top of page

ונזכור את כולם - מחשבות ליום הזיכרון | יעל גרוס רוזן

ימי הלאום, מיום השואה ועד יום העצמאות (ויהיו מי שיגידו עד יום ירושלים), הם המקבילה הישראלית לימים הנוראים של תשרי. זמן מקודש שיש בו הוד והתעלות וגם צער וחשבון נפש. בעבר נהגו לסמן מסלול חד כיווני וברור משואה לתקומה, וצעדנו עליו בביטחון ישראלי אופייני – ביחד. אל יום הזיכרון תשפ"ג אנחנו מגיעים בלב כבד. הקרקע הישראלית רועדת תחת הרגליים, ו"ההרים הבוערים" לא "בוערים באש זריחות" אלא באש של מחלוקת. הסמל, הטקס והזיכרון שהתכנסנו סביבם עד היום עלולים להפוך גם הם לעוד טלית שכל צד טוען "כולה שלי".


מעבר לאקטואליה, אנחנו נמצאים בתהליך עומק שהוביל אותנו לכך שדבק הזיכרון מאיים להתמוסס. במהלך השנים האחרונות שיח יום הזיכרון משתנה מאוד. הכל הופך להיות אישי ופרטי. במרחב התקשורתי מודגש מאוד הצד הפרטי והביתי בחייהם ומותם של יחידים. בחזית הטקסים – מושרים ומוקראים הכתבים האישיים של הנופלים, וסרטים מראים את חייהם ושאיפותיהם כבודדים. כך, הזיכרון מקבל ממשות גדולה עם שם, פנים וכתובת מוחשיים, אך ההיבט הלאומי של ציבור שלם האבל יחד, הולך ונעלם. השינוי הוא לא רק עניין של טעם. כשהאבל הוא אישי – מי שלא מכיר אישית, מודר. הזכות להצטער, להוקיר, ולהיות חלק מהחוויה הישראלית המשותפת והמעצימה של יום הזיכרון מצטמצמת. מתגבר החשש שאבל שמסומן כפרטי ואישי פוטר את הרבים מלשאול את עצמם מה המשמעות של ההקרבה הזו עבורנו כחברה? מה החובה שמוטלת עלינו, הנשארים, להמשך?


ס. יזהר כתב בתש"י, 1950 מאמר, שחלקים ממנו מצוטטים עד היום כתפילה בטקסי יום הזיכרון: "נזכור אחים ורעים שיחד יצאו עמנו בפלוגות הלוחמים, – אנו חזרנו והם לא ישובו עוד...". המאמר הוא הספד מזהיר אך רובו מוקדש לשאלת המשמעות: "האין זכרם קורא בתוכנו למה שהוא יותר מאבל יחיד ומספד מר?... מדוע לא לנער את המרץ הדועך והולך על־פני דרכי חיינו היום?– האם לא הגיע היום, לנו המשתלבים על פני האדמה, חיים ועובדים, מסתגלים והולכים, שוכחים כדרך הטבע, ועוברים לסדר־היום השאנן, האם לא הגיע היום לקום ולקחת מה שנודע בנו בנסתר, במצודד, בחביון לב, רק לאחר מותנו, להעז ולא להמתין רק להתגלות של ימי דם ואש וייסורים, ולתת יד ולעשות משהו גדול וחדש ויסודי, לעשות בהתלהבות משהו שאינו מלחמה, משהו שונא מוות משהו תאב־חיים, משהו שרק כוחות צעירים יוכלו לו, בתנופה, בדמיון, בעוז, ומלוא אופקים לפנינו". יזהר הופך את הזיכרון לקריאה לאחריות חברתית-לאומית על עיצוב העתיד.


יום הזיכרון נועד להיות יום מקודש בכך שהוא מאפשר לנו להתעלות מעל השגרה האפורה, לעצור, ולהיות ביחד בחוויה של זיכרון והוקרה. זהו גם היום שבו אנחנו מחויבים לשאול איך נִיבָּנֶה מתוך האבל והצער, איך נמשיך לשאת איתנו את זכר הנופלים לא רק בטקס יום אחד בשנה, אלא באופן בו אנו כחברה בוחרים לחיות במשך כל שאר ימות השנה. יום הזיכרון הוא לא עצירה, אלא תזכורת מטלטלת שמוטלת עלינו חובה לא לשקוט אלא להמשיך לעשות ולפעול כדי שהבית שאחרים מסרו את חייהם על ביסוסו, ימשיך להיות הבית המשותף שלנו.



קרדיט תמונה: לשכת העיתונות הממשלתית, אבי אוחיון

Commentaires


bottom of page