בסתיו 1994 נשבו ברחבי המזרח התיכון רוחות שלאת האווירה החגיגית של אותם הימים ניתן לחוש דרך פריטי הארכיון מהקיבוצים. בשלוש הדוגמאות שמצאנו, כולן מספטמבר 94', אפשר לראות איך ההתרגשות מפרוץ השלום הקרב מצויה גם ברגעים של התעלות רוח, כמו גם בפכים קטנים מחיי היום יום.

תקופת הסתיו מזמנת לנו עונה של חשבון נפש, כשהשנה מתחברים מועדי הזיכרון של צום גדליה וטבח ה-7.10, שמחת תורה, עם יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, ועם מועדן המתקרב של הבחירות לכנסת ישראל.

הטקסט לא מוכר לי. אבל אני חשה שמילותיו מהדהדות בי באופן עמוק. אולי משום שהן תובעות מימוש עכשווי של נבואת ישעיהו לכתת חרבות לאתים, תותחים למצילות. אולי משום שהן מוסיפות ודורשות להפריד בין הצבאות, כמעשה האל בספר בראשית, כשהפיץ את אנשי בבל על פני כל הארץ, ובכך חדלה בניית המגדל. אני חושבת על היומרה המשותפת למלחמות ולבניית מגדלים שראש

הקריאה המפורסמת שנשמעה בעצרת השלום ההיא, שבה נרצח יצחק רבין, הייתה "כן לשלום". שתי מילים פשוטות, שהכילו בתוכן תקווה, אחריות ובחירה. "מרגע שהעם היהודי קבע שכאן בארץ ישראל תקום מדינתו, הוא קבע גם מי יהיו שכנינו... קיימות אך ורק שתי אפשרויות: או שיעשה מאמץ רציני לעשות שלום – שלום וביטחון... או האפשרות השנייה – שלעולם תאכל חרב." (יצחק רבין, נאום בכנסת, יולי 1992) אותו "כן לשלום" הזה איננו אמירה נאיבית או חלום רחוק, אלא בחירה ריאלית – לעשות מעשה.שלום איננו מצב של פיוס מושלם, אלא ת

מִבַּעַד לְסֶדֶק הַזְּמַן תְּשׁוּבָה חֲרִישִׁית מִסְתַּנֶּנֶת אֶל דָּלֶת אַמּוֹת הַסִּפִּין: לֹא יַגְלִיד הַכְּאֵב הַזֶּה, בִּלְתִּי אִם...

האם ניתן להפוך את חודש חשוון לתקופה המוקדשת לחשבון נפש לאומי? הרביעי בנובמבר, תאריך רצח ראש הממשלה יצחק רבין, הינו מועד מכונן בחברה...

צום גדליה היה אחד המועדים שנשכחו מלוח השנה היהודי-חילוני. אפילו לעומת מועדי זכרון החורבן האחרים שכמעט ולא ניכרו, צום גדליה התחבא לו לאחר...