במסגרת פרויקט 'צומחת שוב' של המנהלת ליהדות ישראלית בשיתוף מכון שיטים, מלווה אלעד מאור את קיבוץ אור הנר זו השנה השנייה. במסגרת ליווי זה, הקהילה בחרה להקים השנה קבוצה תהליכית, המעמיקה ומעצבת את שנת המצוות, בשיתוף רכזת הקהילה, צוות החינוך והורי השכבה.

באופן מסורתי מקובל שחלק מטקס בר המצווה הוא ברכת האב לבן – "ברוך… שפטרני מעונשו של זה". ברכה זו נועדה להדגיש את מעמד בר המצווה כתהליך של פרידה ויציאה לעצמאות; הבן נדרש להיפרד כדי להפוך לחבר קהילה ושווה בין שווים למניין. בהתייחסות לשנת המצוות בקיבוץ בית השיטה, אמר אריה בן-גוריון, מייסד מכון שיטים: "אנחנו הבנו את האמרה הזאת אחרת ואמרנו – כן, ברוך, אבל ברוך שקשרנו. חשבנו, שחינוך להמשכיות צריך לתת ביטוי לקשר הזה [לקהילה]. הטקס הראשון שנוצר בבית השיטה הביא את הילדים בחולצות כחולות למגרש, ההורים...

הטקסט לא מוכר לי. אבל אני חשה שמילותיו מהדהדות בי באופן עמוק. אולי משום שהן תובעות מימוש עכשווי של נבואת ישעיהו לכתת חרבות לאתים, תותחים למצילות. אולי משום שהן מוסיפות ודורשות להפריד בין הצבאות, כמעשה האל בספר בראשית, כשהפיץ את אנשי בבל על פני כל הארץ, ובכך חדלה בניית המגדל. אני חושבת על היומרה המשותפת למלחמות ולבניית מגדלים שראש

הקריאה המפורסמת שנשמעה בעצרת השלום ההיא, שבה נרצח יצחק רבין, הייתה "כן לשלום". שתי מילים פשוטות, שהכילו בתוכן תקווה, אחריות ובחירה. "מרגע שהעם היהודי קבע שכאן בארץ ישראל תקום מדינתו, הוא קבע גם מי יהיו שכנינו... קיימות אך ורק שתי אפשרויות: או שיעשה מאמץ רציני לעשות שלום – שלום וביטחון... או האפשרות השנייה – שלעולם תאכל חרב." (יצחק רבין, נאום בכנסת, יולי 1992) אותו "כן לשלום" הזה איננו אמירה נאיבית או חלום רחוק, אלא בחירה ריאלית – לעשות מעשה.שלום איננו מצב של פיוס מושלם, אלא תהליך של הסדרה, של...