השבת כמעשה של מרד | אביב גרוסר
- מכון שיטים
- לפני 5 ימים
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: לפני שעה
"בָּרוּךְ בּוֹאֵךְ, שַׁבָּת, בּוֹאֵךְ בָּרוּךְ, הָבִיאִי נָא עִמָּךְ..."
במילים אלו נפתחת ברכת השבת של קיבוץ משמרות. אם היית יכול/ה לבקש מהשבת דבר אחד, מה היית מבקש/ת שתביא בכנפיה?
בברכה של משמרות, השבת מתבקשת להביא עימה את המרגוע ואת השלווה, שנועדו לאפשר לנו את התכלית העמוקה מכל: "לשמוע את פעימות לבו של הזולת". כאן עולה שאלה חשובה: האם השקט הזה הוא פריבילגיה של יחידים, או מחויבות חברתית/קהלתית? בידי מי נמצא המפתח לאותו "ארמון בזמן", כפי שכינה אותו ההוגה אברהם יהושע השל?
השל ראה בשבת "שביתת נשק במלחמתו האכזרית של האדם למען קיומו"; יום של הכרזת עצמאות מהחומר, מהכסף וממרדף ההישגים. "קירות הארמון הזה", כתב השל, "עשויים מנשמה, משמחה וממידת ההתאפקות".
אולם, בעודנו מוגנים בתוך הארמון המפואר הזה, עלינו לשאול: מי נשארים מחוץ לחומותיו? מה משמעות הקדושה הזו, אם היא נחגגת בזמן שמישהו אחר עמל עבורנו?
אם מנוחת השבת נשארת בגבולות ה"טיפול העצמי" (Self-care), היא הופכת לעוד מוצר צריכה במנועי המערכת הכלכלית המשומנת. כדי שהשבת תהיה מעשה של מרד בשגרת החול, עלינו להופכה למחויבות קולקטיבית לעצירה. השבת מתחילה ברגע שבו אנו מסרבים ומסרבות להשתתף במרוץ – לא רק כדי לנוח, אלא כדי להסיט את המבט ולהטות את אוזנינו: מי הזולת שאינני רואה במרוץ החיים היומיומי? למי אין את הפריבילגיה לעצור? כיצד השביתה שלי יכולה להפוך לקול מחאה עבור מי שקולם/ן נאלם?
שבת שאינה מניעה לפעולה מוסרית, שאינה מזכירה לנו את האחריות שלנו כלפי מי שלרוב הופכים "שקופים/ות" בחברה, היא שבת עקרה. לא לחינם נמסרה השבת כבר במעמד קבלת התורה כמצווה חברתית רחבה: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ'). מכאן, שהבקשה "לשמוע את פעימות לבו של הזולת" אינה משאלה רוחנית מופשטת – אלא קריאה לאחריות.
השבת קוראת לנו להרים את המבט מהמסך, מהצריכה ומעצמנו. היא דורשת מאיתנו בחירה מוסרית מודעת לעצור את גלגלי המכונה, ולהביט זה לזו בעיניים.
המרד הזה מתחיל ביום השביעי, שבוע בשבוע, והוא תלוי בנו.
תגובות