תוצאות חיפוש

חנוכה טקסים וקבלות חג Heading 6 ברכות להדלקת נרות החג נוסח קיבוץ יגור נר ראשון הוא אור המכבים. לכבוד עמידת מעטים מול רבים לכבוד הניסים, ועל כל הגבורות. לכבוד השלהבת ואש המדורות. זהו אור הנישא עם מרוץ הלפיד משדות מודיעין ועד ימי העתיד. נר שני הוא אור ראשונים. לכבוד החלוצים שהפריחו גנים, זרעו בדמעה וקצרו בשדות היכו שורשים ונטעו יסודות. זהו אור ההולך כעמוד הענן מוביל את הדרך, יודע לאן. נר שלישי הוא אור ילדינו. לכבודו של הדור הגדל מול עינינו לכבוד ממשיכים מעשי האבות נושאים בליבם חלומות ותקוות. זהו אור הנותן אמונה להגשים אגדה ישנה בכוחות חדשים. נר רביעי הוא אור העולים. לכבוד הגוברים על הרבה מכשולים לכבוד שערים וידיים פתוחות לקיבוץ גלויות מכל ארבע רוחות. זהו אור המגיע מקצוות הנכר מקביל ומבטיח את פני המחר. נר חמישי. הוא אור היצירה לכבוד הפסל וכותב השירה לכבוד איש הזמר, אמן המחול לכבוד השולחים את ידם במכחול. זהו אור הצובע את פני הזמנים בקשת יפה של צלילים וגוונים. נר שישי הוא אורו של הבית. על חן המקום שבנו הכפיים לכבוד שייכות וקירבת הלבבות ושבת גם יחד בנים ובנות. זהו אור הלוקח אותך ואותי ביחד, אל תוך מעגל אמיתי. נר שביעי אור חירות האדם לכבוד המצפון שקולו לא נדם לכבוד זכות החופש לדעת, לחשוב לבחור, להבין, להיות, לאהוב. זהו אור השומר שלעד לא ייתם החול, הים ותפילת האדם. הנר השמיני זהו אור השלום. האור שיפציע מתוך החלום לכבוד היונים על צריחי החומה לכבוד השירים של אחרי המלחמה. זהו אור הדולק לנו לילה ויום כמה, נכסף, מיחל לשלום. ברכות להדלקת נרות החג ברכות נרות חנוכה תשפ"ד (בימי מלחמה) טקס בבית הספר ובקהילה טקס מפקד חנוכה קבלת שבת לחנוכה עוד לחג >

לכל שירי החג סוכות שיר וזמר / ושאבתם מים מילים: מן המקורות לחן: עממי ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה. ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה. מים, מים, מים מים הוי מים בששון. מים, מים, מים, מים, הוי מים בששון. הי, הי, הי, הי, מים, מים, מים, מים מים, מים בששון. מים, מים מים, מים, מים, מים בששון. עוד לחג >

לכל היצירות יום כיפור ספרות ושירה / בארי חזק רבונו של עולם שדמות, במה לתנועה הקיבוצית, גליון נ"ג, חורף תשל"ד, עמ' 127 אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ כָּאן אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ, לֹא יוֹדֵעַ, הַאִם שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ הָאַנְטֶנָּה. אַתָּה עָדִין כָּל כָּךְ לָמָּה אַתָּה כֹּה רַכְרוּכִי, לָמָּה אַתָּה תָּמִיד אֶזְרָחִי. הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב, עֲבֹר, עֲבֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמַע קָטוּעַ, אַתָּה נִשְׁמַע פָּצוּעַ, אַתָּה בָּעֵמֶק מְאֻרְגָּן הֶקֵּפִית. הָרִים וְכִנֶּרֶת אַחֶרֶת. אָנָּא הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ, בַּמַּכַּ"ם לֹא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ, מַדּוּעַ אֵינְךָ מְזֻחְלָם, מַדּוּעַ אֵינְךָ נִלְחַם, הַאִם לִשְׁלֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע, אֲנִי מָלֵא אֱמוּנָה שֶׁלֹּא יַגִיעַ וְלֹא יַחֲזֹר. פֶּצַע שָׁחֹר. אָנָא הַחֲלֵשׁ עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ. אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב לַשָּׁוְא לַוֹאֲטִים שְׁמֵךָ, וְכוֹכַב הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד, אָנָה יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת אָנָא, עֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ, עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹמֵעַ. רוּת. אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית לָמוּת. אָב שַׁכּוּל, אֲנִי כְּבָר לֹא מַרְגִישׁ דִמְעוֹת הַחֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּישׁ. עוד לחג >

לכל שירי החג ט"ו באב שיר וזמר / בגני נטעתיך מילים: רחל לחן: נעמי שמר בְּגַנִי נְטַעְתִיךָ בְּגַנִי הַמֻצְנָע - בְּלִבִּי. הִשְׂתַרְגוּ פֹארוֹתֶיךָ וְעָמְקוּ שָׁרָשֶׁיךָ בִּי. וּמִשַׁחַר עַד לַיְלָה לֹא יִשְׁקֹט, לֹא יַרְגִיעַ הַגָן - זֶה אַתָּה בּוֹ, אַתָּה בּוֹ בְּאַלְפֵי צִפֳּרֶיךָ רָן. עוד לחג >

ארי אלון על פרשות השבוע ספר בראשית בראשית פרשת בסופו של דבר נגיע לבראשית בסופו של דבר נגיע לבראשית ונטעם מעץ הדעת של עורכת ספר בראשית שעיצבה משני ספורי הבריאה סימפוניה דרמטית בת שלושה חלקים המתפרשת על פני ארבעת הפרקים הראשונים של ספר בראשית. חלקה הראשון של סימפוניית הבריאה הוא ספורו של אלוהים, חלקה השני הוא ספורו של יהוה אלוהים, ואילו חלקה השלישי הוא ספורו של יהוה. [1] בחלקה הראשון של הסימפוניה חוששים כולם - כולל המספר - לקרוא בשם יהוה. העולם המתואר בחלק זה הוא עולמו של אלוהים כללי, אנונימי ומושלם. אין שום קונפליקט בחלק הזה, וממילא אין בו דראמה. עם תחילת החלק השני פורצת הדראמה אל מעל לפני השטח האידילי שהצטייר בחלק הראשון. המספר של החלק הזה מעז לקרוא לאלהים בשם "יהוה", אך מקפיד לאורך כל החלק הזה להוסיף לשם הפרטי יהוה את שם התואר אלוהים. הקונפליקט שבין השם הכללי והשם הפרטי הוא בבואה של קונפליקט דומה המתחולל בנפשם של גבורי החלק הזה. האדם, האשה, הנחש והעצים נעים במהלך החלק הזה מן הכלליות הסטרילית אל הקונקרטיות הכואבת והמשתוקקת. החלק השלישי מתחיל בהעזתה הגדולה של חוה, שהיא האדם הראשון שהעז לקרוא בשם יהוה. חלק זה מסתיים במשפט `אז הוחל לקרוא בשם יהוה` המיוחס לדורו של אנוש. המשפט `אז הוחל לקרוא בשם יהוה` הוא שיאה ותכליתה של כל סימפוניית הבריאה. משפט זה חוזר על עצמו בכל דור ודור, על רקע העזתם החוזרת ונשנית של מאמינים רבים להישיר מבט אל מול פני ההויה ולקרוא בשמה... עולמה הסוער והדרמטי של עורכת ספר בראשית האל של ספור הבריאה הראשון[2] הוא מושלם, וכמוהו גם העולם שברא. יום אחר יום הוא הוציא לפועל בצורה מושלמת את תוכניתו וראה כי טוב. משך ששה ימים רצופים הוא הצליח לברוא בזה אחר זה שמים, ארץ, אור, חושך, מים, רקיע, יבשה, עשב, עצים, שמש, ירח, חיה, עוף ודגים. את כולם, כאמור, הוא ראה כי טוב, וביום הששי הוא ברא אדם בצלמו ובדמותו, וראה את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ושבת ביום השביעי, ובירך אותו וקידש אותו וציוה על האדם לעשות כמוהו - ששת ימים לעבוד וביום השביעי לשבות ולא לעשות כל מלאכה. מאז ועד עתה מצווה האדם של האל הראשון ללכת בדרכיו, ולשאוף להידמות לו ולהיות רק טוב כל היום. שונה לחלוטין הוא הספור על בריאת עולמו של יהוה אלוהים. קודם כל לא ברור מהספור הזה איך בדיוק ברא יהוה אלוהים את עולמו וכמה זמן זה נמשך. לעומת זאת ברור לחלוטין שיהוה אלוהים טרם סיים את מלאכתו, ושעד עצם היום הזה מרחף צל ענק של סימן שאלה על המשך קיומו של עולמו. לעומת אלוהים שחתם ב`כי טוב` כל יום מששת ימי בריאת עולמו, לא מביע יהוה אלוהים אפילו פעם אחת את שביעות רצונו ממעשה ידיו. יתרה מזאת: אם בספור הבריאה הראשון לא מוזכרת המלה `רע` אפילו פעם אחת לעומת שבע אזכורים של המלה `טוב` (שאחת מהן `טוב מאד`), הרי שבתיאור הבריאה השני כרוכים הטוב והרע זה בזה. אין בספור הבריאה השני טוב בלי רע, והם מוזכרים זה בעקבות זה ארבע פעמים[3] . זאת ועוד: כל איפיונו של יהוה-אלוהים הוא ככזה שיש לו את היכולת לדעת טוב ורע, וזה בדיוק מה שהוא רצה למנוע מן האדם שברא בעולמו. לעומת אלוהים הטוב והמוצלח שברא את האדם בצלמו ובדמותו, והציע לו להיות טוב ומוצלח כמוהו, הרי שיהוה-אלוהים עשה כל מאמץ אפשרי על מנת שהאדם לא ידמה לו, ולא יהיה יודע טוב ורע כמותו. כאשר הסתיים ספור הבריאה הראשון ב"ויכולו השמים והארץ"[4] לא הרגישה עורכת ספר בראשית כל כך טוב כמו אלוהים. היא לא הרשתה לעצמה לנוח כמוהו ביום השביעי והחלה מיד בהצגתו של ספור הבריאה השני. אחרי הכל התיאור "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה"[5] אינו מתאים כלל וכלל ליהוה אלוהים, שמעולם לא כילה את מלאכתו, וממילא לא שבת, וממילא לא צוה על האדם שלו לשבות כמותו. לשבת של האדם החצוי שנברא בצלם יהוה אלוהים יש טעם שונה לחלוטין מטעם השבת שבפי האדם המושלם שנברא בצלם אלוהים. לשבת זו יש טעם של אחד משישים מגן עדן. אין היא שבת של שביתה ואי עשיה, אלא שבת של חתירה וגעגוע בלתי פוסקים אל גן העדן האבוד, ואל עץ החיים ואל עץ הדעת טוב ורע. עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע הם שני אילנות מאד קונקרטיים. הקונקרטיות שלהם מאד בולטת על רקע כלליותם האנונימית של אילנות העולם הראשון. אילנות העולם הראשון - כמוהם כחיות, כדגים, כעופות, כאדם וכאלוהי העולם הראשון - כולם טובים ויפים וכלליים. אין שם קונקרטי לברואי העולם הראשון כשם שאין שם קונקרטי לבוראו. חוסר הקונקרטיות המוחלט אינו מותיר מקום לקונפליקט, ומבטל כל סכוי לדראמה. אלוהים מושלם, אידילי ונטול שם ברא עולם מושלם, אידילי ונטול שם, שאין כל דמיון בינו לבין עולמה הסוער והדרמטי של עורכת ספר בראשית, ושל יתר הנפשות הדרמטיות שגורשו יחד עמה מגן העדן. כיצד ינסו כל המגורשים הללו לפלס לעצמם את הדרך חזרה אל גן העדן האבוד שלהם? - הם ינסו לקרוא לדברים בשמם, ולראות את הדברים כהווייתם, וישתדלו להימנע מכל אידיאליזציה של עצמם, של עולמם ושל אלוהיהם. בראש ובראשונה הם יקראו זה לזו בשמם. אחר כך ינסו לקרוא בשם אלוהיהם. הפסוק הראשון שלאחר הגירוש מגן-עדן הוא אולי ההמחשה המרתקת ביותר לנחישותם של עורכת ספר בראשית ויתר המגורשים לשוב אל הגן - "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את יהוה"[6] . פסוק זה, המתאר את הלידה האנושית הראשונה, מתאר גם את ההעזה האנושית הראשונה לקרוא בשם יהוה. חוה, אם כל חי, היא האדם הראשון שהעז לקרוא בשם יהוה. ​ [1] חלק א (בראשית א א – בראשית ב ג) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן: וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים: וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ: וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם: וַיִּבְרָאאֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן: וַיַּעַשׂאֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: וַיְבָרֶךְ אֹתָםאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלֹהִיםבַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָאאֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת חלק ב (בראשית ב ד - בראשית ג כד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יהוה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יהוה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיִּיצֶר יהוה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: וַיִּטַּע יהוה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: וַיַּצְמַח יהוה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע: וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים: שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת: וַיִּקַּח יהוה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו יהוה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: וַיֹּאמֶר יהוה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיִּצֶר יהוה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיַּפֵּל יהוה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן יהוה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ: וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יהוה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יהוה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יהוה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: וַיִּקְרָאיהוה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל: וַיֹּאמֶר יהוה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל: וַיֹּאמֶריהוה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי: וַיַּעַשׂ יהוה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם: וַיֹּאמֶר יהוה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ יהוה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: חלק ג (בראשית ד א – כו) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יהוה: וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה: וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוה: וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יהוה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו: וַיֹּאמֶר יהוה אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ: הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ: וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ: וַיֹּאמֶר יהוה אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יהוה גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא: הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ יהוה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יהוה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יהוה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן... וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן: וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יהוה: [2] בראשית א, א` - ב, ג` [3] בראשית ב, ט`; בראשית ב, יז`; בראשית ג, ה`; בראשית ג, כב` [4] בראשית ב, א` [5] בראשית ב, ב` [6] בראשית ד, א` < המאמר הבא לכל המאמרים המאמר הקודם > אם תרצו אין זו אגדה רבנית, אלא מיתולוגיה ריבונית

לכל המקורות יום הזכרון מקורות והגות/ ברל כצנלסון עם הספר מבוא לספר הגבורה, טבת תש"א, 1941 והלב שואל: מה גורל נשקף לגבורה העברית עם חידוש חיי מולדת? הנזכה כאן לחידוש הגבורה החשמונאית, אשר גמולה לא רק במצפונה, כי אם גם בניצחונה? "מדור לדור לא נשפך טוהר מדם חורשי תל-חי". אך לא כמורדים נואשים ולא כטרופי אינקויזיציה מתים בארץ חורשים ומגינים. תוגת מותם היא תוגת שאול ויונתן אשר יסדו את חירות ישראל. בחייהם וגם במותם הם אומרים לנו: נחמו נחמו עמי. עוד לחג >

לכל המקורות כלולות הגות, ספרות ושירה / בגני נטעתיך ​ רחל ​ בְּגַנִי נְטַעְתִיךָ בְּגַנִי הַמֻצְנָע - בְּלִבִּי. הִשְׂתַרְגוּ פֹארוֹתֶיךָ וְעָמְקוּ שָׁרָשֶׁיךָ בִּי. וּמִשַׁחַר עַד לַיְלָה לֹא יִשְׁקֹט, לֹא יַרְגִיעַ הַגָן - זֶה אַתָּה בּוֹ, אַתָּה בּוֹ בְּאַלְפֵי צִפֳּרֶיךָ רָן. תחומים נוספים

ט"ו באב מקורות והגות Heading 6 צבי שוע חג המחולות בכרמים בימי קדם געש תשנ"ב 1992 בסוף ספר שופטים מסופר על סכסוך בין שבטי חמור, בעקבותיו כל שבטי ישראל מכריזים חרם על שבט בנימין - "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה"! אולם כעבור זמן אוחזת חרטה באחד עשר השבטים ,שמא יאבד מן העולם אחד מן השנים עשר. את שבועת החרם אין להפר ,ואז נמצא פתרון של מעין "עצימת עיניים": "ויאמרו /לצעירי בנימין/ הנה חג ה' בשילה מימים ימימה... לכו וארבתם בכרמים. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילה לחול במחולות - ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילה - והלכתם ארץ בנימין". השאלה הקשה העולה מסיפור זה - "חג ה' מימים ימימה" - ואין לו כל זכר בתורה ולא ציון בלוח השנה? התשובה על שאלה זו צפה במפתיע כעבור כאלף שנה, כאשר בדרך אגב וב "פינה נידחת" של סוף משנה 'תענית', מספר רבן שמעון בן גמליאל, ראש הסנהדרין לבית הלל בדורו שחי במאה ה- 2 לספירה ועדיין זוכר את נהלי בית המקדש: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות... וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: "בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בוחר לך! אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה..." כפשוטו של זיכרון זה - אין בו כל רמז למשמעות דתית של המועד, בניגוד ליום הכיפורים, ובהכרח יש לחפש את טעמו במילה "כרמים", כלומר - התאריך קשור בסיום בציר הענבים ובעונת השנה. יש חוקרים המעמידים את הט"ו באב מול ט"ו בשבט: אמצע הקיץ מול אמצע החורף, וכרגיל במועדים עונתיים קדומים - הם נמשכו שבוע ימים, כאשר תחילתם חמורי סבר של התנזרות ועינוי עצמי, וסופם בהתפרצות של שמחה ומתירנות. ​ בצורה זו מקבל אף התשעה באב הקדום אופי שונה מזה ההיסטורי שבמסורת הדת היהודית. מדבריו של רבן שמעון נכרת החיבה הרבה שחג זה זכה לו בעם. סביר להניח שלא כך היה יחסם של חכמי הדת לחג: להם בוודאי צרם המפגש השמח בין בחורים ובנות - "חולות", המציעות את עצמן כבנות זוג, אולי אפילו לשעה זו בלבד... יש עניין בהרחבה המובאת בתלמוד על פרט זה - "ומה היו אומרות": יפיפיות שבהן מה היו אומרות: תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות: תנו עיניכם למשפחה, שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהן מה היו אומרות: קחו מקחכם לשם שמים / בתור מצווה. כך או כך - ניכרים מאמצי הפרשנות המסורתית לשוות למעמד זה דמות מכובדת יותר, מעין חג של שידוכין כדת וכדין מדי שנה בשנה. הנכון הוא שגם הצד העונתי ידוע למקורות, ועל תאריך זה נאמר בתלמוד: מחמישה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתים עצים" למערכה /לשריפת הקורבנות על המזבח בבית המקדש, לפי שאינן יבשין ... וקראו לו - 'יום שבירת המגל' ". אין פלא שעם הזמן פג תוקפו של חג יפיפה זה, והוא נשכח בדורות הגלות הארוכים ,בהן לא היו לישראל כרמים, ולרוב לא היו הלבבות נתונים למחולות "נועזים" של בנות ישראל למשוך ליבותיהם של בחורי ישראל. חג המחולות בכרמים בימי קדם האהבה כאמנות הם התחילו לאבד את הבחורות היפות הסוללת הראשונה התאהבה והחליטה לעזוב חג טבע עממי ארצישראלי חוץ מאידיאולוגיה ומהצלת היישוב יש עוד כמה מרכיבים בחיים ט"ו באב במשנה ט"ו באב בתלמוד הבבלי ט"ו באב ויום כיפור ימי סליחה ומחילה מדרש קיבוצי לט"ו באב סיפור ט"ו באב בספר שופטים קובץ פתגמים של אהבה שהירח והשמש נפגשים בט"ו באב שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב עוד לחג >

לכל שירי החג יום ירושלים שיר וזמר / הכתל מילים: יוסי גמזו לחן: דוב זלצר הַכֹּתֶל - אֵזוֹב וַעֲצֶּבֶת, הַכֹּתֶל- עוֹפֶרֶת וָדָם. יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן, יֵשׁ אֲבָנִים עִם לֵב-אָדָם. עָמְדָה נַעֲרָה מוּל הַכֹּתֶל שְׂפָתַיִם קֵרְבָה וְסַנְטֵר אָמְרָה לִי: "תְּקִיעוֹת הַשּׁוֹפָר חֲזָקוֹת הֵן, אָבַל הַשְּׁתִיקָה עוֹד יוֹתֵר". אָמְרָה לִי: "צִיּוֹן הַר הַבַּיִת" שָׁתְקָה לִי: "הַגְּמוּל וְהַזְכוּת" וּמַה שֶּׁזָּהַר עַל מִצְחָהּ בֵּין עַרְבַּיִם, הָיָה אַרְגָּמָן שֶׁל מַלְכוּת. הַכֹּתֶל - אֵזוֹב וַעֲצֶּבֶת... עָמַד הַצַּנְחָן מוּל הַכֹּתֶל, מִכָּל מַחְלַקְתּוֹ רַק אֶחָד אָמַר לִי: "לְמָוֶת אֵין דְּמוּת אַךְ יֵשׁ קֹטֶר - תִּשְׁעָה מִילִימֶטֶר בִּלְבַד". אָמַר לִי: "אֵינֶנִּי דוֹמֵעַ" וְשָׁב לְהַשְׁפִּיל מַבָּטִים... אַךְ סַבָּא שֶׁלִּי, אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ, קָבוּר כָּאן, בְּהַר הַזֵּיתִים. הַכֹּתֶל- אֵזוֹב וַעֲצֶּבֶת... עָמְדָה בִּשְׁחֹרִים מוּל הַכֹּתֶל, אִמּוֹ שֶׁל אֶחָד מִן הַחִי"ר. אָמְרָה לִי: "עֵינֵי נַעֲרִי הַדּוֹלְקוֹת הֵן וְלֹא הַנֵּרוֹת שֶׁבַּקִּיר". אָמְרָה לִי: " אֵינֶנִּי רוֹשֶׁמֶת שׁוּם פֶּתֶק לִטְמֹן בֵּין סְדָקָיו. כִּי מַה שֶּׁנָּתַתִּי לַכֹּתֶל רַק אֶמֶש, גָּדוֹל מִמִּלִּים וּמִכְּתָּב". הַכֹּתֶל - אֵזוֹב וַעֲצֶּבֶת... עמד מול הכותל עימנו הרב הישיש בתפילה. אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו" ושב, ונזכר, לא כולם. עמד בדמעה מנצנצת יחיד בין עשרות טוראים. אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם, כולכם כוהנים ולווים". הכותל אזוב ועצבת... עוד לחג >

לכל המקורות יום הזכרון מקורות והגות/ שמריהו ברהון דברים על קבר אחים - דגניה 1948 ורוצה אני להגיד לכם, אחים ובנים יקרים, דעו! האדמה הזאת, אשר למענה הקרבתם את חייכם הצעירים - לנו היא ולנו תהיה לעולם! צר ואויב לא כבש אותה, צר ואויב לא יכנס לגבולה. הארץ הזו, אשר למענה נלחמתם, לנו תהא לעולם. המדינה תקום, ישובים יהודים יקומו ויפרחו בכל רחבי הארץ, והצו שלכם: להתקדם! - ישמר בליבנו ובלב בנינו. ומי יתן ונזכה להקים חיים יפים, חיים צודקים. נתקדש ונתגדל ונתקדם ונתעלה! ועם זה נעלה את זכרכם הטהור והיקר והוד גבורתכם הנפשית. מתוך הספר "בסער ביום סופה" עוד לחג >

ארי אלון על פרשות השבוע ספר שמות כי תשא פרשת א כשהייתי בן חמש חזיתי בירידתו של משה מהר סיני היישר אל תוך מעשה העגל שהתחולל בבית הכנסת הגדול בירושלים. מדי שבת עקבתי בהתרגשות אחר ההכנות האחרונות שקדמו להגבהת התורה שזה עתה סיימו לקרוא בה. התורה הפתוחה הייתה מונחת על קטיפה ארגמנית הפרושה על גבי שולחן דמוי מזבח במרכז בית הכנסת. גבר מזוקן עטוף בטלית עמד לפני המזבח והתמקד בתורה בריכוז של מרים משקולות. דממה מתוחה שררה כאשר כופף הגבר את ברכיו ולפת בשני אגרופיו את ידיות העץ שעליהן מגולגל קלף התורה. בשיא המתח הוגבהה התורה למרום בסגנון הנפה קלאסי. דקה ארוכה היא הופנתה כה וכה לפני בני ישראל השרים: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".[1] רק בנות ישראל לא שרו. הן הביטו מלמעלה בתורה המונפת ונותרו דוממות. כל פעם שהתורה הפתוחה הייתה מונפת באוויר, רעדתי מפחד שמא תיפול. שמא ימעד הגבר המניף אותה וישליכה מעליו כמו מרים משקולות שלא מסוגל לעמוד בעומס. כבר אז ידעתי שמיד לאחר שירד משה מהר סיני והניף את התורה אל על, הוא השליכה בזעם ארצה. הידיעה הזאת הפנימה בתוכי את טראומת התורה הנופלת ונשברת לרסיסים. ​ ב חמש שנים אחר כך, כשהייתי בן עשר, ידעתי לדקלם על פה את כל מסכת אבות, ואהבתי להאמין לכל מה שכתוב בה. במיוחד אהבתי להאמין לפתיחה המרשימה - "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה".[2] אנשי כנסת הגדולה, כך האמנתי באותם הימים, קיבלו מהנביאים, שקיבלו מהזקנים, שקיבלו מיהושע, שקיבל ממשה, שקיבל בהר סיני לא רק את התורה שבכתב אלא גם את התורה שבעל פה, כלומר את המשנה, התלמוד, המדרש, ואת כל ההלכות והאגדות שהתחדשו בעבר ויתחדשו בעתיד. ​ כשהייתי בן עשר כבר ידעתי היטב, שהתורה המונפת לעיני בני ובנות ישראל בבית הכנסת הגדול אינה אלא הסוואה לתורה סמויה וסודית שקיבל משה בהר סיני והעבירה על פה. ידיעה זאת גרמה לי לחוש כי אני נמנה על מחתרת עתיקה של בני תורה המעבירים מפה לאוזן את הסודות הכמוסים ביותר. כבר אז ידעתי כי אין קשר גלוי בין הכתוב בתורה לבין מה שנמסר בעל פה מדור לדור. אחרי הכל, התורה הכתובה הייתה חשופה לכל - היא תורגמה לשפות זרות, וגם נוצרים ומוסלמים האמינו בה. שלא לדבר על יהודים חילוניים שהכירו אותה בשפתה המקורית מבלי להיות מחויבים לה. התורה שבעל פה, לעומת זאת, מסתירה בין קלפיה רבבות פרטים המועברים מדור לדור על ידי מחתרת סודית עתיקת יומין שאני, בן העשר, נמנה על בניה המובחרים, ומוטלת עליי המשימה להעבירה הלאה לדורות הבאים. ​ ג שלוש שנים לאחר מכן, באביב תשכ"ג, דקלמתי על פה את דרשת הבר מצווה שלי לפני אולם מלא גברים שאחזו בידיהם כוסיות ברנדי. על פי המסורת המקובלת של דרשות בר מצווה, עסקה הדרשה בהלכות תפילין, והיא הייתה הרבה יותר ארוכה והרבה יותר משעממת מפרקי אבות. עד היום אני זוכר בעל פה את רוב פרקי אבות. מדרשת הבר מצווה האבודה שלי אינני זוכר מאומה, מלבד המנטרה "הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי" שחזרה על עצמה פעמים רבות, והיוותה את המוטו שלה. ​ המילה תפילין איננה מופיעה כלל בתורה הכתובה, וממילא אין בה כל תיאור של התפילין השחורות והמרובעות שהנחתי בילדותי. למרות זאת מופיעים בתלמודים עשרות מנטרות כמו: "תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני" ; "שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני" ; "רצועות שחורות הלכה למשה מסיני" ; "קשר של תפילין הלכה למשה מסיני" ועוד [3]. מנטרות אלו, ורבות אחרות, היוו כפי הנראה חומר גלם לדרשת הבר מצווה האבודה שלי... ​ כיצד נמסרו כל ההלכות הללו למשה? - כשעלה משה להר סיני לקבל את התורה, הוא פגש שם את השם כשתפילין שחורות ומרובעות לראשו ולזרועו השמאלית.[4] מתוך התבוננות מעמיקה בתפילין שהניח השם למד משה את כל הלכות תפילין, והכניסם לתורה אשר סם משה לפני בני ישראל. ​ ד כשהייתי בן שלוש עשרה עוד לא הכרתי את המדרש התלמודי המכונן הדורש את "וזאת התורה אשר שׂם משה לפני בני-ישראל", כ"וזאת התורה אשר סם משה לפני בני-ישראל".[5] כשהייתי בן שלוש עשרה לא ידעתי מה זה סם, ובודאי שלא ידעתי מה זה סם תורה. רק כמה שנים לאחר מכן, ביום שבו חדלתי להניח תפילין, התחלתי להכניס לריאות את סם התורה השבורה, וכעבור כמה שבועות כבר הזרקתי אותו לוורידים. מאז ועד עצם היום הזה אני שרוי בעיצומו של ניסיון סיזיפי לדחוף את תורתי השבורה במעלה הר סיני. ​ בכל יום אני עולה להר סיני, משחזר את דרשת הבר מצווה האבודה שלי, כותב אותה על שני לוחות אבן, יורד מן ההר, שובר את הלוחות, מניחם בארון לצד התפילין הבלתי מוּנָחוֹת שלי, וממהר לעלות שוב למסע מחודש בעקבות דרשתי האבודה. לפעמים מדובר במסע התעוררות הגורם לי להאמין שלא רק הלכות תפילין, אלא גם כל ההלכות השונות והמנוגדות שייפסקו על ידי פוסקים ופוסקות במהלך המאה העשרים ואחת כבר ניתנו למשה בהר סיני. ולפעמים הופך מסע ההתעוררות שלי למסע התפוררות. כל ההר שלי מתפורר לנוכח הדוֹגמה המסוכנת כי משה קיבל בסיני אך ורק תורת בַּעַל פֶּה אחת. ואני נוחת עם הפירורים ועם הלוחות השבורים היישר לתוך שירת "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל!" ולתוך הריקודים המתלהמים סביב עגל הַבַּעַל פֶּה. ​ ה ביום שבו התפורר למשה ההר הוא מנע מהשם לחסל בשואה את מיליוני בני ישראל. אחר כך הוא שבר את הלוחות, והרג שלושת אלפים "חוטאים" מתוך תקוה שהשם יסתפק בקרבן הצנוע הזה ככפרה על המיליונים שלא הושמדו. ​ למחרת טס משה למרום פעם נוספת כדי לקבל לוחות אבן חדשים וכדי לשכנע את השם שיסתפק בדמם השפוך של 3000 הקורבנות ולא ידרוש ממנו דם נוסף. כשהגיע למרום ריחף על פני עננים צחורים עד שהגיע לפרגוד הקטיפה הארגמנית, הסיט אותו, ונכנס לתוך הסטודיו האלוהי השוכן מאחורי הפרגוד. השם ישב שם בגבו אל משה, כשהוא מתנועע על פני סטנדר מבדולח, ולומד סוגיות תלמודיות ממסכת פרה אדומה. על המסך הענק שלפניו הופיעו בזו אחר זו שש חברותות תורניות - ברוריה, יהודית, אמא שלום, רבי מאיר, רבי חייא, ורבי אליעזר - כל אחת מהן לימדה את השם סוגיה אחרת בהלכות פרה אדומה. ​ משה הכיר היטב את שש החברותות הללו בשיעורי התלמוד שנכח בהם במהלך ארבעים הימים הקודמים ששהה במרום. גם הן הכירו אותו, ואף נופפו לו לשלום, וגרמו לו לחוש שהן שמחות לראותו שנית. במהלך ארבעים הימים הקודמים נכח משה באלפי שיעורים - בכל שיעור היה השם מקשה קושיות קשות, והחברותא התורנית היתה מפרקת לו פירוק אחר פירוק. כל השיעורים הסתיימו בשאלת השם "זו מניין לך?" ובתשובת החברותא "הלכה למשה מסיני". לפעמים הכיל השיעור רק שתי קושיות אלוהיות ושני פירוקים, ולפעמים הקשה השם מאות קושיות והחברותא התורנית פירקה לו מאות פירוקים. השיעור הארוך ביותר ששמע משה היה שיעורה של ברוריה, שפירקה למען השם שלושת מאות פירוקים, עד שאילצה אותו לסיים את משחק השח ביניהם בשאלת "זו מנין לך?" ולהשיב לו במט של "הלכה למשה מסיני". ​ משה נכח בכל השיעורים, אך לא הבין את רוב הקושיות ואת רוב הפירוקים. משום כך הוא נותר מאחור, לצד הפרגוד המוסט, ולא זכה לראות את השם פנים אל פנים. שש החברותות, לעומת זאת, זכו לראות את פני השמ המועצמים על מסך ענק, אך לא זכו לשהות במחיצתו ממש, ולחוות אותו בגודל טבעי. ​ במשך כל השיעורים בהה משה כמהופנט במחלפות שער השם היורדות עד אחוריו. עמוק בתוך סבך המחלפות התפתלו שתי רצועות תפילין שחורות שגלשו כמו זוג צמות על עורפו הקשה של השם, והמשיכו לגלוש מן העורף אל חזהו הבלתי נראה. שתי הרצועות נבעו מתוך קשר מרהיב שהיה נתון בנקודה הרכה של העורף האלוהי הקשה. ​ ארבעים יום וארבעים לילה תהה משה על פשר קשר התפילין של השם, ולא התחיל אפילו לרדת לסוף דעתו. מצִדו השני של הקשר נבעו עוד שתי רצועות שחורות, שהקיפו את רקתו של השם, והתנקזו אל תוך צללית דמוית קופסה ריבועית שחורה הנתונה מעל מצחו הבלתי נראה. ​ ארבעים יום וארבעים לילה לא העז משה לשאול את השם לפשר הקשר המרהיב הנובע מתוך נקודת העורף הרכה שלו. עכשיו, בשעה הראשונה של ארבעים הימים והלילות הנוספים, הוא קולט פתאום שאתמול, רגע לפני שחיסל השם קשה העורף את עמו, הוא, משה, הצליח לגעת בנקודת העורף הרכה שלו. המגע הזה, שכנע משה את עצמו, ריכך את השם, וגרם לו לשוב מחרון אפו רגע לפני שעת האפס, ולא ללחוץ על הכפתור האדום. ​ לא זו בלבד, אלא שפתאום הבין משה מפני מה בחר השם לקבל את פניו בשש סוגיות מתוך מסכת פרה אדומה. "מסתבר", אמר משה לעצמו, "ששלושת אלפי ההרוגים שנאלצתי להרוג אתמול טרם הניחו את דעת השם, והוא מעסיק את עצמו במסכת פרה כדי לנסות למצוא מוצא". ​ ברגע זה הרשה משה לעצמו להקשות ולפרק בפני השם לראשונה בחייו, למרות שרק החברותות התורניות של השם הרואות אותו פנים אל פנים רשאיות לכך. ​ "מפני מה כל הקרבנות באין זכרים ופרה אדומה באה נקיבה?", הקשה משה ומיד עבר לפירוק: "משל לבן שפחה שטינף בפלטין של מלך. אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה"... "המלך הזה הוא אתה", המשיך משה, "אנא השם, תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל[6] ... אָנָּא השם, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם - מוטב, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".[7] ​ אך השם הִקשה את עורפו ואמר: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי", ומיד לאחר מכן נָגַף השם אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל[8] , ולבני ישראל היתה כפרה אדומה עד מאוד. ​ ו אחר כך השתררה דממה אדומה עד לאופק, ומשה הרחיק עד קצה הפרגוד והשקיף מבעד לרקיע הווילון על ענני סיני השטים בקרקעית הנוף שלמרגלותיו. בין רקיע הווילון לענני סיני התפרשׂ רקיע זבול, ובו ירושלים הבנויה ובית המקדש הבנוי, ומזבח בנוי, ומיכאל עומד על המזבח ומקריב עליו קורבן.[9] באחו המעונן שמדרום לבית המקדש של מעלה רעו אלפי פרות אדומות בשלווה אינסופית, כשהן אינן מודעות כלל לענני המזרח החרוכים השטים לעברן באיטיות יוקדת. משך כל אותה העת המשיך השם להפנות עורף למשה כשהוא מתנועע על פני סטנדר הבדולח, ובוהה מול המסך הענק שסוגיות ממסכת פרה אדומה מרצדות על פניו רצוא ושוב. ​ בנקודה זו הבין משה שכבר אין לו מה להפסיד. בבת אחת הוא הפר את הדממה האדומה ודרש מהשם " הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ".[10] ​ "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי", השיב השם, "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי".[11] "אֶת כְּבוֹדְךָ", מיהר משה לתקן, "לֹא אֶת פָּנֶיךָ". לאחר כמה ניסיונות התחמקות הסכים השם ואמר: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".[12] משה התרגש מאוד. הוא ידע שהביטוי המקראי "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי" מהווה הסוואה מוצפנת לקוד הסודי של "וראית את פשר קשר התפילין שלי" הכתוב במסכת ברכות.[13] הוא ידע שהשם הזמין אותו להיכנס לראש האלוהי שלו דרך נקודת התורפה של עורפו הקשה. ​ בצעדי ריחוף התקדם משה לעבר קשר התפילין, כשהוא נוגע לא נוגע בנקודה האלוהית הרכה, ונמוג בעדה לתוך העולם, אך קול מתכתי התגלגל פתאום מקצה העולם עד קצהו והכריז: "יעמוד חתן הבר מצווה להגבהת התורה!". לתדהמתו מצא משה את עצמו על הבימה המרכזית של בית הכנסת הגדול בירושלים, כשהוא מוקף אלפי מתפללים הפונים לעברו מכל הכיוונים. ​ לפניו, על שולחן ערוך דמוי מזבח, הייתה מונחת התורה הפתוחה, ואלפי המתפללים החלו לזמזם את ניגון "וזאת התורה אשר סם משה". לא נותרה לו ברירה אלא לכופף מעט את ברכיו ולהגביה את התורה בסגנון הנפה קלסי. ​ למראה התורה המונפת אל על פרצו כל הגברים בשירת "אלה אלהיך ישראל". הנשים לא שרו. הן הביטו מלמעלה בתורה המונפת ונותרו דוממות. משה חש בחרדה כיצד עולה ממעמקיו התשוקה להשליך את התורה ארצה ולשבור את הלוחות. כמו סם הרעידה התשוקה את ידיו, ומשה החל לאבד את השליטה על הרהורי השבירה שלו שזחלו מתוך מוחו, טיפסו על קירות בית הכנסת, והקלידו עצמם בכתובת חשמלית מרצדת על תקרת יציע הנשים. אף אחד מהגברים לא הבחין בכתובת המרצדת, וכולם המשיכו לסגור עליו במעגל, כשהם מגבירים את קצב שירתם המתלהמת. "אלה אלוהיך ישראל.. אלה אלוהיך ישראל"... [1] דברים ד`, מ"ד [2] משנה מסכת אבות פרק א`, משנה א` [3] דל"ת של תפילין הלכה למשה מסיני ; יו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני ; תפילין על קלף הלכה למשה מסיני ; הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין ; תיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני ; מעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני... ראי/ה ירושלמי מגילה פרק ד` הלכה ט`; בבלי שבת כ"ח, ע"ב; בבלי מנחות ל"ה, ע"א; בבלי שבת ס"ב, ע"א; בבלי שבת ע"ט, ע"ב; ירושלמי מגילה, פרק א` הלכה ט`; בבלי מכות י"א, ע"א [4] ברכות ו` ע"א + ברכות ז` ע"א [5] על-פי בבלי יומא ע"ב, ע"ב [6] ראי/ה פסיקתא דרב כהנא, פרשה ד` - "מפני מה כל הקורבנות באין זכרים וזו (פרה אדומה) ותקנח את הצואה בחיקה, כך אמר הקדוש ברוך הוא: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל." [7] שמות ל"ב, ל"א-ל"ג [8] שמות לב לג - לה [9] בבלי חגיגה י"ב, ע" ב [10] שמות, ל"ג, י"ח [11] שמות, ל"ג, כ` [12] שמות, ל"ג, כ"א-כ"ג [13] בבלי, ברכות ז`, ע"א < המאמר הבא לכל המאמרים המאמר הקודם > סם תורה וקשר תפילין

לכל המקורות פסח מקורות והגות/ ברוך בן יהודה ערב פסח בדגניה ​ "לא עלה על דעתנו ליזום תוכנית לליל הסדר. אף על פי כן גילה ליל שימורים זה את כל ההישגים החברתיים של הקבוצה, ושימש לי עדות חותכת לעומק הקשרים הנפשיים שנוצרו ביני ובין כולם. איני זוכר עתה אם קראנו משהו מההגדה או לאו, אך זכורני כי הרבינו לשיר - והפעם כולנו. כולנו כמשפחה גדולה - כולם אוהבים וכולם אהובים. הרבינו לרקוד, פעם בלווית שירה בוקעת מרומים, ופעם בלווית רשרוש ריתמי של הרגליים. בין ריקוד לריקוד שיחקנו כילדים במשחקי חברה שונים שהבאתי איתי מחיי התלמידים בגימנסיה. וכל אלה: השירה, המשחק, הריקוד, הצחוק וההתפעלות רקמו מסכת של אחווה ושותפות חיים רוויות אהבה, יושר ושמחה. ​ ...באותו לילה הרבינו לשתות יין וקוניאק - תוצרת זו אפשר היה להשיג אז בארץ. כולנו השתכרנו. ידוע, והפסיכולוגיה החדשה מאפשרת ידיעה זו ביחוד, כי האדם ניכר בכוסו. אכן גודלה של דגניה הוכר לי באותו הערב. האנשים כאילו נעשו אצילים יותר, ובנפש טהורה וזכה גילו את מעמקיה. תומשוב חיבק בחצר עץ ונאם לפניו על חזון האדם החדש בקבוצה. תנחום קפץ על ספסל ודיבר בהתלהבות בשבח קבוצת הלימוד ומפעלי התרבות בדגניה השנה. ותוך נאומו פנה אלי והציע לי להיות חבר בדגניה לתמיד וביקש את תשובתי החיובית מיד. האווירה הייתה דרוכה ורווית התלהבות, אמונה, חזון ושמחה. גם אני הייתי באכסטזה של התלהבות: זוהי הפעם היחידה בכל חיי שהייתי שיכור, אבל תחושת החוויה העמוקה באותו ליל, שהשפיעה על כל רקמת חיי, לא הועמה על ידי כך." ​ ברוך בן יהודה, בוגר הגימנסיה הרצליה, בראשית מלחמת העולם הראשונה חיי בדגניה ושימש כמורה לחברי הקבוצה. עוד לחג >