תוצאות חיפוש

השבת מתחילה ברגע שבו אנו מסרבים ומסרבות להשתתף במרוץ השבת כמעשה של מרד | אביב גרוסר שבת בחג החנוכה נהוג

השבת מתחילה ברגע שבו אנו מסרבים ומסרבות להשתתף במרוץ השבת כמעשה של מרד | אביב גרוסר שבת בחג החנוכה נהוג

לכל היצירות פסח ספרות ושירה / לאה גולדברג שיר אביב אַט זוֹרֶמֶת בְּנַפְשִׁי מַנְגִּינַת הַטֹּהַר, עוּפָה

"בָּרוּךְ בּוֹאֵךְ, שַׁבָּת, בּוֹאֵךְ בָּרוּךְ, הָבִיאִי נָא עִמָּךְ..." במילים אלו נפתחת ברכת השבת של קיבוץ משמרות. אם היית יכול/ה לבקש מהשבת דבר אחד, מה היית מבקש/ת שתביא בכנפיה? בברכה של משמרות, השבת מתבקשת להביא עימה את המרגוע ואת השלווה, שנועדו לאפשר לנו את התכלית העמוקה מכל: "לשמוע את פעימות לבו של הזולת" . כאן עולה שאלה חשובה: האם השקט הזה הוא פריבילגיה של יחידים, או מחויבות חברתית/קהלתית? בידי מי נמצא המפתח לאותו "ארמון בזמן", כפי שכינה אותו ההוגה אברהם יהושע השל? השל ראה בשבת "שביתת נשק במלחמתו האכזרית של האדם למען קיומו"; יום של הכרזת עצמאות מהחומר, מהכסף וממרדף ההישגים. "קירות הארמון הזה", כתב השל, "עשויים מנשמה, משמחה וממידת ההתאפקות". אולם, בעודנו מוגנים בתוך הארמון המפואר הזה, עלינו לשאול: מי נשארים מחוץ לחומותיו? מה משמעות  הקדושה הזו, אם היא נחגגת בזמן שמישהו אחר עמל עבורנו? אם מנוחת השבת נשארת בגבולות ה"טיפול העצמי" (Self-care), היא הופכת לעוד מוצר צריכה במנועי המערכת הכלכלית המשומנת. כדי שהשבת תהיה מעשה של מרד בשגרת החול, עלינו להופכה למחויבות קולקטיבית לעצירה. השבת מתחילה ברגע שבו אנו מסרבים ומסרבות להשתתף במרוץ – לא רק כדי לנוח, אלא כדי להסיט את המבט ולהטות את אוזנינו: מי הזולת שאינני רואה במרוץ החיים היומיומי? למי אין את הפריבילגיה לעצור? כיצד השביתה שלי יכולה להפוך לקול מחאה עבור מי שקולם/ן נאלם? שבת שאינה מניעה לפעולה מוסרית, שאינה מזכירה לנו את האחריות שלנו כלפי מי שלרוב הופכים "שקופים/ות" בחברה, היא שבת עקרה. לא לחינם נמסרה השבת כבר במעמד קבלת התורה כמצווה חברתית רחבה: " לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ').  מכאן, שהבקשה "לשמוע את פעימות לבו של הזולת" אינה משאלה רוחנית מופשטת – אלא קריאה לאחריות. השבת קוראת לנו להרים את המבט מהמסך, מהצריכה ומעצמנו. היא דורשת מאיתנו בחירה מוסרית מודעת לעצור את גלגלי המכונה, ולהביט זה לזו בעיניים. המרד הזה מתחיל ביום השביעי, שבוע בשבוע, והוא תלוי בנו. צילום: מיכל כוכבא-כהן לעיון בברכה המלאה של קיבוץ משמרות ובברכות נוספות

הקריאה המפורסמת שנשמעה בעצרת השלום ההיא, שבה נרצח יצחק רבין, הייתה "כן לשלום". שתי מילים פשוטות, שהכילו בתוכן תקווה, אחריות ובחירה. "מרגע שהעם היהודי קבע שכאן בארץ ישראל תקום מדינתו, הוא קבע גם מי יהיו שכנינו... קיימות אך ורק שתי אפשרויות: או שיעשה מאמץ רציני לעשות שלום – שלום וביטחון... או האפשרות השנייה – שלעולם תאכל חרב." (יצחק רבין, נאום בכנסת, יולי 1992) אותו "כן לשלום" הזה איננו אמירה נאיבית או חלום רחוק, אלא בחירה ריאלית – לעשות מעשה.שלום איננו מצב של פיוס מושלם, אלא תהליך של הסדרה, של פשרות, של חיפוש מתמיד אחר דרכים לחיות כאן יחד, מתוך קבלה בסיסית את קיומו הלגיטימי של האחר.לא אידיליה שבה הכל נפתר, אלא אומץ להסכים, לנסח, להקשיב, וליצור אפשרות אחרת. מנחם בגין תיאר זאת היטב ביום החתימה על הסכם השלום עם מצרים (26 במרץ 1979): "בלי צהלה ובלי התפארות, ממשלת ישראל מגישה לעמה מעשה אנושי ממדרגה ראשונה, מעשה יהודי רב חשיבות, מעשה ציוני רב ערך: חוזה שלום." מאז ועד היום, ההכרה בכך ששלום הוא מעשה של הסדרה והבנה ממשיכה לפעום במציאות שלנו. הסכמי הנורמליזציה שנחתמו בשנים האחרונות, המוכרים בשם 'הסכמי אברהם' – עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו ועוד – הם עדות חיה לכך. ההסכמים הללו לא ביטלו את המורכבויות, הם כן פתחו מרחב חדש של מפגש, דיאלוג ושיתופי פעולה אזוריים שלא יכולנו לדמיין בעבר. בחירת השם של הסכמים אלו מעידה על שותפות גורל אזורית ומקומית, של מי שרואים עצמם כבנים רחוקים לאותו אב קדמון, אברהם. "כן לשלום" היא אמירה שממשיכה לדרוש מאיתנו, לצד המוכנות והנחישות להגן על עצמנו בפני מבקשי רעתנו, להאמין באפשרות העתידית של חיים משותפים, ולבחור, שוב ושוב, במעשים שמקרבים את המציאות הזו.

חג הסיגד שנציין השבוע (כ"ט במרחשוון), חמישים יום לאחר יום הכיפורים, מציע לחברה הישראלית הזדמנות. לאורך כ-2,500 שנים, יהדות אתיופיה העמידה במרכז החג את השאיפה לחידוש הברית עם אלוהים ואת התקווה לשוב ולהיבנות בירושלים. במציאות הישראלית הנוכחית הברית והתקווה חיוניות לחיזוק החוסן והתמודדות עם אתגרי השעה. בחג הסיגד מודגשת ברית רחבה יותר מאשר עם האל לבדו. מודגשת גם הברית בין אדם לחברו, בין קהילות, בין אזרחים, בין דומים ובין שונים. בתוך הימים הקשים בהם אנו נמצאים, מתגלה עוצמתה של ברית הגורל הישראלית האזרחית, המוכיחה את עצמה על אף המחלוקות הפנימיות הרבות. הברית בינינו מבוססת לא רק על תפיסת גורל משותף אלא גם על תפיסת ייעוד משותף. ברית זו היא סימן לאמון, לתקווה שלא פגה, לעתיד משותף. לא פשוט לתחזק תודעת ברית ייעוד משותפת במציאות הנוכחית. לא פשוט, אבל הכרחי. התקווה לעתיד והברית שלובות יחדיו; אם אין תקווה אין משמעות לברית, ואם אין ברית אין דרך לממש את התקווה. במבט אקטואלי, העלייה לראש הר או עץ גבוה כדי להתפלל על חידוש הברית, כחלק ממנהגי החג, נראית רלוונטית מתמיד. מראש ההר ניתן לראות אופק ולראות את התמונה הגדולה. רק כשישנם היכולת והרצון להרים את הראש ולהתבונן מעבר לפרטי ולמגזרי, מעבר למקומי ולרגעי, רק אז מתגלה המציאות הרחבה ומתבהרים כיווני הפעולה. התקווה היא הכוח שהופך אמונה למעשה. כעת, כל אחד ואחת מאיתנו נדרשים לקחת אחריות מעשית ולפעול לחיזוק הברית והתקווה לעתיד המשותף שלנו כאן במדינת ישראל, על אדמת ציון אליה ייחלנו. זה בידיים שלנו. תודה מיוחדת לרב ד"ר שרון שלום שסייע במחשבה שמאחורי הדברים. תמונה: דוידי ורדי, מתוך פיקיויקי