"לֵךְ כְּנוֹס" – מה אסתר מלמדת אותנו על קהילה ואחריות? | יעל גרוס־רוזן

נקודת המפנה במגילה מתרחשת כשמרדכי נמצא בשער, ברחוב, ואסתר מנותקת לחלוטין מן המתרחש, ספונה בחצר המלך. מרדכי לעומתה, פועל בגלוי ובאופן מתריס: הוא אינו משתחווה, מסכל התנקשות במלך, ולבסוף אף נישא על סוס ברחובה של עיר. הוא מנהל מאבק כוחות פוליטי-אישי.

אסתר, לעומתו, מבודדת. היא נותקה מכל המוכר לה, ואינה יודעת מה מתרחש בחוץ. בנוסף, היא חיה מאחורי מחיצת ההשתקה: מרדכי ציווה עליה לא לגלות מי היא ומה עמה - והיא שומרת את הסוד. 

המפנה מתחולל כשאסתר דורשת ממרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי… גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ" (ד', טז). היא מבינה שהבידוד הוא חולשה, שההתכנסות ביחד נותנת כח לקהילה, בעיקר אם היא מוכוונת לפעולה ועם מבט הפונה אל העתיד.

הדבר ניכר גם באופן שבו אסתר פונה לאחשוורוש: "תִּנָּתֶן־לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי׃ כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד..." (ז', ג-ד). היא אינה אדם פרטי, היא מדגישה פעמיים שהיא לא עומדת לבדה, אלא משמיעה את קול עמה.

הצעד השני שאסתר עושה מגיע לאחר ההצלה: "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת־אֲבִיחַיִל וּמׇרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת־כׇּל־תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית… וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר" (ט', כב-לב).

בכתיבת הסיפור עושה אסתר מעשה תרבותי עמוק: שימור הזיכרון, עיצובו, והשמעת קול של מי שנצטוותה להחריש. היא בוחרת כיצד ייזכר הסיפור ומה יילמד ממנו לדורות. סיפור שתקף גם בימינו כאן.

בידוד וניכור הם חולשה, הכוח הוא ב"לֵךְ כְּנוֹס": לנוע יחד כציבור, פנים אל פנים, לקחת אחריות משותפת, "נַפְשִׁי" "וְעַמִּי" כרוכים יחדיו.