תוצאות חיפוש

"כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל" (איוב י"ד, ז) העץ מייצג שילוב נדיר ומפעים של קביעות ושינוי. נטוע במקומו, תנועותיו מוגבלות ותלויות בהשפעות חיצוניות של רוח ומים. מאידך, העץ צומח, מלבלב, משיר את עליו ומתכסה, נותן פרח ופרי – יש בו חיות שיש בה תנועה. העץ מהווה מרכיב תרבותי מכונן בכל התרבויות. העצים היו כאן לפנינו, סמל לצמיחה ולזמן החולף. ט"ו בשבט הישראלי מוכר במיוחד כחג הנטיעות. מעשה הנטיעה קושר את האדם עם אדמת המולדת, ואת הנוטע בהווה עם דורות העתיד. הנטיעה מתוך הידיעה ש"יש לעץ תקוה" היא האפשרות שלנו לשלוח שורשים אל העתיד, אך יותר מזה - היא ביטוי עמוק לאמונה שיש מחר,  ומכאן שמחובתינו לדאוג לו. מרתק למצוא מילים רלוונטיות ב'מגילת הנטיעה' של קיבוץ כפר עציון, שנכתבה בשנת 1944: דור אחר דור אנחנו נוטעים ובונים, וגם כשרוחות מאיימות לעקור את העץ, נמשיך וניטע, נצמח נפרח וניתן פרי. אנו זקוקים לשורשיות, לאחיזה איתנה באדמת־המולדת. וזאת העבודה שאנו עושים במקום הזה. העצים האלה שאנו נוטעים היום בזה לסמל יהיו לנו, סמל דרכנו כחלוצי־האדמה, אות ברית עם אדמת־המולדת. “כי האדם עץ־השדה”. השרשים העמוקים של העצים יזכירו לנו את חובתנו להיות דבוקים בעולם־המעשה, בבנין, בנטיעה ובעבודה. הענפים הגבוהים שיתנשאו אל על יעוררו אותנו כלפי מעלה, לדעת את קוננו ולשאוף תמיד לשלמות מוסרית ולקדושת־החיים. זאת הדרך של אבותינו הקדמונים וזו דרכנו... בימים אלה, ט"ו בשבט הוא הזמנה לקוות ולהאמין. צילום: אבשלום בן צבי

נקודת המפנה במגילה מתרחשת כשמרדכי נמצא בשער, ברחוב, ואסתר מנותקת לחלוטין מן המתרחש, ספונה בחצר המלך. מרדכי לעומתה, פועל בגלוי ובאופן מתריס: הוא אינו משתחווה, מסכל התנקשות במלך, ולבסוף אף נישא על סוס ברחובה של עיר. הוא מנהל מאבק כוחות פוליטי-אישי. אסתר, לעומתו, מבודדת. היא נותקה מכל המוכר לה, ואינה יודעת מה מתרחש בחוץ. בנוסף, היא חיה מאחורי מחיצת ההשתקה: מרדכי ציווה עליה לא לגלות מי היא ומה עמה - והיא שומרת את הסוד.  המפנה מתחולל כשאסתר דורשת ממרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי… גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ" (ד', טז). היא מבינה שהבידוד הוא חולשה, שההתכנסות ביחד נותנת כח לקהילה, בעיקר אם היא מוכוונת לפעולה ועם מבט הפונה אל העתיד. הדבר ניכר גם באופן שבו אסתר פונה לאחשוורוש: "תִּנָּתֶן־לִי נ ַפְשִׁי  בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי  בְּבַקָּשָׁתִי׃ כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד..." (ז', ג-ד). היא אינה אדם פרטי, היא מדגישה פעמיים שהיא לא עומדת לבדה, אלא משמיעה את קול עמה. הצעד השני שאסתר עושה מגיע לאחר ההצלה: "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת־אֲבִיחַיִל וּמׇרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת־כׇּל־תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית… וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר" (ט', כב-לב). בכתיבת הסיפור עושה אסתר מעשה תרבותי עמוק: שימור הזיכרון, עיצובו, והשמעת קול של מי שנצטוותה להחריש. היא בוחרת כיצד ייזכר הסיפור ומה יילמד ממנו לדורות. סיפור שתקף גם בימינו כאן. בידוד וניכור הם חולשה, הכוח הוא ב"לֵךְ כְּנוֹס": לנוע יחד כציבור, פנים אל פנים, לקחת אחריות משותפת, "נַפְשִׁי" "וְעַמִּי "  כרוכים יחדיו.

על פי המסורת, קוראים את מגילת רות בחג השבועות בשל היותה מגילה של חסד. המדרש מדגיש שזו המעלה המרכזית של המגילה: "אמר רבי זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות רבה, פרשה כ, טו). המגילה גם מספרת סיפור לא פשוט על זרות ושייכות. אולי היא מבקשת ללמד אותנו שכדי לעבור ממצב של זרות לתחושה של שייכות נדרש קצת חסד. נעמי, שהתאלמנה ושכלה את בניה, מחליטה לחזור אל עיר הולדתה בית-לחם. היא מציעה לכלותיה לחזור לבית הוריהן ויוצאת לדרכה. רות, כלתה המואביה, מחליטה לדבוק בה ומביעה את אחת מהצהרות הנאמנות הבלתי נשכחות: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי..." (רות א, טז-יז). נעמי נענית, והשתיים יוצאות יחד לבית-לחם. לכאורה, נעמי חוזרת לכור מחצבתה. מי שהיתה מהגרת בשדות מואב, חוזרת אל המוכר והידוע. במפגש הראשון עם שכנותיה, היא ניצבת מול שכנותיה הותיקות, כשרות לצידה, אך בדבריה רק בדידות ואובדן: "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'" (א, כא). בדבריה, נעמי מתעלמת מרות שליותה אותה. היא אינה מביעה הערכה או הוקרה למי שהתלוותה אליה ועזבה את מולדתה. נעמי מכונסת בחוויית האובדן שלה, ולא מסוגלת להכיר ביד המושטת אליה. המגילה, כמו מנסה לתקן את רושם הדברים, מצביעה על כך שנעמי אינה לבד: "וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה, מִשְּׂדֵי מוֹאָב" (א, כב). המפגש של רות עם בועז מלמד עד כמה זרה ומרוחקת חשה רות, וכמה מעט נדרש כדי להפיג את בדידותה. בועז לא מזהה את הצעירה שמלקטת בשדהו וכשהוא מברר מי היא, הוא מכנה אותה "ביתי". הוא אף מזמין אותה ליהנות מהגנה מסוימת בשדהו. תגובתה של רות על הצעת העזרה מפתיעה ושוברת לב: "וַתִּפֹּל, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי--וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה" (ב, י). הניכור ביחסו לאישה הנוכריה שמולו פג כשבועז מכיר בה ומתייחס אליה באופן אנושי. נראה שזה אחד ממעשי החסד במגילה. רות הפגינה נאמנות ורצתה להתקבל, אך אפילו נעמי התרחקה ממנה והעלימה אותה מן התמונה. בועז, לעומתה, ראה אותה, הבין את מצבה הפגיע, דיבר איתה והזמין אותה להשתייך לשדה, למלקטות, לקהילה. רות, שהיתה תלושה מכל מה שמוכר ומגדיר אותה, מזוהה על ידי אדם אחד וכך קיבלה הזדמנות להכות שורשים במקום חדש. רבים בישראל עקורים מביתם ומרוחקים מקהילתם. עלינו לראות, להכיר, לזהות, ולהושיט יד למי שחייהם על גבולות הארץ הינם הפגנת נאמנות מתמשכת למפעל הציוני ולמדינה. יחידים וקהילות שחווים תלישות וזרות ומבקשים לחזור הביתה. אסור שהמרחק והזמן יהפכו את העקירה לשגרה ואת הפליטות לזהות. מדינת ישראל היא השדה של כולנו. עלינו האחריות שבבית המשותף אף אדם לא יחוש זר, בודד או לא שייך. בועז התחיל בהתעניינות פשוטה ומענק של שש שיבולים, אנחנו יכולים לעשות יותר.

על-פי המילון עצמאות היא בראש ובראשונה אי-תלות, היכולת להתקיים באופן ריבוני. במגילת העצמאות נקשרת העצמאות לריבונות : "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". ישנה סכנה שתפיסת עצמאות כזו תצטמצם ותדרדר לבידול, לבידוד ולאטימות. עצמאות המבוססת כולה על ניתוק מאחרים והישענות על כוח כבסיס לקיום היא דלה ומוחלשת. תחילתה בהבדלות כלפי חוץ, וסופה בניכור וחרשות גם כלפי קולות שעולים מבפנים. בראיה פסיכולוגית וחינוכית אנחנו יודעים שמימוש חיים עצמאיים תלוי במודעות למגבלות, בהכרה באתגרים ובהבנה שחיים עצמאיים דורשים גם הכרה, תמיכה ושיתוף פעולה של הסביבה. עצמאות אינה בדידות, וחיים עצמאיים ללא קשרים וללא תחושת שייכות הם חסרי משמעות. זה נכון בעצמאות של היחיד, ונכון גם ביחס לעצמאותה של מדינה. מגילת העצמאות משרטטת חזון עצמאות שיש בו חוסן פנימי וגם התבוננות וקשר עם הסביבה הקרובה והרחוקה. מיד אחרי ההצהרה על זכותה של מדינת ישראל לעצמאות וריבונות במגילת העצמאות, מופיעות (פסקה אחר פסקה) ההזדמנויות להושטת יד, להכרה באחר ולמחויבות לפעולה משותפת: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה;... אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים... אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה... אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו." כבר מהרגע הראשון עצמאות ישראל היתה עצמאות שיש בה הכרה במגבלות, ותמיד תמיד פתח להושטת יד לאחרים, קריאה לתיקון והקשבה. הלוואי שביום העצמאות תשפ"ד ישובו החטופים/ות כולם ותיסלל דרך לעקורים/ות לשוב הביתה. מי ייתן ונבנה מחדש בית עצמאי וריבוני במדינת ישראל ברוח מגילת העצמאות. שנבחר לקרוא ולשמוע את הקולות שעולים מעומק הכאב, להושיט יד ולהתלכד כדי לקיים בישראל חיי קוממיות ראויים.

הזכות לבריאות מעסיקה את רובנו בעיקר כשאנחנו חולים. אם זכינו, מדובר במצב זמני, משהו שניתן לטפל בו ולהמשיך הלאה. זה לא כך עבור כולם; חיים בקרבנו רבים שעבורם בריאות אינה משאלה רגעית, אלא אתגר מתמשך. קבוצה בולטת ביניהם היא פצועי ופצועות צה״ל ונפגעי פעולות האיבה – מי שעברו, ועדיין עוברים, תהליכי שיקום ארוכים. עבורם הקרב לא מסתיים. הם נושאים את תוצאות המלחמה בגופם ובנפשם, ומתמודדים יום־יום עם מציאות של נגישות חלקית, הזדמנויות לא שוות ולעיתים גם תחושת בדידות: זה יכול להיות מאבק להגיע לטיפול בזמן, לעלות לאוטובוס בלי קושי, לחזור למקום עבודה – או פשוט להרגיש בנוח במרחב הציבורי. לא פעם זהו מאבק מתמשך על עצם האפשרות לחיות חיים מלאים ולהמשיך להרגיש חלק מן הכלל. האחריות "לא להשאיר פצועים בשטח" אינה רק הוראה צבאית – אלא עיקרון חברתי מחייב. המסורת היהודית מציעה מבט עמוק על האחריות הזו: "וכי ימוך אחיך… והחזקת בו וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה, לה); גם בשעתו הקשה נראה את מי שנופל, נשבר או מתמודד כ אח . באחריותינו לבנות מערך חברתי שאינו רק תומך לרגע אלא מושיט יד ומחזיק, לא רק ברגע המשבר אלא באופן שיאפשר איכות חיים עימנו . חברה בריאה היא זו שבה כל יחיד או יחידה מרגישים משמעותיים ובעלי ערך. העזרה שאנחנו נדרשים להעניק איננה חסד חיצוני, אלא יסוד של חברה שבה כולנו זקוקים זה לזו כדי לחיות. בסיס השינוי הוא בהבנה שפציעה או מחלה אינם אירוע חד־פעמי. זו מציאות מתמשכת – ולכן גם האחריות חייבת להיות מתמשכת. אחריות כזו לא נמדדת בטקסים או בימים מיוחדים, אלא ביכולת לבנות חברה שבה לא צריך להיאבק לבד כדי לקבל טיפול, תמיכה או הכרה. חברה שבה הפגיעוּת, המחלה או הפציעה איננה נדחקת לשוליים אלא  נראית היטב ומקובלת כחלק מהמרקם האנושי המשותף. הרמב״ם במורה נבוכים מזכיר שאדם אינו יכול להתקיים לבדו. שלמות הגוף תלויה בקיומה של חברה שמספקת לאדם את צרכיו. רק מי שאינו סובל בגופו יכול להתפנות להתפתח ולצמוח גם נפשית ורוחנית. מכאן שנגישות לבריאות – גופנית ונפשית – איננה טובה פרטית, אלא תנאי יסוד לחברה מתוקנת. אולי לכן, האתגר שלנו איננו רק להוקיר את הנפגעים והפצועות – אלא להתחייב:לבנות מציאות שבה אף אחד ואחת אינם נשארים לבד בשדה הקרב של החיים האזרחיים. מחאת הרופאים בשדרות רוטשילד, ויקיפדיה

קרדיט תמונה: לשכת העיתונות הממשלתית, אבי אוחיון

מִבַּעַד לְסֶדֶק הַזְּמַן תְּשׁוּבָה חֲרִישִׁית מִסְתַּנֶּנֶת אֶל דָּלֶת אַמּוֹת הַסִּפִּין: לֹא יַגְלִיד הַכְּאֵב הַזֶּה, בִּלְתִּי אִם יֻגַּד (דנה אמיר, קריעה: שירים) רצח ראש הממשלה יצחק רבין חשף תהום עמוקה בחברה הישראלית. אוהלי הידברות, מפגשים בין מגזריים והתובנה העמוקה שיש לקדם תרבות של מחלוקת, היו הגשר שמובילי התרבות היהודית המתחדשת התמסרו לבנייתו. גשר הבנוי על היכרות הולכת ומעמיקה, על חיפוש שפה משותפת ועיצובה. למדנו לדבר באופן מורכב, מכיל, מגוון. למדנו להתבטא בעדינות ובזהירות, אך גם למצוא את הדרך להיות בהירים, ברורים ולסמן דרך המבוססת על ערכים ועל אידיאולוגיה. וצמחנו. בשנים מאז הרצח יכולת הדיבור השתכללה, אך אנחנו עדיין חיים בחברה משוסעת, מנוכרת ומרובת פערים. 'שיח מכבד' ו-'תרבות המחלוקת' הפכו למטבע מוכר, ומתקבלים כמעט כמובן מאליו, או לפחות כחלק משמעותי מהשיח והמרקם התרבותי. הגשר שבנינו הפך לדרך המלך. פילסנו דרך אבל המסע לא תם. צריך להיזהר מההנחה שאם יש דרך משותפת, אז הלקח כבר נלמד ואפשר להשאיר מאחורינו את הרצח ואת משמעותו. התרבות היהודית מלמדת אותנו לחיות עם חורבן. השבר הוא חלק מהחיים. משימת החיים לא מתמצית בזיכרון החורבן שהיה, אלא במתן נוכחות מתמדת בהווה: "סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט... עושה אדם כל צורכי סעודה ומשייר דבר מועט... עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד ב'). ההלכה מציעה פעולה עדינה שמאפשרת להמשיך בחיים תוך כדי הנכחת קיומו של סדק או שבר בהם. אולי בשלב זה המשימה היא להחזיר את העדינות לחיינו. השיעור הראשון מהרצח היה חכמת הדיבור. אפשר לקוות שהתבגרנו מספיק וכעת נוכל לתת מקום לתבונת ההקשבה. לשמוע לא רק את מה שנאמר בצעקה גדולה, אלא גם את הלחישות ואת השקט. התהום עדיין פעורה על אף הגשר שבנינו: הקשב מחייב תשומת לב לאחר ולסביבה. התנהלות מתוך קשב מחייבת את כולם להנמיך מעט את עוצמת הקול על מנת לאפשר גם לגווני הביניים להופיע. הקשב נותן מקום לספק ולהשתהות. כפי שמלמד אותנו עמיחי בשירו "מן המקום שבו אנו צודקים": [...] אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ. וּלְחִישָׁה תִּשְׁמַע בִּמְקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת אֲשֶׁר נֶחְרַב. אולי אם נשמע את הלחישה זו תהיה אבן ראשונה בבנייה מחדש של הבית אשר נחרב. שיר: דנה אמיר, קריעה: שירים, עם ציורים מאת סמדר אליסף, הוצאת אבן חושן: רעננה 2016, עמ' 37. תמונה: אודי שטיינוול, מתוך אתר פיקיויקי

היו תכנית מגירה בלבד, במקרה שהילדים/ות לא ישאלו בעצמם/ן), ומענה המותאם לבן ולבת – 'לפי דעתו של בן, אביו לאלתר, לשנות, להביא את עצמנו לידי ביטוי ולאפשר לילדים להביא את עצמם לידי ביטוי, ולהעמיק במה שעולה בשיח סביב

תהלוכת אחד במאי ברחוב קינג ג'ורג' תל אביב 2009 , צילום: זאב זמיר, מתוך פיקוויקי

והשיא הזה השתקף במחלוקת בתל אביב על יום הכיפורים.

הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם

ציוני, כך ראה אותו הציוני הראשון (וכנראה היחיד) שאני מכיר שביקש להקים את בית המקדש השלישי – הרצל, תל אביב