חג הסיגד שנציין השבוע (כ"ט במרחשוון), חמישים יום לאחר יום הכיפורים, מציע לחברה הישראלית הזדמנות. לאורך כ-2,500 שנים, יהדות אתיופיה העמידה במרכז החג את השאיפה לחידוש הברית עם אלוהים ואת התקווה לשוב ולהיבנות בירושלים.
במציאות הישראלית הנוכחית הברית והתקווה חיוניות לחיזוק החוסן והתמודדות עם אתגרי השעה. בחג הסיגד מודגשת ברית רחבה יותר מאשר עם האל לבדו. מודגשת גם הברית בין אדם לחברו, בין קהילות, בין אזרחים, בין דומים ובין שונים. בתוך הימים הקשים בהם אנו נמצאים, מתגלה עוצמתה של ברית הגורל הישראלית האזרחית, המוכיחה את עצמה על אף המחלוקות הפנימיות הרבות. הברית בינינו מבוססת לא רק על תפיסת גורל משותף אלא גם על תפיסת ייעוד משותף. ברית זו היא סימן לאמון, לתקווה שלא פגה, לעתיד משותף. לא פשוט לתחזק תודעת ברית ייעוד משותפת במציאות הנוכחית. לא פשוט, אבל הכרחי. התקווה לעתיד והברית שלובות יחדיו; אם אין תקווה אין משמעות לברית, ואם אין ברית אין דרך לממש את התקווה.
במבט אקטואלי, העלייה לראש הר או עץ גבוה כדי להתפלל על חידוש הברית, כחלק ממנהגי החג, נראית רלוונטית מתמיד. מראש ההר ניתן לראות אופק ולראות את התמונה הגדולה. רק כשישנם היכולת והרצון להרים את הראש ולהתבונן מעבר לפרטי ולמגזרי, מעבר למקומי ולרגעי, רק אז מתגלה המציאות הרחבה ומתבהרים כיווני הפעולה. התקווה היא הכוח שהופך אמונה למעשה. כעת, כל אחד ואחת מאיתנו נדרשים לקחת אחריות מעשית ולפעול לחיזוק הברית והתקווה לעתיד המשותף שלנו כאן במדינת ישראל, על אדמת ציון אליה ייחלנו. זה בידיים שלנו.
תודה מיוחדת לרב ד"ר שרון שלום שסייע במחשבה שמאחורי הדברים.
תמונה: דוידי ורדי, מתוך פיקיויקי
