כן לשלום - כן למעשים | אביב גרוסר

הקריאה המפורסמת שנשמעה בעצרת השלום ההיא, שבה נרצח יצחק רבין, הייתה "כן לשלום". שתי מילים פשוטות, שהכילו בתוכן תקווה, אחריות ובחירה.

"מרגע שהעם היהודי קבע שכאן בארץ ישראל תקום מדינתו, הוא קבע גם מי יהיו שכנינו... קיימות אך ורק שתי אפשרויות: או שיעשה מאמץ רציני לעשות שלום – שלום וביטחון... או האפשרות השנייה – שלעולם תאכל חרב."

(יצחק רבין, נאום בכנסת, יולי 1992)

אותו "כן לשלום" הזה איננו אמירה נאיבית או חלום רחוק, אלא בחירה ריאלית – לעשות מעשה.שלום איננו מצב של פיוס מושלם, אלא תהליך של הסדרה, של פשרות, של חיפוש מתמיד אחר דרכים לחיות כאן יחד, מתוך קבלה בסיסית את קיומו הלגיטימי של האחר.לא אידיליה שבה הכל נפתר, אלא אומץ להסכים, לנסח, להקשיב, וליצור אפשרות אחרת.

מנחם בגין תיאר זאת היטב ביום החתימה על הסכם השלום עם מצרים (26 במרץ 1979):

"בלי צהלה ובלי התפארות, ממשלת ישראל מגישה לעמה מעשה אנושי ממדרגה ראשונה, מעשה יהודי רב חשיבות, מעשה ציוני רב ערך: חוזה שלום."

מאז ועד היום, ההכרה בכך ששלום הוא מעשה של הסדרה והבנה ממשיכה לפעום במציאות שלנו. הסכמי הנורמליזציה שנחתמו בשנים האחרונות, המוכרים בשם 'הסכמי אברהם' – עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו ועוד – הם עדות חיה לכך. ההסכמים הללו לא ביטלו את המורכבויות, הם כן פתחו מרחב חדש של מפגש, דיאלוג ושיתופי פעולה אזוריים שלא יכולנו לדמיין בעבר. בחירת השם של הסכמים אלו מעידה על שותפות גורל אזורית ומקומית, של מי שרואים עצמם כבנים רחוקים לאותו אב קדמון, אברהם.

"כן לשלום" היא אמירה שממשיכה לדרוש מאיתנו, לצד המוכנות והנחישות להגן על עצמנו בפני מבקשי רעתנו, להאמין באפשרות העתידית של חיים משותפים, ולבחור, שוב ושוב, במעשים שמקרבים את המציאות הזו.