצעוד במדבר וגם לחנות בתוכו על פי סדר מסוים? האין זה פוגע ברצון האדם להיות עצמאי? האם לא היה עדיף לאפשר לכל אחד לנתב את דרכו על פי רצונו ותפיסתו? ומה עם השאיפה לספונטניות ומקוריות? "איש על מחנהו ואיש על דגלו" ---- נראה שהחלוקה למחנות והרמת הדגלים האידיאולוגיים הם דווקא מנגעי החברה שלנו. האם יש בהם גם יסוד חיובי? ​ מדברי חכמים "במדבר סיני... באחד לחודש השני" - מתוך חיבתן לפניו, מונה אותם כל שעה: כשיצאו ממצרים מנאם, וכשנפלו בעגל מנאם לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם. (רש"י, במדבר א:א) בדרך כלל מתחילים לקרוא בתורה בספר "במדבר" בשבת שלפני חג השבועות, שהוא חג מתן תורה. מתן התורה בסיני, במדבר, הזמין פירושים רבים. הידוע שבהם הוא, שאלוהים בחר לתת את התורה במקום שאינו שייך לאיש על מנת להראות שמעצם טיבה ומהותה אין היא שייכת לשום עם או ארץ, אלא היא מסורה לכל מי שמוכן לקבלה. לפי הפירוש הזה מצביע מקום ההתגלות על האוניברסאליות של התורה. בכמה דתות נתפס המדבר כמקום אידיאלי להתקרבות בין אדם לאלוהיו, מקום שבני אדם בורחים אליו כדי לחיות חיי נזירות. ואילו בדת ישראל התורה אמנם ניתנה במדבר, אך היא נועדה לבני אדם שיחיו על פיה בתוך חברה מתורבתת ומפותחת, ותורה זו תסייע להם לכבוש ולרסן את הפראות השֵדית שבאדם. (פינחס פלאי, "תורה היום") ​ נושא לדיון "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא" --- שני תנאים היו: אחד שגילו יהיה מבן עשרים שנה ומעלה, והשני: שיהיה בכלל יוצא צבא, להוציא את הזקנים והחלשים. ובדרך נס לא נמצא ביניהם מי שאיננו ראוי לצאת בצבא. (הגאון הר' אליהו מוילנא, המאה ה 18) הגאון מוילנא חי במקום ובתקופה שבהם "צבא" פירושו: שכל נער יהודי מנסה להתחמק מהגיוס הכפוי אל צבאות הצאר הרוסי. רבים מהיהודים היו משקרים לגבי גילם על ידי תעודות מזויפות, או בורחים עד שיעברו את גיל הגיוס. לכן, הגאון יכול היה להתיחס למפקד בני ישראל במדבר וההשתייכות לצבא במונחים אידיאליים, אפילו מיתולוגיים. אבל כל מי ששירת בצבא בפועל יודע, עד כמה חשובים דגלי החייל ו"גאוות היחידה". לדגלים יש כוח מאחד ומגבש, אבל לעתים הם אף מהווים סמל לפירוד. וטעם "איש על דגלו": שלא יתערב שבט דגל עם שבט דגל. (אבן עזרא, על במדבר א:נב) דברי ה'אבן עזרא' מעוררים תהיות רבות. האם מטרת ההתפקדות לצבא והסדרת מבנה המחנה היתה לאחד את השבטים תחת דגל אחד, או לגבש כל שבט בפני עצמו? איזו זהות היתה חשובה יותר, השבטית או הלאומית? השאלה היא נצחית ואוניברסלית. יחד עם זאת, היא עולה, חדשות לבקרים, לכל אורך ההיסטוריה היהודית. שאלת ערבוב הזהויות עולה אף בקרב החברה הישראלית של ימינו. האם אנחנו חברה של דגל אחד, דגל מדינת ישראל, או חברה של דגלים שונים, "איש על מחנהו ואיש על דגלו"? הדיאלוג הישראלי מתרחש בין עובדות העבר לבין הזיכרון המתהווה. כבר לא היסטוריה אחת, אלא פסיפס של זיכרונות וזיכרונות נגד. התודעה המופרטת של הישראליות בונה זהויות נפרדות וזיכרונות נבדלים. ישראל מתבגרת עתה אל עברה ונכתבים בה סיפורים חלופיים. אין זה אות של חולשה והתרופפות, אלא עדות לבגרות ופתיחות המניבות דיאלוג חי בין העבר להווה. (דוד אוחנה ור. ס. ויסטריך) ​ בעקבות הדברים האלו האם אנחנו חברה של זהות אחת, או של זהויות שונות? כור היתוך או מרקם? דגל אחד או דגלים שונים? ​ הנף את הדגל - מאת ש. שלום / תרצ"ו הנֵף את הדגל אל על. הירֵא --- יֵצֵא! והמהסס --- אל יכנס כְּלל! יהיה פה יום הִתּוכִים גדול וקרָב, ומאשר יגורנו יִפּול כה רב... ומי יִגָאֵל? זה שבוחל במשענת וָחֵל, זה שצועד ואיננו שואל, ואיננו שואל... ​ מתוך ארכיון מכון החגים הקיבוצי – אלי, קיבוץ אורים, תש"ז, 2000 בתחילה מתבקש העם לפעולת התארגנות בסיסית והיא הספירה של בני ישראל. בצורה זאת כל אחד מקבל שבט ושייכות. הספירה אינה לצורך מפקד אוכלוסין כמו שהיא לצורך זהות אישית. כל שבט מקבל דגל משלו ו"גאוות יחידה". הספירה תביא את העם לנשיאת ראש, לזקיפות קומה, והגברת הערך העצמי. עוד לחג >

לכל המקורות ט"ו באב מקורות והגות/ ​ הסוללת הראשונה התאהבה והחליטה לעזוב המכבי הצעיר: 80 השנים הראשונות חלפו חודשים ספורים, ועוד שתי חברות וחבר נוספו לגרעין ההכשרה. לפני הסוללים עמדה הבעיה היכן להתגורר בחורף אשר החל נותן אותותיו. אז הוחלט לפנות לעזרת "המכבי" וה"מכבי צעיר" בארץ למען יקימו על אדמת כפר המכבי את הצריף הראשון, "אשר יהיה למקום מגורים לנו ולקבוצות ההכשרה שלנו בעתיד". כתוצאה מפנייה זו של החברים, קיבלו ראשי המכבי ו"המכבי צעיר" החלטות בנוגע להקמת הצריף, אך בפועל הצעדים המעשיים היו מעטים. במאמץ קשה של אחד מחברי הקבוצה הצליחו חבריה להקים את קירות הצריף ותקרתו במשך ארבעה חודשי עבודה. בינתיים הגיע החורף והסוללים עברו לצריף מבלי שיש בו חלונות ודלתות, ולא היה אפשר להדליק בו אור מכיוון שהרוחות שלטו בו. ואין מה לדבר על חשמל, כמובן. תנאים קשים אלה הפריעו מאוד למהלך חיי הקבוצה, בעיקר בשטח התרבותי. בינתיים אירע אירוע קשה בקבוצה. הסוללת הראשונה התאהבה באחד מחברי כפר המכבי והחליטה לעזוב את הקבוצה. ימים אחדים היו חברי הקבוצה מדוכאים מעזיבתה, אולם מיד התעודדו. הם ראו בכך מכשול ראשון בחיי החברה, ומי יודע אילו מכשולים עוד צפויים להם בעתיד. עם עזיבתה השתנה מאוד לטובה היחס החברתי בקבוצה. האמון שרכשו איש לרעהו והרצון העז להמשיך ולהחזיק מעמד בכל התנאים ולמרות הכל, הצעידו את החברים קדימה, ובינתיים אף נוספו עוד חברים. עוד לחג >

לכל המקורות בר/בת מצווה מן הארכיון / לבני המצווה על החובה והחברות הרב שמואל אבידור הכהן קבוצת שילר ​ הילדים החוגגים את יום הבר-מצווה שלהם – מן הראוי שישימו לב למשמעות המושג הזה – "בר מצווה". לא אתעכב על המלה "בר", אף שלצערנו יש כיום חגיגות בר-מצווה רבות שנשארו רק "בָּר" (למזון ולמשקאות) בעוד שמן המצווה לא נשאר ולא כלום. רצוני הפעם לשים את הדגש במיבנה של המלה "מצווה". כאשר אנו אומרים בר-מצווה, הרי זה כמו שהיינו אומרים "בר-דעה", "בר יכולת", "בר הכי", ילד זה או ילדה זו שייכים מעתה למסגרת ה"מצווה" – אפשר לתת להם הוראה, פקודה, להטיל עליכם מחוייבות. על מי שאינו בר-דעת, בר-שכל, בר-הבנה, אי אפשר להטיל מצוות. קשה מאד לומר לתינוק: שתוק, אל תבכה עכשיו, מפני שאבא ואמא מוכרחים לנוח אחר יום עבודה מפרך! רק מי שהגיע למידת שכל, למידת הבנה מסוימת, הוא בר-דעת ובר-יכולת לקבהל צו מתוך הבחנה במהותו של צו זה. וככל שאדם הוא יותר בר דעת, כך הוא מקבל יותר את החובה המוטלת עליו מתוך הבנה ואפילו מתוך שמחה מסוימת. רק מי שבאמת יש לו דעת, מבין כי "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו". הבריחה מן החובה, מן האחריות, מן הנשיאה בעול, מן השליחות, היא מסימניה של הילדות, כהגדרת חז"ל: "כתינוק הבורח מבית-הספר". בעוד שהבנת החובה ורגש האחריות הם סימנים ראשונים של בגרות, כך בשעה שאנו חוגגים את בר-המצווה של הבן, או הבת-מצווה של הבת, אנו מביעים בכך שמחתנו וסיפוקנו מן העובדה שילדינו הגיעו למידת הדעת של קבלת העול והחובה. ואם אומרים אנו "בר-מצווה", הרי כאילו אמרנו "בר-צוותא", ראוי ומתאים לחברות, וחשוב הדבר במיוחד לחברה כמו שלנו, הבנויה והמיוחסת כל כולה על החברות אשר החברות הכנה והאמיתית היא נשמת אפה. הבית הזה – ביסודותיו הונחה כאבן פינה מצוות החברות. מצווה זו, אשר בה דבקו הראשונים ואשר בה המשיכו הדורות הבאים, היא המהווה את מוקד הקיום של היום שלנו, של שעותינו היפות, והיא מעתה גם חובתם של אותם בני ובנות הנעשים היום לבני-מצווה. ונאמר גלויות: חברות זו אינה מצטמצמת רק למסגרת של הקבוצה, אם כי כאן היא באה לביטוי מוחשי ומכריע. ילד או ילדה הנעשים בני-מצווה, מן החובה ומן ההכרח שיהדקו את קשריהם עם ישראל, עם מסורת היהדות, עם ערכי האומה. תחומים נוספים

'מה נשתנה?' היא שאלה המאפיינת תרבות החותרת לשינוי מתמיד, לשיפור ולהערכה עצמית המביטה פנימה ומחפשת מה נשתנה. הראשונים שהכניסו את השאלה 'מה נשתנה' אל ארון הספרים היהודי היו חכמי המשנה, שניחנו בכישרון פדגוגי פורץ דרך. כך מוצגת תורת החינוך של חכמי המשנה על רגל אחת: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? ... (משנה פסחים ו') קריאה מדוקדקת במקור הארצישראלי העתיק מגלה את החידוש. רגע לפני ה'מגיד', שהוא לב התוכן הרעיוני והערכי שהאב מוסר לבנו בפסח, ניתנת הנחיה לעצור ולתת לבן (ולבת) להעלות שאלה. לפתוח עיניים ולגלות סקרנות. לתת מקום לעולם של הילד/ה. ורק אם הבן (והבת) לא מצליח לשאול, המשנה מציעה סיוע לאב הנבוך, ארבע קושיות שיעזרו לפתוח את מפגש המסירה המקודש. ניתן להעריך שרוב ילדי/ות התקופה הפליגו בסקרנותם וכלל לא היה צורך להיעזר בארבעת הקושיות המשמימות. בשנות הגולה הארוכות נשכח הרעיון ואבד הניצוץ החינוכי. דורות של ילדים/ות דקלמו בעל פה את הקושיות ללא סקרנות וללא שאיפה לגילוי. ההגדה ירדה מגדולתה והפכה מטקס חתרני לשינוי למפעל של שימור. עד שקמו ראשוני החלוצים/ות, ולקחו על עצמם גם את משימת התחייה התרבותית. החל בראשית שנות ה-20 החלו הקיבוצים להחזיר עטרה ליושנה, לחדש את רוחה של ההגדה. להשיבה אל הארץ בה נוצרה לראשונה, מתוך מחויבות למורשת הדורות ולאתגרי ההווה והעתיד. לאחר הטבח בקיבוץ בארי, חשוב לחזור אל נוסח ההגדה שיצרו לעצמם חברי וחברות הקיבוץ לכבוד הפסח הראשון בנקודת הקבע אליה עלו ב-1951. הם הסירו את אבק הדורות מה'מה נשתנה' והפכו אותו מדקלום חולמני לטקסט החולם את השינוי שבחרו להקדיש לו את חייהם. כחלוצים/ות, מתיישבים/ות בגבולה של המדינה. הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים, שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה וזרוע נטויה." הבנת התפקיד ההתיישבותי ברורה וחדה, להשאיר את האויב מעבר לשער. קיבוץ כגבול חי המאפשר את עצמאות ישראל. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד ישא חרב, וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל, טרם נשלמה?" חברי וחברות בארי שמחו במה שהשיגו, אך לא ישקטו עד שיהיו לחלוצי העם כולו. מורי דרך. זה השינוי שחל בהם, וזה מה ששאפו שישתנה בעקבותיהם. העוז לחלום על שינוי, על צדק ועל שוויון הוא חלק מחגיגת החירות של בארי. תיקון ההגדה הוא סמל לתיקון שלם של עם ששקע בגלות. זוהי פסגה של יצירת תרבות יהודית חילונית, החיונית למפעל הציוני. לאחר טבח השבת השחורה הצורך בבנייה מחדש מורגש. בידינו המשאבים החומריים והרוחניים. הנדע שוב לשנות את המציאות?

אחד המרכיבים הרעיוניים של חג פורים, גם בסיפור וגם במנהגי הקרנבל, הוא "ונהפוך הוא". הסדר החברתי מתערער: חזקים הופכים לחלשים, חלשים הופכים לחזקים, אנשים משנים מעמד וזהויות, המציאות מתגלה שונה מכפי שחשבנו שהיא. אירועי שמחת תורה עשו לנו מין "ונהפוך הוא". אלפי מחבלי ארגון החמאס, שרבים המעיטו בכוחו ובכוונותיו, פרצו לישראל במטרה להשמיד, להרוג ולאבד. מכשול הגבול וכוחות צה"ל, שבטחנו בכוחם להגן על אזרחי המדינה, נחשפו באותו הבוקר בחולשתם. אותם ימים עוררו את השאלות: האם אנחנו חזקים כמו שרצינו להאמין, והאם אויבינו חלשים כמו שרצינו להאמין? לאורך הדורות, קהילות יהודיות בגולה חגגו חגי פורים מקומיים לזכר מקרי הצלה מפני ניסיונות פגיעה בהן. והנה, בניגוד לכל מה שהתרגלנו לחשוב, בשמחת תורה יישובים יהודים הותקפו ולא היה להם נס פורים. בחודשים שעברו מאז, עם ישראל התגייס לעשות "ונהפוך הוא" מחדש, למצוא את הכוחות שלנו ולהשיב את הביטחון לאזרחים: גם את הביטחון מפני אויבינו וגם את הביטחון העצמי בכוחנו וביכולותנו. אפשר להציע עוד שתי תובנות ברוח סיפור פורים: האחת היא שעלילת המגילה מתמקדת בשתי יממות דרמטיות, אבל בין ביטול החלטת המן לבין המלחמה בה ניצחו היהודים את אויביהם, חלפה כמעט שנה. אנחנו רגילים לפתרונות דרמטיים ומהירים, אבל לא תמיד הדבר אפשרי. כולנו מקווים שנצליח להשלים בהקדם האפשרי את המשימה להשיב את החטופים למשפחותיהם ואת הביטחון לאזרחי ישראל. השניה היא שמגילת אסתר מספרת לנו שכאשר הצליחו היהודים לעשות את המהפך ונלחמו במי שביקשו להשמידם, הם עדיין הקפידו על לחימה מוסרית "ובביזה לא שלחו את ידם". המלחמה היא אתגר מוסרי, והניצחון של היהודים על המבקשים להשמידם לא היה רק בהריגתם, אלא בהצלחה לשמור גם על דמותנו המוסרית ולא לעשות "ונהפוך הוא" ו"להתחפש" לאויבינו.

ט"ו בשבט נבנה בציונות כחג הקשר עם הארץ. השנה האחרונה, ובמיוחד החודשים האחרונים, מזכירים לנו שהקשר אינו פשוט, והארץ אינה פשוטה. בשנת 1894 כתב הד"ר הלל יפה במכתב: "היש בלבך לבוא גם אתה בזמן מן הזמנים אל הארץ הזאת - ארץ סתומות וסתירות, רגשות מתנגחים, שאתה מפקפק בין הערצה אליה ובין בוז מעורב בשנאה, בין תקוות נעלות ובין ייאוש, בין רצון להנתק ממנה ובין כוח מסתורי הקושר את ליבך אליה. ארץ מדכאה ומשפילה. ארץ הממלאת את ליבך גאון והעושה אותך לבן-חורין. יש שאתה חושב כי אין אתה יכול לחיות בה. ויש שאתה רואה כי אין אתה יכול לחיות במקום אחר, מחוץ לארץ העלובה הזאת. מגוחך הדבר, אבל כך היא האמת." ארץ ישראל, עד כה, אינה ארץ של מנוחה ונחלה, אלא של התמודדות. היא לא נותנת שלווה וביטחון, אלא את החירות לפעול ולעשות. האתגר ליצור, לבנות ולטעת אל מול ועל אף האיומים מלווה את הציונות לאורך דרכה. בשנות השלושים כתב המשורר דוד שמעוני את השיר "מילא": מֵילָא! אִם מִפְגָּע הָיִינוּ לְכָל אַבְנֵי קֶלַע אִם חֶשְׁכַת כָּל שְׁאוֹל עַלֵינוּ הִתְגּוֹלֵלָה מֵילָא! הֵן לֹא עוֹלָמִים נֵבְךְּ וְנִתְאַבֵּלָה. מֵילָא! אֵי פָּטִישׁ, אֵי בַּרְזֶל לֹא הִכָּה עַל הַסֶּלַע? יְפוֹצֵץ הַבַּרְזֶל, אַךְ יְחִי צוּר הַפֶּלֶא מֵילָא! כֹּחֵנוּ - צִדְקֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. מֵילָא וְאִם כָּל הָעוֹלָם פָּנָיו הַלַּיְלָה [!] אֲנַחְנוּ לַבֹּקֶר... מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! יוֹם יוֹם אִם יָדַעְנוּ עֲבֹד לֹא חֲדֵלָה. נִשְׂמַח בְּחַגֵּנוּ, נָשִׁיר וּנְחוֹלֵלָה מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! כֹּחֵנוּ - בִּטְחוֹנֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. נטיעת העץ, שגידולו ממושך, מבטאת אמונה בעתיד. גם השנה נמשיך לטעת. צילום: אבשלום