תוצאות חיפוש

על פי המסורת, קוראים את מגילת רות בחג השבועות בשל היותה מגילה של חסד. המדרש מדגיש שזו המעלה המרכזית של המגילה: "אמר רבי זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות רבה, פרשה כ, טו). המגילה גם מספרת סיפור לא פשוט על זרות ושייכות. אולי היא מבקשת ללמד אותנו שכדי לעבור ממצב של זרות לתחושה של שייכות נדרש קצת חסד. נעמי, שהתאלמנה ושכלה את בניה, מחליטה לחזור אל עיר הולדתה בית-לחם. היא מציעה לכלותיה לחזור לבית הוריהן ויוצאת לדרכה. רות, כלתה המואביה, מחליטה לדבוק בה ומביעה את אחת מהצהרות הנאמנות הבלתי נשכחות: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי..." (רות א, טז-יז). נעמי נענית, והשתיים יוצאות יחד לבית-לחם. לכאורה, נעמי חוזרת לכור מחצבתה. מי שהיתה מהגרת בשדות מואב, חוזרת אל המוכר והידוע. במפגש הראשון עם שכנותיה, היא ניצבת מול שכנותיה הותיקות, כשרות לצידה, אך בדבריה רק בדידות ואובדן: "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'" (א, כא). בדבריה, נעמי מתעלמת מרות שליותה אותה. היא אינה מביעה הערכה או הוקרה למי שהתלוותה אליה ועזבה את מולדתה. נעמי מכונסת בחוויית האובדן שלה, ולא מסוגלת להכיר ביד המושטת אליה. המגילה, כמו מנסה לתקן את רושם הדברים, מצביעה על כך שנעמי אינה לבד: "וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה, מִשְּׂדֵי מוֹאָב" (א, כב). המפגש של רות עם בועז מלמד עד כמה זרה ומרוחקת חשה רות, וכמה מעט נדרש כדי להפיג את בדידותה. בועז לא מזהה את הצעירה שמלקטת בשדהו וכשהוא מברר מי היא, הוא מכנה אותה "ביתי". הוא אף מזמין אותה ליהנות מהגנה מסוימת בשדהו. תגובתה של רות על הצעת העזרה מפתיעה ושוברת לב: "וַתִּפֹּל, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי--וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה" (ב, י). הניכור ביחסו לאישה הנוכריה שמולו פג כשבועז מכיר בה ומתייחס אליה באופן אנושי. נראה שזה אחד ממעשי החסד במגילה. רות הפגינה נאמנות ורצתה להתקבל, אך אפילו נעמי התרחקה ממנה והעלימה אותה מן התמונה. בועז, לעומתה, ראה אותה, הבין את מצבה הפגיע, דיבר איתה והזמין אותה להשתייך לשדה, למלקטות, לקהילה. רות, שהיתה תלושה מכל מה שמוכר ומגדיר אותה, מזוהה על ידי אדם אחד וכך קיבלה הזדמנות להכות שורשים במקום חדש. רבים בישראל עקורים מביתם ומרוחקים מקהילתם. עלינו לראות, להכיר, לזהות, ולהושיט יד למי שחייהם על גבולות הארץ הינם הפגנת נאמנות מתמשכת למפעל הציוני ולמדינה. יחידים וקהילות שחווים תלישות וזרות ומבקשים לחזור הביתה. אסור שהמרחק והזמן יהפכו את העקירה לשגרה ואת הפליטות לזהות. מדינת ישראל היא השדה של כולנו. עלינו האחריות שבבית המשותף אף אדם לא יחוש זר, בודד או לא שייך. בועז התחיל בהתעניינות פשוטה ומענק של שש שיבולים, אנחנו יכולים לעשות יותר.

על-פי המילון עצמאות היא בראש ובראשונה אי-תלות, היכולת להתקיים באופן ריבוני. במגילת העצמאות נקשרת העצמאות לריבונות : "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". ישנה סכנה שתפיסת עצמאות כזו תצטמצם ותדרדר לבידול, לבידוד ולאטימות. עצמאות המבוססת כולה על ניתוק מאחרים והישענות על כוח כבסיס לקיום היא דלה ומוחלשת. תחילתה בהבדלות כלפי חוץ, וסופה בניכור וחרשות גם כלפי קולות שעולים מבפנים. בראיה פסיכולוגית וחינוכית אנחנו יודעים שמימוש חיים עצמאיים תלוי במודעות למגבלות, בהכרה באתגרים ובהבנה שחיים עצמאיים דורשים גם הכרה, תמיכה ושיתוף פעולה של הסביבה. עצמאות אינה בדידות, וחיים עצמאיים ללא קשרים וללא תחושת שייכות הם חסרי משמעות. זה נכון בעצמאות של היחיד, ונכון גם ביחס לעצמאותה של מדינה. מגילת העצמאות משרטטת חזון עצמאות שיש בו חוסן פנימי וגם התבוננות וקשר עם הסביבה הקרובה והרחוקה. מיד אחרי ההצהרה על זכותה של מדינת ישראל לעצמאות וריבונות במגילת העצמאות, מופיעות (פסקה אחר פסקה) ההזדמנויות להושטת יד, להכרה באחר ולמחויבות לפעולה משותפת: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה;... אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים... אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה... אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו." כבר מהרגע הראשון עצמאות ישראל היתה עצמאות שיש בה הכרה במגבלות, ותמיד תמיד פתח להושטת יד לאחרים, קריאה לתיקון והקשבה. הלוואי שביום העצמאות תשפ"ד ישובו החטופים/ות כולם ותיסלל דרך לעקורים/ות לשוב הביתה. מי ייתן ונבנה מחדש בית עצמאי וריבוני במדינת ישראל ברוח מגילת העצמאות. שנבחר לקרוא ולשמוע את הקולות שעולים מעומק הכאב, להושיט יד ולהתלכד כדי לקיים בישראל חיי קוממיות ראויים.

קרדיט תמונה: לשכת העיתונות הממשלתית, אבי אוחיון

מִבַּעַד לְסֶדֶק הַזְּמַן תְּשׁוּבָה חֲרִישִׁית מִסְתַּנֶּנֶת אֶל דָּלֶת אַמּוֹת הַסִּפִּין: לֹא יַגְלִיד הַכְּאֵב הַזֶּה, בִּלְתִּי אִם יֻגַּד (דנה אמיר, קריעה: שירים) רצח ראש הממשלה יצחק רבין חשף תהום עמוקה בחברה הישראלית. אוהלי הידברות, מפגשים בין מגזריים והתובנה העמוקה שיש לקדם תרבות של מחלוקת, היו הגשר שמובילי התרבות היהודית המתחדשת התמסרו לבנייתו. גשר הבנוי על היכרות הולכת ומעמיקה, על חיפוש שפה משותפת ועיצובה. למדנו לדבר באופן מורכב, מכיל, מגוון. למדנו להתבטא בעדינות ובזהירות, אך גם למצוא את הדרך להיות בהירים, ברורים ולסמן דרך המבוססת על ערכים ועל אידיאולוגיה. וצמחנו. בשנים מאז הרצח יכולת הדיבור השתכללה, אך אנחנו עדיין חיים בחברה משוסעת, מנוכרת ומרובת פערים. 'שיח מכבד' ו-'תרבות המחלוקת' הפכו למטבע מוכר, ומתקבלים כמעט כמובן מאליו, או לפחות כחלק משמעותי מהשיח והמרקם התרבותי. הגשר שבנינו הפך לדרך המלך. פילסנו דרך אבל המסע לא תם. צריך להיזהר מההנחה שאם יש דרך משותפת, אז הלקח כבר נלמד ואפשר להשאיר מאחורינו את הרצח ואת משמעותו. התרבות היהודית מלמדת אותנו לחיות עם חורבן. השבר הוא חלק מהחיים. משימת החיים לא מתמצית בזיכרון החורבן שהיה, אלא במתן נוכחות מתמדת בהווה: "סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט... עושה אדם כל צורכי סעודה ומשייר דבר מועט... עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד ב'). ההלכה מציעה פעולה עדינה שמאפשרת להמשיך בחיים תוך כדי הנכחת קיומו של סדק או שבר בהם. אולי בשלב זה המשימה היא להחזיר את העדינות לחיינו. השיעור הראשון מהרצח היה חכמת הדיבור. אפשר לקוות שהתבגרנו מספיק וכעת נוכל לתת מקום לתבונת ההקשבה. לשמוע לא רק את מה שנאמר בצעקה גדולה, אלא גם את הלחישות ואת השקט. התהום עדיין פעורה על אף הגשר שבנינו: הקשב מחייב תשומת לב לאחר ולסביבה. התנהלות מתוך קשב מחייבת את כולם להנמיך מעט את עוצמת הקול על מנת לאפשר גם לגווני הביניים להופיע. הקשב נותן מקום לספק ולהשתהות. כפי שמלמד אותנו עמיחי בשירו "מן המקום שבו אנו צודקים": [...] אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ. וּלְחִישָׁה תִּשְׁמַע בִּמְקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת אֲשֶׁר נֶחְרַב. אולי אם נשמע את הלחישה זו תהיה אבן ראשונה בבנייה מחדש של הבית אשר נחרב. שיר: דנה אמיר, קריעה: שירים, עם ציורים מאת סמדר אליסף, הוצאת אבן חושן: רעננה 2016, עמ' 37. תמונה: אודי שטיינוול, מתוך אתר פיקיויקי

היו תכנית מגירה בלבד, במקרה שהילדים/ות לא ישאלו בעצמם/ן), ומענה המותאם לבן ולבת – 'לפי דעתו של בן, אביו לאלתר, לשנות, להביא את עצמנו לידי ביטוי ולאפשר לילדים להביא את עצמם לידי ביטוי, ולהעמיק במה שעולה בשיח סביב

והשיא הזה השתקף במחלוקת בתל אביב על יום הכיפורים.

הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם

ציוני, כך ראה אותו הציוני הראשון (וכנראה היחיד) שאני מכיר שביקש להקים את בית המקדש השלישי – הרצל, תל אביב

מעניין לראות שמקור ההשראה היה דווקא מנהגי 1 במאי באירופה, שצוין כחג האביב עוד לפני שהפך ל-'חג הפועלים הטקסיות בט"ו בשבט, מתוך ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל - היסטוריה, תרבות, חברה, חוברת 22, אביב

בעזרת אביה ואהוד רבין מעין החורש מתחוור כי אלה שלושת הבתים החותמים את השיר "שים שלום", שכתב ע.

ההגדה מסתיימת בשיבת ציון, וכוללת פסוקים כמו "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, יש שכר לפועלתך ושבו מארץ אויב

מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא.התקופה הראשונה החלה בא' בניסן (יום השיוויון בין הלילה ליום באביב משלושת אזורי הארץ (יהודה, עבר הירדן והגליל), היו מעברים את השנה ומוסיפים חודש, כדי שחג הפסח יתקיים בעונת האביב