בשנת תש"י (1950) הוציאו חברי וחברות קיבוץ בארי הגדה לפסח. פחות משנתיים לתום מלחמת העצמאות, בה שילמו מחיר נורא על הגשמת חזון חייהם – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, עיצבו חברי הקיבוץ תוכן חג הרלוונטי לערכיהם ולאורחות חייהם. בשנים ההן, הגדות הקיבוצים קיימו את מצוות "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" בכך ששילבו את תולדות עם ישראל בעת ההיא. ההגדות סיפרו את סיפור הגלות, ההעפלה, החלוציות, הלחימה וההתיישבות באזורי הספר כהמשך ישיר למאבק של בני ישראל לחירות וכחלק ממסעם חזרה לארץ ישראל. בניגוד להגדה המסורתית, ההגדות הקיבוציות שמו דגש עמוק לא רק על היציאה מעבדות מצרים אלא גם על ההגעה לארץ המובטחת וההתיישבות בה.
באותם ימים של ראשית המדינה, ליל הסדר הקיבוצי כלל גם תכנים שכיום אנו משלבים בטקסי יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות. ההגדה הקיבוצית שילבה בין הסיפור המקומי והלאומי לבין קטעים מההגדה המסורתית, פסוקים מתנ"ך, קטעי הגות ציונית ויצירה עצמית – הן בציור והן בכתיבה. מלחמת העצמאות הפכה, בהגדת בארי, לפרק נוסף בסיפור יציאת מצרים.
הגדת בארי תש"י רלוונטית עד כאב לימינו.
מיד אחרי הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים מבית עבדים" מופיע השיר הבא:
"כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי
וּשְׁנַת גאולי בָּאָה,
וְאַבִּיט – וְאֵין עוֹזֵר,
וְאֶשְׁתּוֹמֵם – וְאֵין סוֹמֵךְ,
וַתּוֹשַׁע לִי זְרוֹעִי
וַחֲמָתִי הִיא סְמָכַתְנִי".
בפרק ה"נזכור" מצוינים קורבנות השואה והמעפילים שנפלו בדרכם לארץ, לצד הנופלים במלחמת השחרור. המסר הוא של זכרון אך גם של שליחות:
"וְאַל נִשְׁכַּח, כִּי רַק בִּזְכוּתָם וּבִזְכוּת כָּל הֲמוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל הִגַּעְנוּ הֲלוֹם וְכִי לְמַעֲנָם וּלְמַעַן תֵּת נִיר לִשְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל אָנוּ נִלְחָמִים עַתָּה. [...] נִזְכֹּר אֶת הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת אֲשֶׁר חֻנְּכוּ לְטֹהַר וְלִשְׁלֵמוּת וְאַהֲבַת הַחֵרוּת נְטוּעָה הָיְתָה עָמֹק בְּלִבָּם. נִזְכֹּר כִּי בְּיַצְּאָם לְהַכּוֹת בָּאוֹיֵב הִתְכַּוְּנוּ לְאוֹיְבֵי כָּל הַדּוֹרוֹת – לְרִשְׁעָה עָצְמָה".
הדגש ביזכור הוא על מציאת משמעות ואמונה בצדקת הדרך, אל מול הכאב המשתק. קריאה אקטואלית בקטעי ההגדה של בארי מציבה את המציאות איתה אנו מתמודדים בהקשר היסטורי - לא נקודה יחידה אלא קו ארוך ומתמשך של קיומנו בארץ הזו.
ההגדה מסתיימת בשיבת ציון, וכוללת פסוקים כמו "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, יש שכר לפועלתך ושבו מארץ אויב" וכן "עוד אבנך ונבנית, בתולת ישראל, יש תקווה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם". אחרי פסוקים אלו מופיעה ההבטחה הבאה:
"אֵיתָן נַעֲמֹד בִּמְקוֹמֵנוּ
כָּל רוּחַ רַע לֹא יְזִיזֶנּוּ.
אֶל מוֹרֵךְ, אֵל עַצֶּבֶת
בַּל תִּכְבֶּה הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת!"
ההגדה מסתיימת בתיאור חיי בארי באותה השנה. אי אפשר שלא לשמוע את הקריאה הנישאת אלינו מימי הראשית:
"צֵא וּרְאֵה אֶת פָּעַלְנוּ בַּשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְשַׁבַּתֵּנוּ בִּבְאֵרִי הַחֲדָשָׁה: הִנֵּה מוּקָם וְעָרוּךְ לְנֶגֶד עֵינֶיךָ הַמַּחֲנֶה הָרַב עַל צְרִיפָיו, בִּנְיָנָיו וּמִפְעָלָיו. [...] הִתְרַכַּזְנוּ כֻּלָּנוּ בְּרֹב עַם בִּמְקוֹם יִשּׁוּבֵנוּ, וְקוֹלוֹת הַיְּלָדִים וְהַנֹּעַר מְלַוִּים אֶת הוֹלֵם הָעֲבוֹדָה.
הוֹסַפְנוּ לַחֲרֹשׁ וְלִזְרֹעַ וְגִשְׁמֵי בְּרָכָה פָּקְדוּ אֶת שְׂדוֹתֵינוּ. נָטַעְנוּ עֲצֵי פְּרִי וְגֶפֶן וְהִגְדַּלְנוּ אֶת עֶדְרֵי הַבַּקָּר וְעוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה הוֹסַפְנוּ לְמִשְׁקֵנוּ, וַאֲנַחְנוּ רַק בִּתְחִלַּת הַדֶּרֶךְ. עוֹד רַב הַמַּחְסוֹר וְרָבָה הַכְּמִיהָה לְשִׁפּוּר בֵּיתֵנוּ מִבִּפְנִים.
אָכֵן חַג שִׂמְחָה הוּא לָנוּ הַיּוֹם. [...] הַשֶּׁקֶט וְהַשַּׁלְוָה הֵם מֵאִתָּנוּ וָהָלְאָה כִּי עוֹד נָעֳמַד בְּמִבְחָן וְעוֹד נַחֲגֹר נִשְׁקֵנוּ לַעֲמֹד עַל נֶפֶשׁ מִפְעָלֵנוּ. [...] וּבִצְפִיַּת חֲרָדָה נַעֲרֹג לְיוֹם בּוֹ נִתֵּן אֶת יָדֵינוּ לְמַאֲמַץ הַשִּׁחְרוּר הַגָּדוֹל, פֹּה בִּנְקֻדָּתֵנוּ הַנִּדַּחַת, נִדְבָּךְ לִגְאֻלַּת הָעָם וְהָעוֹלָם."
קיבוץ בארי עמד על נפש מפעלו, נלחם ברשעה עצמה, ולנו רק נותר לקוות שתזכורת זו לימי ראשיתו תסייע לחבריו ולחברותיו, ולקהילות שבסביבתו, לעמוד איתן במקומם.
מוקדש בחרדת קודש לנרצחי שמחת תורה תשפ"ד.
