מארכיון החגים

שים שלום / מכון שיטים מארח את המשוררת ענבל קליינר (בעקבות ע. הלל)

הוֹ, אַתָּה,

תִּהְיֶה אֲשֶׁר תִּהְיֶה,

עֲשֵׂה בְּכָל גְּבוּרָתֶּךָ –

כְּשֹׁף אֲבַק הַשְּׂרֵפָה לְקֶמַח,

הַתֵּךְְ הַתּוֹתָחִים לִמְצִלּוֹת עֵדֶר וּגְדָיִים,

חֹֹן מִפְלְצוֹת הַפְּלָדָה לְעֶגְלוֹת טַף וְצַעֲצוּעִים,

הָפֵץ הַצְּבָאוֹת הַמִּתְגּוֹדְדִים אִישׁ לִשְׂפָתוֹ וּלְנַחֲלָתוֹ.

אֶרֶץ, עֲשִׂי מַעְגְּלוֹתַיִךְ שָׁלוֹם,

גֵּאֶה נָא הַיָּם הַגָּדוֹל לְשָׁלוֹם,

שָׁמַיִם רְבוּ כּוֹכָבִים לְשָׁלוֹם.

הוֹ, אַתָּה

          שִׂים שָׁלוֹם,

          שִׂים שָׁלוֹם!

כך, ללא אזכור שם מחברן או מראה מקום, מודפסות במכונת כתיבה, פותחות מילים כשופות אלו את גיליון "אצלנו", עלון עין החורש (קיבוץ הולדתי), בערב ראש השנה תשכ"ט. ספטמבר 1968.

תמונה ראשונה: יולי 2025. מלחמה אינסופית. מעגלי שכול והרס. דאגה גוברת לשלום החטופים. המאמץ להחזיק בתקווה מאתגר גם אנשים אופטימיים שכמותי. בימים קשים אלה שולח לי ארי בראל, חברי ההיסטוריון מארכיון מכון שיטים, את תצלום המילים הללו בשער ה"אצלנו". אני קוראת ומשיבה לארי: "דחוף! שמישהו – יהיה אשר יהיה – יעצור כבר את הטירוף הזה".

באותו שלב, אינני יודעת מי כתב את הטקסט הזה. מבחינתי זוהי תפילה. לחש מאגי קדום המשביע אל נסתר לנקוט פעולות הכרחיות כדי לעצור את המלחמה, ומשביע גם את איתני הטבע שלא להסתפק בכך, אלא לשים שלום! 

הטקסט לא מוכר לי. אבל אני חשה שמילותיו מהדהדות בי באופן עמוק. אולי משום שהן תובעות מימוש עכשווי של נבואת ישעיהו לכתת חרבות לאתים, תותחים למצילות. אולי משום שהן מוסיפות ודורשות להפריד בין הצבאות, כמעשה האל בספר בראשית, כשהפיץ את אנשי בבל על פני כל הארץ, ובכך חדלה בניית המגדל. אני חושבת על היומרה המשותפת למלחמות ולבניית מגדלים שראשם בשמיים. אבל נדמה שיותר מכל אני נלכדת במקצב המכשף של הבקשה הנחוצה כל כך: "שים שלום". 

תמונה שנייה: ארי ואני מחפשים את מקור הטקסט. בעזרת אביה ואהוד רבין מעין החורש מתחוור כי אלה שלושת הבתים החותמים את השיר "שים שלום", שכתב ע. הלל, ופורסם בספר ביכוריו "ארץ הצהריים" (1950). סביר שנכתב בעקבות מלחמת העצמאות, שהלל נטל בה חלק. השיר נפתח בתיאורים בגוף ראשון של חרדות, קשיי שינה וביעותי לילה "... אֲנִי הַדָּרוּךְ מִתָּא אֶל תָּא, עַד קְצֵה עֶצֶב / נֶחְרַד כָּל בְּשָׂרִי לִשְׁמֹעַ!", וממשיך אל תיאורים בגוף שלישי של מעגלות מוות המתמשכות גם לאחר המלחמה, וביניהם:

"יֵשׁ אִשָּׁה הַנּוֹשֶׁקֶת לְאִישָׁהּ הַנִּרְדָּם

נִבְעֶתֶת פֶּתַע לִרְאוֹתוֹ שָׁב סוּמָא מִלְחָמָה,

הֲלוּם אֵימִים אוֹ שׁוֹטֶה, קִטֵּעַ רַצְחָנִי

אוֹ שֶׁאֵינוֹ שָׁב עוֹלָמִית".

מטלטל אותי המפגש עם תיאור ייסוריו של הלום קרב, דרך עיני אשתו, בשיר מלפני שבעים וחמש שנים. מרה וכואבת הידיעה כי מאז שבעה באוקטובר נוספו כה רבים למעגלי הסבל של הפציעה הנפשית.

תמונה שלישית: 22.9.1968 - תאריך פרסומו של הטקסט בעלון "אצלנו". הייתי אז בת שבעה חודשים. בחזית התעלה התמשכה מלחמת ההתשה.

תמונה רביעית: 4.11.1995 - בני הבכור בן חודשיים בדיוק. בכיכר העיר נרצח יצחק רבין. הוא שידע מלחמות רבות, העיד כי האחרונה שבהן היתה "המלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה: המלחמה על השלום".

תמונה חמישית: 4.10.2025 - האם שמע הנשיא טראמפ את לחש הכישוף העתיק? הפסקת האש בפתח והחטופים בדרכם הביתה. הנדע לכשוף את אבק השריפה לקמח? הלוואי ונדרוש מעתה בפה מלא ובקול בוטח: שים שלום. שים שלום.

*ד"ר ענבל קליינר, משוררת. ספרה "בסבך קנים ופטל" ראה אור בסדרת "כבר", הוצאת מוסד ביאליק, 2022. 

שיר מודפס על שער "אצלנו", עלון קיבוץ עין החורש, 1968 (ארכיון מכון שיטים)