על השמָּש, הנרות ותפקידה של הנהגה בימינו אנו | מרים הולצמן

המנהג המרכזי בחג החנוכה הוא הדלקת החנוכיה. אם נשאל, כל ילד בגן יספר שמדליקים את החנוכיה כזכר לנס פך השמן. לכאורה הדלקתה נועדה לפרסם את הנס ההוא, אך זוהי אגדה תלמודית שנוספה מאות שנים לאחר האירוע עצמו. עדויות יותר קרובות לתקופה (למשל בספר מכבים א' פרק ד'), מציינות חגיגה לאחר חנוכת המזבח ושחרור ירושלים מעול הכובש היווני.

בקריאה אקטואלית ורלוונטית, נמצא שהדלקת החנוכיה מזכירה לנו את יכולתם של האחים לבית חשמונאי לפעול ביחד, מתוך הנהגה משותפת, ולרתום אליהם חלקים נרחבים בעם לטובת מאבק משותף. לכן חנוכייה נחשבת "כשרה" רק אם כל שמונת הקנים שלה שווים בגבהם. החנוכיה מזכירה לנו שגם כאשר הנרות שונים ונפרדים זה מזה, הניצחון מושג כאשר מכירים בשונות של כל נר ונר, המוסיף את אורו ושווה בערכו לאחרים.

ומה לגבי השַׁמָּשׁ? מדוע מקומו נבדל ומורם מיתר הנרות? ברור שאין שַׁמָּשׁ בלי שמונה קנים לצידו. הרצל כתב: "בראשית דולק אור אחד, ועוד אחד ועוד אחד, ועוד אחרים. החושך יחלוף כליל [...] אין לך תפקיד חשוב ומביא אושר יותר מתפקיד השַׁמָּשׁ  – משרת האור". חשוב לזכור, שתפקיד השמש לשרת את אורם של שמונת הקנים, ולא הקנים את השמש. במרכז חזונו של הרצל ניצב שמש-מנהיג שמגביר את היכולת של כל חלקי העם להאיר בעצמם, ולהשפיע מאורם על הכלל.

עם שוך הקרבות בימינו אנו, בבואנו לעצב את דרכנו, ראוי לזכור את סיפור המכבים ואת משל מקומו של השמש ביחס לנרות. סכנת איבוד הריבונות עודנה עומדת לפתחנו; ניני החשמונאים כבר לא חיו בעצמאות יהודית בארץ ישראל.

צילום: אבשלום בן-צבי